אורח לחיים רמג

מצוה שבאה לידך חל תחמיצנה בר משלום שצריך לרדוף אחריו כמ"ש בקש שלום ורדפהו וזהו דווקא במי שעובד מיראה אבל העובד מאהבת הבורא רודף אחר מצות לעשות נחת רוח ליוצרו וחומר מתי תבא לידי שאקיימנה וממתין ומצפה על זה כמו שמצינו בר' עקיבא ושמירה הוא לש' המתנה כמו ואביו שמר את הדבר וזה שאמר בפסוק ראשון שמדבר ביראה את משפטי תעשו כלומר חם באו לידכם תעשו ולא אמר לשון שמירה שימתין על המצות כדי נעשות כי מי שהוא בבחי' יראה אינו מחויב להמתין ואצל החוקים אמר תשמרו לעשות חותם כלו' על החוקים שהם בלי טעם זה הם סגולתם שימתינו עליהם כדי לעשותם ואז יהי' לו דרך נכון לעבודת ה' וזהו סגולתם וזהו ואת חוקתי תשמרו ללכת בהם לעבוד השי"ת זהו סגולתם וזהו פי' הפסוק אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם וצריך להבין הלא המצות הוא כולל החוקים והמשפטים וכיון שאמר ואת מצותי תשמרו הרי חוקים בכלל אלא הכוונה שתעשו החוקי' בכוונה זאת שהם מסוגלים ללכת בהם אל ה' כמו שאמר בכאן ואת חוקתי תשמרו ללכת בהם וזהו אם בחוקתי תלכו וכלל ואמר על החוקים ועל המשפטים תשמרו כלומר שתמתינו עליהם מחמת אהבה ואחר כך ועשיתם אותם ונתתי וכו' וכן בכאן בפסוק הב' מדבר במי שעובד מאהבה ע"כ כלל ואמר על החוקים והמשפטים לשון המתנה ושמרתם את חוקותי ואת משפטי שגם על המשפטים תמתינו כדרך העובד מאהבה ואמר אח"כ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ועיין בש"ע א"ח סימן רל"א וז"ל בקיצור וכן בכל מה שיהנה בעוה"ז לא יכוין להנאתו אלא לעבודת הבורא ית' כדכתיב בכל דרכיך דעהו ואמרו חכמים כל מעשיך יהי' לשם שמים שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתי' וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צורכי גופך יהי' כולם לעבודת בוראך או דבר הגורם עבודתו שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח אנא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום הצדיקים ולילך בעצת תמימים אם עשה להנאת עצמו והשלים תאותו וחפצו אינו משובח אא"כ עשה לש"ש וכו' ומסיים שם ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד עכ"ל וידוע דאדם גימט' מ"ה וא"ו של השם בחינות דעת וזהו האדם הידוע שיש לו דעת לקיים בכל דרכיך דעהו ולעבוד השי"ת אף בדברים הגשמיים ההכרחים לא יחי' עצמו להנאתו רק זה שיחי' עצמו לקיום הגוף יהי' לעבודת הבורא וזהו לדעת בארץ דרכיך שאנו מתפללין שהשי"ת יתן לנו שכל לדעת בארץ דרכיך אף בארציות ומעשה הבהמיות שאדם עושה לקיום הגוף לדעת דרכיך ולעשותם לעבודתיך ולא להנאת עצמו וז"ש אשר יעשה חותם האדם וחי בהם האדם שהוא בבחי' דעת יעשה כל עשיותיו בדעת לעבודת הבורא לקיום מצותיו וחי בהם כלומר החיות שלו יהי' במצות הבורח ית' וזה שיעשה כל עשיותיו רק לעשות נחת רוח ליוצרו לבד שייך במי שעובד מאהבה שכל כוונתו לעבוד את בוראו לבד אבל לא במי שעובד מיראה שאפילו עשיות מצותיו אינם לעשות נחת רוח רק מחמת יראה הוא מוכרח בעבודה וע"כ אמר בפסוק השני שמדבר באהבה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא בפסוק ראשון

א"י ושמרתם את חוקותי ואת משפטי וכו' דהנה האדם כשעושה מצוה צריך לעשותו בדחילו ורחימו ובמוחין וצריך להאמין כי דיבורו הוא עולם הדיבור המדבר בו ומחשבתו הוא עולם המחשבה והשי"ת ב"ה הוא העושה והמדבר והחושב וגופו אינו אלא כלי המקבל ושורה בו עולם המחשבה ועולם הדיבור והוא אין ממש וכשמאמין כל זאת אז השי"ת שורה בו כי בלעדי שפע חיותו אי אפשר לו לעשות ולדבר ולחשוב נמצא הכל מאת השי"ת אבל אם מחשב שהוא הוא העושה והמדבר והמחשב אז חין השי"ת שורה בו ובחי' אמונה הוא מדריגה תחתונה בחי' עשי' וזהו אשר יעשה אותם שיהי' בבחי' אמונה האדם הוא בחי' מ"ה גימט' אדם והוא יהי' בבחי' מ"ה שאין לו כלום ויחשוב שמחשבתו הוא עולם המחשבה ודיבורו הוא עולם הדיבור וחי בהם ואז יבוא בהם חיות אל המצוה כי השי"ת ישרה בו שהוא השוכן את דכא וזהו אני ה' המחי' את הכל ושוכן את דכא וכשתחשוב ותאמין כנ"ל אז אשרה בו ותביא חיות אל המצוה כנ"ל.