אורח משפט צז

ממונות כמו בדיני נפשות ממשפט אחד יהיה לכם דבדיני ממונות סגי בשלשה אלמא דלא אתיא הקישא דמשפט אחד יהיה לכם להכי וה"נ בנכרים כן. ושפיר איצטריך למעוטינהו מלפניהם. ואין להקשות על רשב"ם דסתם עדה ישראל נינהו מהא דמבואר במדרש (ויקרא פ"ה) עו"ג נקראו עדה שנאמר כי עדת חנף גלמוד דהתם שוברו בצדו עדת חנף וכמו (בתהלי' ס"ח) עדת אבירי' אבל עדת סתמא לא מקרי ועיין שם וזהו כוונת רשב"ם דסתם עדה פי' בלי שם לוי ישראל נינהו וזה נכון ודוק:

סעיף ב' אם לא רצה לבא ניטל רשות מב"ד. וכתב הבה"ג דהיינו שנתברר עפ"י שני עדים שאינו רוצה לבא לב"ד אבל שליח ב"ד דהוא עד אחד הואיל והוא מילתא דממון אין ע"א נאמן כדאמרינן בב"ק (דף קי"ג) לענין ממון צריך שני עדים. ובאורים כתב ולא ראיתי נוהגין כן וכתב ליישב המנהג. ואפשר ליישב המנהג דלכאורה נראה אם יתנו ב"ד בפירוש שיהא שלוחם נאמן גם לאפקועי ממון דמהני דב"ד אלומי לאפקועי ממונא. ומעתה כיון שנהגו לתת רשות גם עפ"י שליח ב"ד הוי כהתנו ומהני. ובש"ג פ"ק דסנהדרין צידד בזה דאפשר לומר דבהתנו ב"ד שיהא מהימן כבי תרי לאפקועי ממונא אלא דסיים אלא שנראה מן התלמוד שלא היה מנהג ב"ד להאמין אחד כבי תרי לאפקועי ממון הבעלים ע"כ. והשתא דנהגו שפיר מהני. ועיין ב"ח (סי' י"א) שכתב להדיא דבהתנו ב"ד וזט"ה שיהא מהימן כבי תרי דמהני להוציא גם כן. וא"כ מאחר דנהגו להאמין לאחד כבי תרי מהני גם כן. וכיוצא בזה בש"ך (סי' פ"ז ס"ק ס"ח) ע"ש בזה:

רמ"א ויש רשות לב"ד לילך ולהעיר שזה חייב לזה. דברי רמ"א בכאן אינו אמש"כ הב"י דהוא מיירי באינו ידוע שעדיין חייב ואינם יכולים להעיד אלא ליתן רשות וגם מה שסיים אבל בלאו הכי אסור לב"ד להרשות הי' לו לכתוב תחלה ועיין בלבוש שתיקן זה בשינוי דברים ע"ש בזה. עסמ"ע דגם אם הישראל גזלן וכתב האו"ת דאם ידעינן שמקבלי שוחדא אין לעשות כן. וכל זה מבואר בשו"ת לחם רב (שאלה צ') כן:

כתב הנה"מ דהא דנותנין רשות הוא בידעינן שודאי חייב כגון במלוה בשטר אבל אי אינו ידוע שודאי חייב כגון במלוה ע"פ אין נותנין רשות אלא כופין שיבא לפני דייני ישראל ולפי"ז תמהתי על מה שנוהגין לתת רשות אף כשאין אנו יודעין שודאי חייב אבל באמת הדבר ברור דמאחר דאינו ציית לבא לפני דייני ישראל נותנין רשות אף כשאינו חייב בודאי. ועיין בעהי"ט (שער ס"ב ח"א סי' ג') שכתב לשון הרמב"ם ואם לא רצה לבוא נוטל רשות מב"ד ומציל מבעל דינו. ואח"כ כתב וז"ל רבינו שרירא גאון מי שחייבוהו בחוב או פקדון ואין יכולים להוציא ממנו וכו' יש לזקנים ותלמידים רשות שילכו לפני השפט ויעידו שזה חייב לזה ומצוה לעשות כן ע"כ. וכתב מהריב"ל בח"ג (סי' מ"ח) ולכאורה הי' נראה דהרמב"ם חולק על הש"ג דהרי לא כתב דמטפלין ב"ד להציל מבעל דינו אלא שיש מקום לחלוק ולומר דהרמב"ם מיירי היכא דלא בא האשם לב"ד דכיון דלא נתברר הדבר אם הוא חייב אלא שאינו רוצה לעמוד בדין לפני דייני ישראל מ"ה אין ב"ד חייבין להטפל בענין אלא שנותנין רשות להתדיין בערכאות שלהם להציל מבע"ד אבל היכא דנתברר הדבר וחייבוהו ב"ד בחוב או בפקדון ואותו האיש גברא אלמא ולא ציית דינא דחייבים ב"ד להטפל בדבר וע"י הזקנים והתלמידים יוציאו לאור משפטו וכמש"כ רב שרירא גאון ע"כ. הרי להדיא דבאינו ידיע שהוא חייב ג"כ נותנין רשות אלא שאין ב"ד בעצמן מטפלין בזה, ויפה נוהגין והנח להם אם אין נביאים הן בני נביאים הן. ועיין גדו"ת (שער ס"ב) שם שהביא גם כן דברי מהריב"ל הנ"ל ומבואר דבעיקר הדבר דאף אם לא עמד בדין ואינו ידוע שחייב נותנין רשות. וראיות הנתיבות מהא שכ' האדרכתא כתוב גם כן בבעה"ת שם ואפי"ה לא דקו בזה:

סעיף ג' המקבל עליו בקנין לדון עם חברו לפני כו' אינו כלום. עסמ"ע (סקי"א) וכן לעיל (סי' כ"ב) דאם הקנין בפירוש שידון לפני כו' שפיר מהני ולא הוי כמחנה לעבור על ד"ת. והאו"ת חולק על זה ודעתו דמקצה לעבור על מה שכתוב בתורה גם קנין לא מהני. ונ"ל ראי' לזה מהא שכתבו תוס' בכתובות (דף נ"ו) וז"ל וא"ת כיון דשייך מתנה על מה שכתיב בתורה אפילו גבי ממון א"כ לא יוכל אדם למחול חובו לעולם ע"י תנאי שאם יאמר עשה עמי היום וחובך מחול לך יהא מתנה עמש"כ בתורה עכ"ל. והנה לקמן (סי' ר"ז) מבואר כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושין קונין מזה שהוא חייב לחברו מאה דינרים ואחר שחייב עצמו קונן מבע"ח שכ"ז שיהי' כך או שיעשה כך ה"ז מחול לו מעכשיו והקשה הט"ז למה צריך קנין מבע"ח הא מחילה אין צריך קנין ותי' דכיון דהמחילה אינה ברורה אלא תלוי בתנאי לכן צריך קנין. ועמש"כ בזה לעיל (סי' י"ב) ולפי"ז הא שהקשו תוס' שחם יאמר עשה עמי היום וחובך מחול לך מיירי בקנין דהא מחילה על תנאי בעי קנין והשתא אס"ד דבקנין ליכא משום מתנה עמש"כ בתורה א"כ לא מקשו תוס' מידי איך יכול למחול על תנאי הא הוי מתנה עמש"כ בתורה דממנ"פ בלא קנין בלאו הכי לא מהני מחילה. ובקנין הא לא הוי מתנה עמש"כ בתורה. א"ו דהוי מתנה עמש"כ בתורה גם בקנין:

אך יש לתרץ דעת הסמ"ע דהא שכ' תוס' שאם יאמר עשה עמי היום וחובך מחול לך מיירי בלא קנין ואי משים דהיכא דהמחילה אינו ברור לא מהני בלא קנין הכא שאני דה"ז דומה לשכירות פועלים המבואר לקמן (בסי' שט"ו ס"ד) דכל שכירות א"צ קנין ע"ש בסמ"ע. ועובדא דשאול שאמר והי' האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול מבואר בפ"ב דסנהדרין (דף י"ט) דהי' חיוב גמור. ולא מצינו שום קנין ע"ז וא"כ כיון דשכירות פועל לא בא קנין באתן מכ"ש במחול דלא בעי קנין וע"כ שפיר הקשו והא הוי מתנה עמש"כ בתורה כיון דמיירי בלא קנין והא דמבואר לקמן (סי' ר"ז) או שיעשה כך ה"ז מחול לו מעכשיו אין להקשות ל"ל קנין ע"ז תיפוק לי' מטעם שכירות פועל ולא בעי קנין התם המעשה הוא על ענין אחר לפורעו בזמנו וכדומה ולא על מעשה פועל למחול על זה החוב ואינן מפקיעין אלא האסמכתא לכן שפיר בעי קנין או כמוש"כ הלח"מ פי"א ממכירה דהקנין אינו אלא לאלומי מלתא ע"ש בזה:

ונ"ל ראי' להתומים מהא דמבואר בכתובות (דף פ"ג) הכותב לאשתו דו"ד אין לי בנכסיך וכו' תני ר"ח האומר לאשתו וכי כתב לה הכי מאי הוי והתניא האומר לחבירו דו"ד אין לי על שדה זו וכו' לא אמר כלום. וכתב המהרש"א דבלא ר"ח לא מצי למיפרך וכי כתב לה הכי מאי הוי דמצי למימר דמיירי בקנין וקשה דאי מיירי בקנין א"כ למה ס"ל לרשב"ג דבכותב בחיי' ובמותה ירשנה מפני שהוא מתנה עמש"כ בתורה וכל המתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל הא בקנין מהני תנאי אפילו במתנה עמש"כ בתורה א"ו דגם בקנין ל"מ במתנה עמש"כ בתורה ושוב ראיתי בתומים שהביא ראי' מהרמב"ם פכ"ג מה"א דלא כהסמ"ע בזה:

ויש מי שאומר כו' עסמ"ע שכתב וז"ל ולא מצאתי מי שחולק בזה ואפשר שזה תלוי במ"ש כל מצות שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עלי' שפירש הרמב"ן שאין ב"ד עונשין עלי' אבל אם ירצו הב"ד יכולין להוציא מידו. ובט"ז כתב בשם הב"ח דה"ק דאין ב"ד מוציאין משים דאין שייך כאן כפי' דיכול לומר אתן. ומתי שארצה אתן. וע"ז כ' ואני תמה דודאי לענין צדקה אין כופין לדעת קצת פוסקים משום דמתן שכרה בצדה. אבל מה שאומר אדם אתן צדקה וודאי כייפינן לי' ככל הכפיות. דהוי כמו נדר. ובנדר פשיטא ודאי כייפינן. ואיך נעלם מהם ברייתא ערוכה פ"ק דר"ה מוצא שפתיך תשמור. זה ל"ת. ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כו'. הרי מבואר דכופין ב"ד לקיים הנדר ע"ש [ובקצה"ח הקשה מ"ש נודר מצדקה דהא טעמא דאין כופין על הצדקה היינו משום דמ"ע שמתן שכרה בצדה הוא דכתיב למען יברכך וא"כ בנודר מי לית לי' האי ברכת ד' וכי משום דנודר מעיקרא לצדקה יפסיד ברכת ד' וא"כ הני נמי הוי מ"ע שמתן שכרה בצדה ואי משום דבנודר איכא נמי לאי דלא