אורח לחיים רמד

א"י ושמרתם וכו' עיין מ"ש בסיום התורה המסוימת בלמ"ד לעיני כל ישראל ומתחלת בבי"ת בראשית הוא לב כי רחמנא לבא בעי כי עיקר הוא מחשבת הלב ולא המעשה לבד כמ"ש חז"ל שנים שאכלו את פסחיהם אחד אכל לשם פסח ואחד אכל לשם אכילה גסה על זה שאכל לשם פסח נאמר צדיקים ילכו בם וע"ז שאכל לשם אכילה גסה נאמר ופושעים יכשלו בם ואע"פ ששניהם עשו מעשה אחד ואכלו פסח על השובע אבל המחשבות נח היו שוות ועיקר הוא מחשבת הלב ואמרו באבות פרק ד' ר"א בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד ופי' הר"ע מברטנורא פרקליט מלאך מליץ טוב ר"ל מלאך נברא מן המצוה שעשה ולפי גודל התלהבות שיש נו בעת עשיית המצוה כן הוא חיות המלאך הנברא מן המצוה ואם עושה המצוה בני כוונה ומחשבת הלב אז המלאך הנברא ממעשה המצוה בגוף ולא בנשמה וזהו ושמרתם את חוקותי ואת משפטי הכלל על כל המצות אשר ואשר הוא בינה כמ"ש בסידור האריז"ל ובינה הוא לבא הלב מבין כמ"ש בתפילת אליהו ז"ל וזהו אשר יעשה אותם האדם ר"ל האדם יעשה המצות עם מחשבת וכוונת הלב ואז וחי בהם יביא חיות אל המצות שעושה אני ה' וידוע דאני הוא מדת מלכות עונם העשי' וזהו אני ה' אפילו בעולם העשי' שורה בו הוי"ה ומלא כל הארץ כבודו ופשיטא בעשיות המנות צריך להמשיך חיות מהש"י וע"כ אמרו מצוה בלא דו"ר לא פרחת לעילא

איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה' להבין מה שאמר אל כל שאר בשרו ולא אמר איש איש לשאר בשרו לא תקרבו וגם מה בא להשמיענו בזה הכלל הקדום כיון שאח"כ מפרש הפרט של כל עריות מה שאסור ובזה הפסוק אינו מפורש שום איסור ערוה רק הוא כמו כלל מה שהוא שאר בשרו הוא אסור ואפשר לומר דהנה בגמרא ובש"ע ובספרים הפליגו מאוד בשכר מי שמקדש עצמו בקדושה בעת הזווג עם אשתו בגמרא דסוטה דף י"ז דרש ר"ע איש ואשה זכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתן ופי' רש"י ז"ל וז"ל שכינה ביניהם שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהם יו"ד באיש וה"א באשה לא זכו אש אוכלתן שהקב"ה מסלק שמו מביניהם ונמצאו אש אש עכ"ל גם אמרו רז"ל בשעה שאדם מתחבר עם אשתו בקדושה שכינה שרויה ביניהם נתחממו שכינה מסתלקת מביניהם ונשארו אש אש והנה מבואר בספר אגרת הקודש ששלח רבינו משה ב"ר נחמן לאחד מהחברי' בענין חיבור האדם אל אשתו כדי לזכות לבנים בעלי הוראה ראוים לקבל עול מלכות שמים וז"ל בפרק השני במהות החיבור החיבור הוא קדוש ונקי כשיהי' הדבר כפי מה שראוי ובזמן הראוי ובדעת הראוי וכל אדם שיאמר כי בחיבור יש גנאי וכעור חלילה וחס שהחיבור נקרא ידיעה ולא לחנם נקרא ידיעה כאומרו וידע אלקנה את חנה אשתו וזהו הסוד כי טפת הזרע כשתהי' נמשכת בקדושה ובטהרה מושכת הדעת והבינה אשר במוח וידוע שאלו לא הי' הדבר קדושה גדולה לא הי' קורין לחיבור ידיעה שאין הדבר כמו שחשב אריסטון היוני שחוש המישוש חרפה היא לנו חלילה אינו כמו שאמר היוני הבליעל לפי שמזה היוני יש שמץ טעות שאינו מורגש שאילו הי' מאמין שהעולם הוא מחודש בדעת לא הי' אומר זה היוני הבליעל אבל כת בעלי תורה מאמינים שהשי"ת ברא הכל כפי שגזרה חכמתו ולא ברא דבר שיהי' בו גנאי וכיעור שאם נאמר שהחיבור דבר של גנאי הוא הנה כלי המשגל הם כלי גנות והרי השי"ת המתעלה הוא שבראם כמו שנאמר הוא עשך ויכוננך ואמרו חז"ל במס' חולין דף נ"ו מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם ובמדרש קהלת אמרו על פסוק את אשר כבר עשהו מלמד שהוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר שכך הוא והושיבו על כנו ואם כלי המשגל הם דבר גנאי האיך ברא השי"ת דבר שיש בו חסרון או גנות א"כ נמצא שאין פעולותיו תמימות ואדון הנביאים מכינו הצור תמים פעלו ואומר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד והשי"ת הוא טהור עינים מראות ברע וכו' והעדות ברורה אמרו במעשה בראשית ויהי' שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו וכל זה קודם שחטאו לפי שהי' עוסקין במושכלת וכל כוונתם לשם שמים ולא הי' כלי המשגל בעיניהם אלא כעינים וידים וכשאר אברי הגוף וכו' וביאור זה הוא כי כאשר הידים בעת שכותבין הס"ת ועושין מצות מילה ומניחין תפילין