אורח משפט צט

ורקנטי כתבו דממשכנין היינו שעשו קצבה. ובמדרש (במדבר פ' י) על הקרא דמשלי (ל"א) ודין עני ואביון ד"א אלו הצדקות ומתנות עניים שהם דינם שאתה צריך להוציא מן הגזלן ולתת להם לקיים מה שנאמר אל תגזול דל כי דל היא ע"כ הרי להדיא דכופין על הצדקה כגזילה שהתורה זיכה להם והבכורות (דף ל"ו) כתב רש"י מיהו אגזילה דכהן דלאו בעלמא חשו ע"כ הרי דאיכא לאו דגזילה במתנות כהונה וה"ה במתנות עניים וא"כ כמו דכופין על גזל כן כופין על שכחה וצדקה]. ומש"כ תוס' בב"ב (דף ח') דמצינו כפיי' בדברים כמו בכתובות (דף נ"ג) הנה מצינו כן בקדושין (דף מ"ה) כפתו' ואודי ופרש"י בדברים. ולפירושו גם הא דאיתא בברכות (דף נ"ו) אכפה לכך מיירי בדברים גם כן:

סימן כ"ז סעיף א' המקלל את חבירו (ואפילו מקלל עצמו) בשם או בכינוי וכו'. כ"כ הרמב"ם (פכ"ו מהל' סנהדרין ה"ג) והראב"ד כתב ע"ז א"א אינו לוקה אלא בשם המיוחד והכי איתא בירושלמי ע"כ. והוא דבשבועות (דף ל"ה) תנן המקלל עצמו וחבירו בכולן עיבר בל"ת. אם לוקה על הכינויין או לא דלהרמב"ם לוקה ולהראב"ד אינו לוקה. והוא תמוה מהא דאמרינן בתמורה (דף ג') כל ל"ת שבתורה יש בו מעשה לוקין אין בו מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומקלל חבירו בשם. ופירש"י שמו של הקב"ה משמע דבכינוי לא. וכן פירש"י במכות (דף ט"ז) ובשבועות (דף כ"א) פי' להדיא בשם המיוחד. ואין לומר דהרמב"ם סמך על הירושלמי שפי' הכסף משנה דמשמע כדברי הרמב"ם דהא הרמב"ם עצמו (בה' סנהדרין פי"ח) כתב וז"ל כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם ובס' המצוות מל"ת שי"ז כתב וז"ל וכל מה שאמרנו בתנאי שהוא בשם עכ"ל וא"כ איך כ' בכינוי ג"כ וכ"כ בפירוש המשנה בפ"ב דשבועות ובפ"ג דמס' מכות בזה. ובשבועות (דף ל"ה) אמר אביי לא קשיא הא ר' חנינא בר אידי הא רבנן דתניא ר' חנינא בר אידי אומר. השבע ואל תשבעו קלל ואל תקללו. מה השבע בשם. אף לא תשבעו מה קלל בשם. אף לא תקלל בשם. ופירש"י לא תקלל גם קללת חברו. וא"כ לרחב"א בודאי דבעינן שם. משא"כ לרבנן דלית להו גז"ש לא בעיא. וא"כ מצינן לומר דהא דר"י בתמורה הוא כרחב"א. משאי"כ אליבא דידן אבל הרמב"ם בעצמו שהביא בפי"ח צריך ביאור בזה:

עוד יש הבדל בין רמב"ם ובין ראב"ד. דהרמב"ם שם פכ"ו כתב אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות וכו' או בכינוי מן הכינויין כגון חנון וכו' וכיוצא בהן הרי לדעתו כל ו' שמות שאינן נמחקין לוקה. וכן בכינויין. ולהראב"ד שכתב בשם המיוחד לבד משמע דאין לוקה אלא על שם בן ד' בלבד ולהריטב"א בשבועות בשם הרמ"ה והרמב"ן. גם אל"ף דלי"ת לא הוי מיוחד. אלא דמהתוס' שם (ד' ל"ה) משמע דאל"ף דלי"ת הוי מיוחד וע"ש במהרש"א וא"כ להראב"ד רחוק מאד שיהא מלקות במקלל וכן לפירש"י בשבועות (דף כ"א) שכתב בזה:

אמנם זה אינו דהראב"ד העמיד דבריו אמש"כ הרמב"ם או בכינוי מן הכינויין אבל בשם מן השמות משמע דמודה והא שכתב המיוחד פי' באחד מן המיוחדין. וכמו שכ' כיוצא בזה הרמב"ם פי"ב מהל' שבועות הי"א ובפ"ה מהל' ממרים ה"ב כתב במקלל אביו ואמו בשם מן השמות המיוחדים דחייב סקילה והודה הראב"ד על זה:

וי"ל אהרמב"ם דס"ל דחייב מלקות בכינוי דהרי בתמורה (ד' ג') יליף דמקלל חברו לוקה מלא תשמור והרי הרמב"ם (פי"ב מהל' שבועות הי"א) כתב ולא שבועה של שוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואעפ"י שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר לשמור את השם הנכבד והנורא ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה ע"כ וא"כ הרי דכל השמות המיוחדין הוא בכלל מקרא זה וע"כ מדכתיב ד' אלהיך א"כ ה"ה למקלל אבל מנלן בכינוי. ועיין בר"ן פ"ד דשבועות ונדרים (דף ב') דדעת הרמב"ם דלוקה בשבועות בין בשם בין בכינוי. אע"ג דכתיב לא תשבעו בשמי וחללת את שם ד' אלהיך. וע"כ לשיטתו ס"ל כאן נמי דלוקה משא"כ הראב"ד לשיטתו הובא בר"ן שם דאינו לוקה על הכינויין ה"נ ס"ל כאן כן. וביותר ביאור לפי"מ דמבואר בירושלמי ספ"ג דשבועות דר"ל יליף נשבע לשקר דלוקה מאם לא תשמור כמו מקלל חברו וע"כ קאמר דלדידי' אם נשבע לשקר וקלל חברו בשם אינו לוקה אלא אחת מאתר דמחד קרא נפקא וא"כ להרמב"ם דס"ל בפ"ב דשבועות דנשבע לשקר חייב על הכינויין לכן לשיטתו כתב במקלל חברו דחייב על הכינויין משא"כ לה להראב"ד דס"ל שם דפטור על הכינויין ה"נ במקלל כן. וא"כ מאחר דלר"ל מבואר כן. ה"נ לר"י דיליף מלא תשבע נמי כן. וברבינו ירוחם ספר אדם ני"ד ת"ח כתב המקלל עצמו או חברו בשם חייב כו' ודווקא בשם כו' אבל באחד מהכינויין כו' פטור ע"כ הרי דס"ל כהראב"ד בזה:

וביו"ד (סי' רמ"א) כתוב במקלל אביו ואמו בד"א דחייב סקילה שקללם בשם מהשמות המיוחדין אבל אם קללם בכינוי אינו חייב אלא בלאו כמו המקלל אחד מישראל וכ"ה ברמב"ם פ"ה מהל' ממרים הלכה ב'. וכתב הש"ך שם (סק"א) בכינוי כגון שרי צבאות חנון ורחום וע"ל סי' רע"ו ס"ט ע"כ. והוא חמוה דהא כתב הרמב"ם להדיא בפכ"ו מהל' סנהדרין הלכה ג' דש' צ' הוא מהשמות ורחום וחנון הוא מהכינויין והא דסי' רע"ו סיט משמע נמי כן, ועיין ברמב"ם פי' המשניות בפ"ד דשבועות דמבואר נמי כן. ואולי י"ל דהש"ך כתב כרש"י בסנהדרין (דף ס"ו) עד שיקללם בשם שיקלל בשמות הגמורים בכינוי כגון ש' צ' רחום וחנון ע"כ:

ולענין מה שהק' הא שכתב כאן בכינוי ג"כ ובשאר דוכתי כ' בשם. דשם כולל כינוי ג"כ. ולאפוקי בשמים ובארץ אתא דאמר בשבועות (ד' ל"ה) בשבועות העדות דפטורין וראי' מהא דמייתי בברייתא שם (דף ל"ה) יש שמות דנמחקין ומייתי הא רחום וחנון אלמא דגם זה שמות קרי לי' והיכא דבא לאפוקי אלו שמות קרא לשבעה שמות שאינן נמחקין שמות המיוחדין ומדקאמר בתמורה ובשבועות ובמכות ומקלל את חברו בשם ולא קאמר בשם המיוחד משמע דגם חנון ורחום בכלל ואף דקאמר שם (ד' ליה) בברייתא מה להלן בשם אף כאן וכו' ואין חנון ורחום בכלל. מ"מ מדקאמר שם ורבנן אי גמירי גז"ש. ניבעי שם המיוחד וכו' משמע דגם כל הכינויין בכלל שם. אלא דשם המיוחד לאפוקי הכינויין אתא והברייתא והתלמוד מפרש וה"נ בתמורה הי' לו לפרש דדרך האמורא לפרש כמש"כ תוס' בשבועות כ"ו ושא"ר אף דמשום התנא אמר שם כן קיצר בזה. ושאני מקלל אביו ואמו דבעינן שם המיוחד דווקא ואידך ג"כ הוי כינויין כמוש"כ בריטב"א שבועות ויבואר עוד לקמן. והרמב"ם לגבי שאר כינויין קרי להן ז' שמות שמות המיוחדין אלא דאינו מובן עדיין הא דמביא מהא דל' (רע"ו ס"ט) דמשם משמע להיפוך דאלו אינן נמחקין אבל רחום וחנון אינו כן וא"כ משמע דכינויין אינו אלא רחום וחנון וכדומה ולא אלו המיוחדין ולקמן עוד מבואר בזה. ומהרמב"ם ושו"ע משמע דלא כפירש"י דהרמב"ם קרי להשמות מיוחדין כל הז' שמות כמוש"כ בפ"ו מהלכות יסוה"ת שנקרא בהם הי"ת וא"כ הכינוי הוא רחום וחנון וכדומה א"כ משמע דלא כרש"י ואולי ט"ס יש כאן בש"ך בזה. וכ"ה בכסף משנה בפ"ב מהלכות עכו"ם דמיוחדין הוא שאינם נמחקין דמיוחדין מלהמחק וזהו דלא כמוש"כ בתשו' רעק"א ז"ל שאלה כ"ה בזה:

ומעתה רש"י שכתב בפירוש בשבועות (דף כ"א) מקלל חברו בשם שם המיוחד מבואר להדיא דס"ל כהראב"ד דאין כינויין בכלל ופטור ממלקות ולדידן אינו מיפסל לעדות ג"כ [ואולי הוא סד"ד לדידן אי נפסל לעדות בזה] ועיין רמב"ם שכתב (בפי"א מהל' שבועות ה"א) דמ"ע לישבע