אורח משפט צח

יחל וכופין טל הלאו הא בצדקה נמי אית בי' לאווי טובא לא תאמץ ולא תקפוץ ואפי"ה אמרו דאין כופין על הצדקה:

ולענ"ד לק"מ לפימש"כ רש"י ז"ל בחולין (דף ק"י) בטעמא דמ"ע שמתן שכרה בצדה אין כופין עלי' משום דלכך פירש הכתוב מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשך שלא תטול שכר זה, וא"כ אף לשיטת הפוסקים דבצדקה אף דאית בה לאווי דלא תאמץ ולא תקפוץ אפי"ה אין כופין משום שמתן שכרה בצדה היינו בלאווי דצדקה גופא דשייך בזה הטעם דלכך פירש הכתוב מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשך שלא תטול שכר זה משא"כ לאו דעלמא כמו לאו דלא יחל דלא שייך טעם זה שפיר כופין אותו לקיים וזה פשוט. עוי"ל נדר שאני כמוש"כ הריטב"א בפ"ק דר"ה דכיון שנדר הוי כמו חוב ולא יהא הקדש קל מחוב הדיוט ולכך כופין ע"ז משא"כ בלא נדר דאינו חוב אלא מצוה ולכך אין כופין וזה נכון. אלא דמהריטב"א אין ראי' די"ל דלשיטתי' אזיל דס"ל בפ"ק דקדושין (דף כ"ח) והובא בש"ך (סי' ס"ו) דנודר לעניים הוי כמסירה להדיוט לכן הוי שעבוד נכסי גם כן משא"כ להחולקים ע"ז וס"ל דל"א בזה כמסירה להדיוט ל"ש זה וצ"ל כתי' הראשון בזה] ובספר ברכי יוסף הביא כמה שיטות ראשונים ז"ל הסוברים כהסמ"ע דגם בנודר לצדקה אין כופין ומפרשים הא דאמרינן אזהרה לב"ד שיעשום היינו בדברים. וכ"כ בתשובת מהר"ר בצלאל אשכנזי (סי' ט"ו) ע"ש. ואין זה תימא דעישוי בדברים אף דמצינו בגיטין (דף פ"ח) מעשי אגיטי דהיינו בשוטים דמ"מ מצינו גם בדברים כמבואר בכתובות (דף נ"ג) ע"ש. וכן מוכת לשיטה זו דעל צדקה אין כופין דעישוי בדברים והוא דאמרינן בערכין (דף ו) ת"ר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה אינו והא ר"י יזיף ופרע שאני רב ינאי דניחא להו לעניים דכמה דמשהי מעשה ומייתי להו הרי להדיא דר' ינאי הי' כופה על הצדקה וכמו שפרש"י שם. וע"כ צריך לומר בדברים כמו שפי' תוס' דאכפיי' היינו בדברים וכמו שיובא לקמן הכי נמי מעשי בדברים. א"כ מצינו עישוי בדברים ומעתה יש לפרש גם אזהרה לב"ד שיעשום דזהו בדברים לבד:

והנה המשנה למלך (פ"ג מה' עבדים) כתב להקשות על תי' ר"י שכתבו בפ"ק דב"ב (דף ח') ובכתובות (דף מ"ט) דלכך כופין בצדקה משום דאית בה לאווי דלא תאמץ ולא תקפוץ והסכימו לזה רוב הפוסקים וכמוש"כ הב"י בשו"ע יו"ד (סי' רמ"ח) וכתב שם שדעת הרמב"ן היא כר"י. שהרי כתב הרשב"א בתשובה (סי' תשמ"ה) דהשבת העבוט אין ב"ד כופין עלי' משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה וכ"כ במכונות (סי' פ"ת) ואי ס"ל כתירוצא דר"י היכי כתב דהשבת העבוט אין כופין הא איכא לאו דלא תשכב בעבוטו. ואפשר לומר דשאני השבת העבוט שהוא לאו הניתק לעשה וכדאמרינן בפ' אלו הן הלוקין ומשו"ה לא כייפינן לי' משום לאווי אבל בצדקה דאינו ניתק לעשה כייפינן לי' כו' ומ"מ תמיהני על הרשב"א ור"ת מהא דאמרינן בפ' שלוח הקן (דף קמ"א) ההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח"כ תפשה נגדי' רב יהודא והא שילוח הקן היא מצוה שמתן שכרה בצדה וא"כ איך נגדי' רב יהודא ובשלמא לר"י ניחא דשאני התם דאיכא לאו דלא תקח האם. אבל להרשב"א דס"ל דכל היכא שהוא ניתק לעשה אין כופין בשביל הלאו תקשי דהא שילוח הקן הוא לאו הניתק לעשה. וכן נמי לרבנו תם דס"ל דאפילו בצדקה לא כייפינן לי' אלא בדברים קשה וצ"ע עכ"ל:

ונראה לתרץ בפשיטות דע"כ לא אמרינן מ"ע שמתן שכרה בצדה אין כופין אף היכא דאיכא לאו בהדי' אלא בלאו שאין בו מעשה כמו בצדקה דאף אם יעבור לא ילקה אבל בלאו שיש בו מעשה דאם עבר עליו לוקין כמו שילוח הקן דמבואר שם דאם ביטל המעשה כגון שהרג האם בידים דלוקה לכך כופין בתחלה שלא יבא לידי מלקות. אח"ז ראיתי שכוונתי בזה להשעה"מ פי"ב מה' אישות ע"ש בזה:

עוד נ"ל לתרץ דהנה יש לעיין לטעמו של רש"י ז"ל דלכך אין כופין על מ"ע שמתן שכרה בצדה משום דלכך פירש הכתוב מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשך שלא תטול שכר זה. וא"כ מדוע אם ביטל העשה בשלוח הקן כגון שהרג את האם בידים לוקה לימא דאין לוקה ג"כ משום מתן שכר שנכתב בצדו, וצ"ל דבשילוח הקן הלאו עם העשה תרי מילי נינהו דהא בנטל ע"מ לשלח קאמר התם בחולין (דף קמ"א) דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וא"כ מתן שכר קאי על עשה ולא על ל"ת ולכן כופין על הל"ת משא"כ צדקה דאי אפשר העשה בלא לאו וכן בהשבת העבוט אי אפשר ג"כ העשה בלא ל"ת לכן מתן שכר קאי על העשה ועל הל"ת לכן אין כופין על הלאו גם כן אלא דלתי' זה קשה דא"כ מאי פריך בפ"ג דמכות (דף ט"ז) והרי השבת העבוט נימא משום דא"א לל"ת בלא עשה משא"כ שילוח הקן לכן תי' ראשון עיקר:

**(מבן המחבר ולפע"ד אפשר לחלק צדקה משילוח הקן עפמש"כ הריטב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל לתרץ קושית התוס' בקידושין (דף ל"ד ע"א) בד"ה מעקה דלמה חשיב בברייתא שם למעקה אבידה למצות עשה שלא הזמ"ג ונשים חייבות הא בלא"ה חייבות מטעם דבכל הני כתיב בהו לאו ע"ש. וע"ז תירץ דבהני אע"ג דאיתנהו ל"ת אין העיקר אלא בעשה שבהם ולא אתי ל"ת אלא לקיומי לעשה וכו'. אלו היו נשים פטורות מן העשה היו פטורות מלאי שבו שאין הלאו אלא קיום עשה שבו. עכת"ד עיי"ש. א"כ מעתה י"ל ה"נ בעשה דצדקה דלא בא הלאו ג"כ רק לחיזוק העשה וכיון דאין כופין על העשה גופא משום דהוי נותן שכרה בצדה א"כ גם על הלאו דבא רק לחיזוק העשה שפיר י"ל דאין לכוף על הלאו כמו על העשה ולא יהא הלאו דלא בא רק לחזק לעשה חמיר מהעשה גופא וכמו דאין כופין על העשה שפיר אין לכוף גם על הל"ת והשבת העביט י"ל דהרשב"א סבר כמ"ד ביטלו ולא ביטלו א"כ לא משכחת מלקות בשום פעם בהשבת העבוט ולאיזה תועלת חייבה התורה בלאו. לזה י"ל בהשבח העבוט כבצדקה דהלאו בא רק לחזק העשה א"כ כמו דאין כופין על העשה ה"נ אין כופין על הלאו אבל בעשה דשילוח הקן דשייך מלקות על הלאו באם עבר וביטל העשה כגון שהרג האם בידים דלוקה לכך שפיר י"ל דהלאו בא ללקות ולא לחיזוק העשה והויא לאו בפני עצמו ואף דעל העשה אין כופין אבל משום הלאו שפיר כופין וד"ל ודו"ק:

אבל לפמש"כ הב"י דדעת הרמב"ן כדעת הר"י דכופין על הצדקה משום הלאוין א"כ ליתא למש"כ, ואפשר דהרמב"ן סבר דע"ז גופא בא הלאו לחזק ולומר דכופין על העשה משום הלאו אבל הרשב"א שפיר נוכל לישב כמו שכתבנו בזה:

)** אמנם קשה לי מהא דאמרינן בחולין (דף קל"א) ארבע מתנות עניים שבכרם כו' ושלש שבתבואה הלקט והשכחה והפאה כו' כולן אין בהן טובת הנאה לבעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו. וקשה הא מ"ע דשכחה הוי מתן שכרה בצדה דכתיב דברים (כ"ד) לא תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר וגו' לגר ליתום ולאלמנה יהי' למען יברכך ד' אלקיך בכל מעשה ידיך וא"כ איך מוציאין בע"כ ובשלמא להסוברים דהיכא דאיכא לאו כופין א"ש דהכא נמי איכא לאו דלא תשוב לקחתו בשדה אלא להך סברא דגם היכא דאיכא לאו אין כופין צ"ע. ומלאו דרבית דכתיב בפ' תצא למען יברכך בכל משלח ידך ואפי"ה יוצא בדיינין ולהדיא כתב רמב"ן שם דרבית הוי כמו צדקה ע"ש. דשאני רבית דכתיב וחי אחיך אהדר לי' כי היכי דתיחי כמבואר בר"פ איזהו נשך ע"ש. ולה"ר אלי' שהביא מהרי"ק (שרש קמ"ח) דצדקה לא הוי מ"ע שמתן שכרה בצדה דלא כתיב בי' אריכות ימים כמו כיבוד אב בלא"ה ניחא הכל:

[והנה מה שתירצו תוס' בכתובות (דף מ"ט) דהא דאכפיי' לרב נתן בר אמי היינו בדברים קשה לכאורה מהא דאמרינן בב"ב (דף ח') שממשכנין על הצדקה ואפי' בע"ש. ומצאתי להשיטה מקובצת שהקשה נן בשם גליון תוס' ופי' דזה מיירי שממשכנין בדברים ולא קשיא מידי ע"ש ומהר"ם מרוטנברג