אורח משפט צו

שיכול לומר אין חטפי ודידי חטפי לכ"ע חייב כמוש"כ הש"ך שם. ורדב"ז ח"א (שאלה קע"ב) ע"ש. אמנם בתשובת נאות דשא (שאלה נ"ב) כתב דהכא לא בעי רשות ב"ד אלא בהזמין ג' פעמים לבד די בזה:

וסרבן לא הוי אלא בג' פעמים דסרבן משמע מוחזק ולא הוי אלא בג' פעמים כדמבואר בהא דברכות (דף ל"ד) וכמוש"כ באריכות (בסי' רב"ע) בזה, אמנם אם המנהג בהתראה אחת ג"כ ליטול רשות ב"ד מהני וכדמשמע בתשו' הנ"ל בזה:

נ"ל דלהתיר איסור דלפניהם ולא כו צריך ב"ד של ג' דבאיסור לא שייך קבלה כמוש"כ כיוצא במהרשד"ם חחו"מ (שאלה א) וכן משמע מהפוסקים שכתבו ב"ד וזה פשוט וברור ובפרט דגובין עפי"ז הוצאות ועיקר היתרו מבואר ברמ"א (שאלה ק"ח) דהוא מטעם הפקר ב"ד והפקר ב"ד ודאי דבעי ג' כידוע בזה:

עובדא הוי שבררו בע"ד דיינים בזבל"א והרשו אח"כ כשלא קבלו עליהם את הדין לילך בערכאות. ומצאתי כי לא יפה הדבר דלהדיא כתב כן הרדב"ז ח"א (שאלה קע"ב) דאם קבלו עליהם לדין ולפשר אבל מי עשה להם כדיינים להתיר איסור תורה, ואין רשות אלא לב"ד הקבוע בעיר לעשות כן. ומזה סייעתא למש"כ דהתרה בעי ב"ד של שלשה. ואין אחד נותן רשות אלא יצרף עמו עוד שנים ויתירו אותו, מיהו הקהל יכולים ג"כ לתת רשות כמוש"כ במהרי"ק (שרש קנ"ד) וז"ל ואפילו את"ל דרשות מבני הקהל מועיל כדמשמע מתוך דברי רבי' מאיר ע"כ משמע דמסתפקא לי' אבל מסתבר דפשיטותא קאמר דרשות הקהל הוי כב"ד והוא זט"ה בזה:

ולכוף בעש"ג שילך לדת ישראל דעת ושב הכהן דא"צ רשות ב"ד על זה, ונראה דאיסור דלפניהם ולא לפני כו' הוא גם לכוף אותו ע"י ערכאות שידון בד"י והוא בכלל אשר תשים דמיירי בכפי' כמוש"כ תוס' בסנהדרין (דף ב') וע"ו קאי לפניהם כדאמרינן בגיטין (דף פ"ח) דעכו"ם לאו בני עשויי נינהו. ולכן כתב המרדכי והובא ברמ"א (סי' כ"ו בזה) דאסור לכוף גם כן וברשות ב"ד מותר על כל תביעות אבל אם בא להוציא אין ליתן רשות ב"ד אלא בדבר ברור שהנתבע חייב בדיננו דזה הוי כמו עשה מה שישראל אומרים לך מ"מ בעינן שיהיה קרוב לזה. מיהו נהגו לתת רשות אפילו בחוכ שאינו מבורר מאחר דהלה סרבן. ובארנו לקמן דכן מבואר בגדו"ת בשם מהריב"ל גם כן. ואנכי אומר כי חייב להזהר בזה יותר מכל מ"ע עפימש"כ הרמב"ם פ"י מה' מתנות עניים חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מ"ע שהצדקה סימן לזרע אברהם שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לצדקה ע"כ והרי התם כתיב משפט ג"כ ולכן חייב להזהר בזה יותר מכל שהמשפט סימן לזרע אברהם גם כן:

ואפילו ישראל שיש לו דין עם נכרי מצוה לאמר לו שילך לב"ד שלנו ואם לא יאבה אז ילך עמו בדיניהם כי כן משמע מהמדרש ילמדנו פרשת שופטים מניין אתה למד שישראל וכותי שיש להם עסק זע"ז שאסור לומר לכותי לך עמי לערכאות שלכם שהוא עובר בלאו שנאמר לא עשה כן לכל גוי. הרי מתבאר כמוש"כ בזה. ושוב מצאתי כן בתשב"ץ בח"ד (שאלה ו') שכ"כ ומסיים דהיתר שלנו הוא מפני שהוא כמציל מידם אבל. אם אי ציית דינא או שרוצה לדון בדיננו אסור אפילו עם עכו"ם ג"כ. ומבואר שם דגם אם דנו בדיני עכו"ם צריך לחזור ולדון בד"י שיהיה תשובה על זה. ועיין תוס' בכורות (דף ב') בד"ה שמא יתחייב לו שבועה מכאן אוסר ר"ש קבלת שבועה מק"ו ור"ת מתיר מפני שהוא כמציל מידם כדתני' בפ"ק דמסכת ע"ז מלוה ע"פ גובין מהן מפני שהוא כמציל מידם אע"ג דאזיל ומודה. ויש לחלק בין ספק לודאי ע"כ וה"נ יש לומר דע"כ ל"א דמותר מפני שהוא כמציל מידם אלא דספק הוא דילמא אזיל ומודה משא"כ הכא דאיסור ודאי הוא. אך מ"מ מאחר דכאן אין האיסור חמור כמו התם שפיר יש להקל בודאי גם כן. ועיין מג"א (סי' רמ"ד סקי"ז). ולפי"ז במתנה אסור לגבות ממנו בעש"ג לפי"מ שכתבו דבמתנה לא שייך כמציל מידם והובא במחנה אפרים הל' מאכלות אסורות דלא כהאחרונים שכתבו להקל בדברים טמאים משום דאי לאו דה"ל הנאה מיני' לא יהיב לי'. והוא דבר חדש ואין נזהרין כלל בזה:

אי מותר להעלות בערכאות צוואה וכדומה שיהי' שמור למועד בח"ס (שאלה ג') כ' דמותר והביא הא שפרש"י במס' ע"ז י"ג הולכים ליריד של ע"ז וכותב ומעלה בערכאות. פרש"י אע"ג דאיכא דאזיל ומודה משמע הא אי לאו יריד דליכא אזיל ומודה משום מיקר מותר עיי"ש. ובאמת בתשב"ץ תלמיד מהר"ם מרוטנבורג ז"ל פי' הא דכותב ומעלה בערכאות אע"ג דאיכא משום דלפניהם ולא לפני וכו' עיי"ש. הרי להדיא דס"ל דגם דבר שאינו משפט אסור וי"ל בזה. וכהתשב"ץ מבואר במהרי"ט ת"א שאלה קל"א עיי"ש בזה, ואיך שיהי' מזה ראי' למש"כ הא דאין דנין עם עכו"ם לפני ב"ד של עכו"ם דמותר מפני שהוא כמציל מידם דמהני זה שאין בזה משום לפניהם, ובבעל העיטור כ' וז"ל במאמר שמיני ואע"ג דקי"ל לפניהם ולא לפני ע"ג ה"מ לכתחלה אבל דיעבד כשר. ואיכא מ"ד ה"מ דינין אבל שטר מכר ומתנה שאינן אלא לראי' כשר דשטר כשר בכל לשון כדאמרי' גט שכתבו עברית ועדיו יונית. יונית ועדיו עברית כשר ומיהו אפילו לכתחלה אסור שמשבח תורתן ע"כ. הרי להדיא דשטר בערכאות ש"ע אסור לכתחלה. ובאמונת שמואל שאלה י"ז נשאל ג"כ אי מותר להעלות שטר מתנה בעש"ג והשיב דלא שייך נתיקר אלא בדין ולא במה שעושה שטר אלא דמסיים דאיכא חשש דאזיל גוי ומודה עיי"ש. והוא תמוה דאזיל ומודה ל"ש אלא ביריד ולא בעלמא. ובברכי יוסף יו"ד סי' קמ"ט הביא תשובת רבי' ישעי' הראשון מטראני ז"ל שגם הוא התיר לעלות בערכאות דמשום לפניהם לא שייך בזה ורק דאזיל ומודה (הרי דס"ל גם בלא יריד שייך אזיל ומודה) ואפי"ה מותר דהוי כמציל שמתוך כך יהי' לו עדים המסייעין אותו להצילו מן העוררין. עיי"ש מה שהאריך בזה:

ואכתי י"ל אי שייך בזה דד"מ וממש"כ התשב"ץ בח"ד (שאלה ו') וז"ל ואין לומר בכיוצא בזה דדמ"ד שאין המלכות מקפדת אלא להכשיר עדי הערכאות ומשו"ה מכשרינן שטר העולה בערכאות כמוש"ל אבל אין המלכות מקפדת שיהא השטר נדון בדיניהם וכ"כ בתה"מ בשם תשובת הרמב"ן ז"ל וכ"כ בתשובת הרשב"א שכן עשה שאם לא תאמר כן ביטלת דיני ישראל עכ"ל ע"כ. וא"כ לדידן דמקפדת שיהא השטר נדון בדיניהם אמרינן דדמ"ד בזה. אך ממש"כ הרשב"א דאל"כ ביטלת כל דיני ישראל משמע דאין חילוק וגם לדידן ל"א דדמ"ד בזה. וכ"ה להדיא לקמן (סי' שפ"ט) ומבואר שם בסמ"ע דאפילו גזר להדיא שלא ידונו בד"י אין דדמ"ד בזה. ועיין בתומים (סי' כ"ו) שכ' דזה אין סברא מאחר דחייב עצמו בת"כ שיהא נדון בדיניהם. ועש"ך (סי' ע"ג סקל"ט) בזה. ובמהר"א ששון כתב דכמעט הוי יוצא מהכלל בזה:

וי"ל אי הנתבע לא עמד בערכאות ואי הי' עומד הי' פוטר עצמו אי מצי טעין התובע הי' לך להפטר ואת הוא דאפסידת אנפשך. ונ"ל דאין זה טענה מהא דאמרינן בב"ק (דף כ"ז) הניח לו גחלת על בגדיו חייב משום דמצי טעין מה בכך דסוף כל סוף תשלם לי. וה"נ ידעתי שאתבעך אח"כ בדין ותשלם לי. ושוב בא אצלנו ספר תשו' מהר"ח א"ז החדשות ומצאתי בשאלה (רנ"ה) שכתב בנמסר שהי' להשמט ולא נשמט דהמסור חייב ע"ש וה"נ בשלא ברשות ב"ד דדין מסור יש לו ובזה יהיה תוכחת מגולה על התובע בעש"ג בשקר כי לבד החמס איכא משום אשר תשים לפניהם גם כן דלא מסתבר לחלק בין אם הוא תובע בשקר או באמת. וזה נכון:

ולכאורה קשה הא דבגיטין (דף פ"ח) דמעטינן ערכאות של עכו"ם מלפניהם הא בדיני נפשות ודאי פסולי נכרים משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה. ונכרים לא מקרי עדה כמש"כ רשב"ם בפסחים (דף קי"ח) בהא דקנה לך עדה דסתם עדה ישראל נינהו. וא"כ לדיני ממונות נמי יהיו פסולין ממשפט אחד יהיה לכם ויש לומר עפימש"כ התוספות בסנהדרין (דף ב') דלכך לא אמרינן דניבעי מומחין בדיני