אורח משפט ק

דכתיב ובשמו תשבע ואפי"ה כתב שם הל' ח' דמשביעין בכינויין ג"כ:

ועוד מבואר בת"כ פ' קדושים לא תשבעו בשמי לשקר למה נאמר לפי שנאמר לא תשא את שם ד' אלהיך לשוא יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד לבד מניין לרבות כל הכינויין ת"ל לא תשבעו בשמי כל שם שיש לי והובא ברש"י שם והרי דכל הכינויין מכלל שם הן. וי"ל על הר"ן פ"ד דשבועות שכתב וז"ל דעיקר שבועה כי כתיבא בשם כתיב כדכתיב לא השבעו בשמי לשקר א"נ לא תשא וכו' אלא דרבנן סברי דה"ה בכינוי כדכתיב וחללת את שם ד' אלהיך ע"כ. והא בח"כ מבואר דמלא תשבעו נפקא לן כל הכינויין ג"כ [ולע"ד היה אפשר לומר דהא דקאמר בתמורה חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם האי בשם קאי אתרווייהו אמקלל ונשבע וסידרו לבסוף אע"פ שהפסיק במימר משום דמסיק שם לא תיתני מימר ולכן קאי אנשבע ג"כ. ומעתה הראב"ד לטעמי' שכתב הר"ן עם דאינו לוקה בנשבע בכינויין. והוא מדקאמר לא תשבעו בשמי לשקר וה"נ מקלל דהאי דקאמר בשם אתרווייהו קאי וזה נכון] וא"ל דכל הכינויין היינו שמות המיוחדין ולגבי שם המיוחד הוי כינויין כמוש"ל דהא כתיב לא תשא ד' אלהיך ומאי עדיפא חללת מהאי קרא:

ומאי דמשמע בתמורה (דף ג') כהראב"ד מדיליף מלא תשמור ליראה את השם וכו' י"ל דהרמב"ם מפרש הכי מדכתיב בקרא ליראה את השם הנכבד והנורא את ה' אלהיך דאת. את. הפסיק הענין כדאמרינן בב"ק (דף ס"ה) ועוד דוכתי טובא. וא"כ הקרא ליראה את השם הנכבד שזהו כינוי כמו חנון ורחום את ד' אלהיך שהוא שמות מיוחדים:

ויש לתמוה הא שכתב הרמב"ם (פי"ב הי"א) ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה. אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור אעפ"י שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא מבכלל יראתו שלא להזכירו לבטלה ע"כ. וא"כ לפי"ז היה צריך להיות דגם כינויין בכלל כי היכי דמחייב מהאי קרא מלקות למקלל חברו בכל הכינויין ואמאי לא אסר אלא בו' שמות המיוחדין ועור דבתמורה (דף ד') מבואר דאזהרה לש"ש לבטלה נפקא לן מאת ה' אלהיך תירא ולא מהאי דליראה את השם הנכבד. וכ"כ בס' המצוות מצוה ח' עיי"ש והקרא דאם לא תשמור הוא עונש ולא ציווי. ועוד דלפי"ז הא לוקין על מוציא ש"ש לבטלה מאחר דכתיב שם מלקות בקרא כי היכי דלוקין מהאי קרא על מקלל חברו וזה לא שמענו:

לכן היה נ"ל להגי' וכצ"ל שהרי הכתוב מצוה ואומר את ד' אלהיך תירא וכמבואר גם במסכת סנהדרין (דף נ"ו). אכן כאשר הוא דבר חדש הדבר צריך מתין ויתבאר עוד בזה. אמנם בתמורה (דף ג') ברש"י שם מבואר דהיה לו הגירסא מליראה וזה הי' גירסת הרמב"ם ולזה נתכווין מהרש"א בר"ת (דף ל"ג) עיי"ש ובחנם תמהו עליו בהגהות שם בזה:

והרא"ש פ"ד דשבועות שם כתב וז"ל ומהכא נמי שמעינן דבעינן אחד מן הכינויין באלה ובשבועה. דכתיב אשר השביעו באלהים וכתיב נמי לא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם ד' אלהיך. אלמא שאין מוזהר אלא שלא ישבע בשם והא דלא אמר דבשמי הוא שם המיוחד דווקא כדאמר בסוטה (דף ל"א) גבי ברכת כהנים ושמו את שמי על בני ישראל שמי המיוחד משום דסיפא דווקא וחללת את שם ד' אלהיך משמע שאף על הכינויין מוזהר וכ"כ לא תשא את שם ד' אלהיך ע"כ. למדנו מדבריו אלה דכל השמות חוץ משם הוי' נקרא כינויין ודתנן במתנית' שבועות (דף ל"ה) כל השמות ומסיים ובכל הכינויין הרי אלו חייבין משמע דהם כולם כינויין וא"כ גם רחום וחנון בכלל והיכא דכתיב ד' אלהי' דכינוי בכלל זה גם רחום וחנון בכלל זה. ושם וכינוי חדא מילתא הוא. ומעתה להרא"ש ז"ל במקלל חברו פשיטא דחייב בכל הכינויין מאחר דבתמורה שם יליף מדכתיב לא תשמור והתם כתיב את ד' אלהיך א"כ כל הכינויין בכלל זה ג"כ. וזה ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל. ומהא דבמקדש היה אומרים אח ד' ככתבו ובמדינה בכינויו הביא הרמב"ן דאל"ף דלי"ת הוי ג"כ כינוי ומעתה אין לחלק בין כינוי לכינוי אבל הראב"ד ס"ל דחנון ורחום אינו דומה לאידך שאינן נמחקין משא"כ רחום וחנון. וגם על הרא"ש י"ל הא שלא הביא הא דת"כ דכינויין יליף מולא תשבעו בשמי כל שם שיש לי ולמה הוצרך ללימודים אחרים בזה. וא"ל דכינויין הוא כל השמות שאינן נמחקין לבד מהוי' דנקראין כינוי כמוש"כ הריטב"א בשבועות שם בשם הרמב"ן ז"ל. וכמו דמשמע מתוס' שבועות (דף ל"ו) בד"ה ועל הכינויין וברש"י במס' סנהדרין (ס"ו ודף נ"ו) דזה אינו דהא כתיב לא תשא את שם ד' אלהיך. א"כ כל הז' בכלל דהא כתיב אלהיך ג"כ וע"כ הא דמייתי לכינויים הוא כינויים גמורין:

ועיין רמב"ן בפ' קדושים במש"כ עד ה"א בזה. ועל הרא"ש דהיכא דכתיב ד' אלהי' הכינויין בכלל י"ל ג"כ דא"כ האומר ש"ש לבטלה אפילו בכינויין יהא אסור ול"ל דהכל לפי הענין. ומסתבר להו דלשבועה ולמקלל כל הכינויין בכלל משא"כ בש"ש לבטלה אינו אלא מיוחד לבד ואין הכינויין בכלל זה ומש"כ דהא דמקלל עצמו דלוקה מהשמר לך אף דכתב הרמב"ם בהל' רוצח פ"א דמ"ע היא וש"מ דקי"ל כמ"ד במנחות (דף ל"ו) השמר דעשה לאו הוא לע"ד אם נימא כן תקשה לפי"מ דמבואר ביומא (דף פ"א) דר"ל ס"ל השמר דעשה עשה הוא ואפי"ה אמר במנחות (דף ל"ט) כל המשכח דבר אחר מלימוד עובר בלאו שנאמר השמר לך. ואלא דלא אמרינן השמר דעשה הוא רק אם הוא בקום ועשה כמוש"כ רש"י במס' יומא (דף פ"א) ע"ש בזה. והכא דומה להשמר לך פן תכרות וכו' שכתב רש"י שם במס' מנחות (דף ל"ו) דהשמר דלאו הוא משום דהוא בשוא"ת וה"נ כן. ואם לא נימא כן תקשה מהך מתניתא להך מאן דס"ל דהשמר דעשה עשה. א"ו דהכא כ"ע מודי כמוש"כ בזה:

ויש להקשות על הרמב"ם פי"ח מהל' סנהדרין שמנה קס"ח לאוין שלוקין עליהן אמאי לא מנה הא דמקלל עצמו ג"כ דלוקה. אלא שגם בהא דמנחות (דף ל"ו) שפסק הרמב"ם דהמניח תפילין לאחר שקיעת החמה בלאו ותמה עליו השיא (בתשובה מ"ג) דאמאי לא מנה הרמב"ם במנין לאוין דבודאי לוקה גם שם. והביא ראיה מהא דהשמר בנגע צרעת דלוקה ע"ש והרי ראי' ג"כ מהא דמקלל עצמו דהוא מהשמר ולוקה ג"כ. והרדב"ז שאלה תק"ג כ' תי' על התמי' שתמה הש"א שאינו לוקה שהוא אסמכתא דפשטא דקרא בפסח מיירי אבל הכא דקתני להדיא דלוקה אין לתרץ כן:

ובתמורה (דף ג') פריך אימא קרא דוהפלא אתי למוציא שם שמים לבטלה מי גרע מקלל את חבירו בשם ממוציא שם שמים לבטלה ולהרמב"ם דאף בכינוי חייב לא תי' מידי וצ"ל דזה להס"ד אבל להמסקנא דפריך ואימא במוציא שם שמים תיסגי לי' במלקות אבל מקלל את חברו בשם דקעביד תרתי לא תיסגי לי' במלקות ומשני לא מצית אמרת דכתיב לא תקלל חרש ופי' רש"י בפי' הראשון דמשמע בין קללה סתם בין קללה שבשם וקאי לאו עלה וקאתי קרא לאשמועינן דלוקה מבואר דעל כינוין לוקה. ובפי' שני כתב רש"י שם דחרש ונשיא ילפינן ממקלל אביו דבשם דוקא וא"כ מה מקלל אביו פטור על הכינוין אף מקלל חברו פטור:

לפי"מ שכתב הרמב"ם ופסק כן בש"ע דמקלל חברו חייב בכל הכינוין וגם בכל לשון חייב שהשמות שהעכו"ם קורין להקב"ה הם כמו כינוין וכמוש"כ הרמב"ם כי השמות שהם בשאר לשונות דינם ככינוים לענין שבועה. ועיין תשב"ץ (ח"א סי' ב') ובמזכיר ש"ש לבטלה שכ' הרמב"ם (פי"ב מה' שבועות הי"א) דדוקא משמות המיוחדים אסור משמע אבל לא בכינוין. וא"כ גם בלשון שהגוים קורין להקב"ה ליכא משום מזכיר ש"ש לבטלה. אבל ברבינו ירוחם (ני"ד ח"ח) כתב וז"ל השומע אזכרה מפי חברו כלומר שמוציא ש"ש לבטלה פי' אפילו בלע"ז חייב לנדותו ע"כ. הרי להדיא דלא כרמב"ם וגם בכל לשון איכא מזכיר ש"ש לבטלה. ולפי"ז גם בכינוין יהא איסור לרבינו ירוחם והא ודאי לא מסתבר להרמב"ם ז"ל ולכך פסק דבכינוין