אורח משפט צד

שרגא וכי איקלע לאתרי' דר' יוחנן לא הוה מטלטל, ומסיק דכריב"ק ס"ל והא דלא הוה מטלטל באתרא דר"י הוא משום כבוד דר"י. משמע דמשום שיבא להקל לא חש לזה אלא דחייש לכבודו וא"כ ה"נ כשהחכם אוסר אין יכול חכם אחר להתיר מאחר דלדעתו אין הלכה כן. וההוא תלמיד דאורי בחרתא דארגיז ושמתי' ר"ה משום דאתרי' דרב הוה הוא ג"כ משום כבוד הרב דמנדי' על כבוד הרב אבל לא שיהא כקבלו באיסור לעשות לעולם כן. ומש"כ בתשב"ץ ח"ג (שאלה ר"י) צע"ג בזה:

ובחולין (דף נ"ג) אתרא דשמואל הוה פי' ולכך לא רצה להקל משמע ג"כ משום כבודו דשמואל אבל בלא"ה הי' מיקל ובלשון ראשון פרש"י אבל אי הוו פליגי בה לא הוי משדר להו קמי' להפסיד ממון ישראל דכ"מ שיש נדנוד חטא אין חולקין כבור לרב כך שמעתי עכ"ל [ומההוא תלמיד דאורי בחרתא דארגיז ושמתי' ר"ה משום דאתרי' דרב הוה משמע כלשון שני שברש"י ואכמ"ל בזה] וא"כ משמע מזה דכל היכא דלפי דעת החכם מותר אין איסור להתיר בזה. ולא שייך בזה לקבלו עליהם איסור מאחר דהמנהג כן שבני העיר גרירי אחר החכם וזה אוסר וזה מתיר ובזמן שהאוסר הי' סבורים שהדין עמו ואח"כ כשבא המתיר הרי הוא כאלו הי' בטעות. ועיין פ"י בקולית דל"ש בכזה מנהג. ועיין ת"ש בזה:

כתב חו"י בסוף הספר דכל מה דסתם לן בשו"ע ולא חלקו עליו הבאים אחריו הוי דבר משנה ובמקום שהביא הרמ"א דעת החולקים והסכים עמהם ג"כ ה"ל כדבר משנה בארצות הללו דנוהגין כוותי' ובמקום שכתב י"א ולא הכריע ה"ל סמ"ע וש"ך בהכרעתן כדבר משנה בכל ענין ואם אין כאן הכרעה אין להוציא ממון ומ"מ אם ספק כבהג"ה רמ"א להוציא ממון אין מחזירין דאל"כ למאי נ"מ כתבו רמ"א ע"כ. ולא ידעתי הלא הא דחוזר מיירי שכבר לקח הלה ממון עפי"ד וא"כ שוב אידך תופס הוי וא"כ מה חזרה שייך בזה, וע"כ צ"ל דמיירי שיהא הדיין פטור להי"ח דמחייבים בא"א למהדר והכא א"א למהדר דאין הלה צריך להחזיר עפ"י דין דא"כ אין ראי' מהא שכ' דלמאי נ"מ כתבו רמ"א דכתבו לענין תפיסה. וגם הא כ' הש"ך ביו"ד (סי' רמ"ב) מש"כ הראב"ד בעדיות דלמה נשנו דברי היחיד מאחר דהלכה כרבים. ומש"כ בתשובת מנחם עזרי' (סי' צ"ו) למאי כתב השו"ע הי"א אחר דלא קי"ל כוותי' ע"ש בזה:

בתשובת מהר"א ששון (שאלה מ"ב) מבואר אי הטור ואביו הרא"ש מחשבי כתרי או כחד ע"ש. והא דמבואר לעיל (סי' י"ח) דבד"מ אב ובנו ורב ותלמידו אין מונין להם שנים אם לא שלמד ממנו שלא בשעת מעשה צ"ל דשא"ה שהם בעצמם הדיינים משא"כ הכא דהדיינים אחרים הם וכן מצאתי לכנה"ג שכתב כן:

ועיין ירושלמי כתובות (פ"ט ה"ו) ר' זעירא בעא קמי' ר' יוסי האיך עבדינן עובדא א"ל תרי כל קביל ארבעה ולא עבדינן עובדא כסוגיא א"ל תרי כל קביל תרי אינון דבי לעזר תלמידי' דר' חיי' רובא ר' ינאי תלמידי' דר' יוחנן ע"כ. הרי להדיא דלדידן הרב והתלמיד אינו נחשב אלא לחד וה"ה לאב ובנו נמי כן. אמנם י"ל ממש"כ הרא"ש בפ"ב דגיטין (סי' ב') וז"ל וכיון דר' נחמן ומר זוטרא ברי' ואביי קיימי בחדא שיטתא הו"ל רבא יחיד לגביי' ע"כ. אלמא דגם בנו נחשב לשנים. ואפ"ל דהעיקר הוא דר"נ ואביי ואגב אורחא כתב לצרף הא דמר זוטרא גם כן:

סעיף ה ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה וכו'. בתשובת הרי"ף החדשים (סי' קנ"ד) מבואר דבלא עשה הפשרה משום השבועה קיים דעביד אינש דזבין ומזבין דיני' ע"ש ועמש"כ לעיל (סי' י"ב) בזה:

יש לחקור בפשרה אם צריך לעשות הפשרה לפי הד"ת ולמי שנוטה הד"ת יותר או יכול לעשות פשרה לפי דעתו שרואה שיתקיים הפשר ויהי' שלום ביניהם. ולפי"ז יש נ"מ ג"כ באם מתרצים על הפשרה אם נימא שצריך שיהא הפשרה כעין דין אז צריך לראות מתחלה להיכן הדין נוטה ואם יכול לעשות הפשרה לפי, דעתו א"צ לראות מתחלה להיכן הדין נוטה. ובסנהד' (דף ל"ב) דריש צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה פרש"י צדק דין שלך וצדק פשרה שלך לפי ראות עיניך ולא תרדוף את האחד יותר מחבירו ע"כ. אין ראי' מזה שצריך שיהא קרוב לד"ת אלא כדמייתי התם בשתיהן טעונות ושתיהן קרובות הטל פשרה ביניהן ומעלות שכר זו לזו:

וראיתי בספר תמים דעים להראב"ד ז"ל שכתב (בסי' כ"ז) וז"ל כתב הרב ר' יצחק ב"ר אשר הלוי ז"ל בסנהדרין (דף ו') ביצוע בשלשה דברי ר"מ וחכ"א פשרה ביחיד ויש לתמוה למה שונה תנא זה אליבא דר' מאיר לשון ביצוע ואליבא דרבנן לשון פשרה ועוד תני בברייתא דלקמן כך ביצוע בשלשה דהיינו ר"מ דלעיל תני שם (דף ה) אליבא דרשב"ג פשרה בשנים ויש לפרש דמאן דבעי שלשה קם לי' ביצוע על שצריך אומד הדעת לבצוע הממון ולחלקו במדה שוה שלא יהא אחד מהם נפסד יותר מכפי הראוי לו ומאן דאמר פשרה ביחיד קרי לי' פשרה לשון קל שאין צריך לדקדק בדבר אלא בענין שיכול לפשר ביניהם יפשר ע"כ:

ובירושלמי פ"ק דסנהדרין (ה"א) אר"מ אף הפשרה צריכה הכרע דעת וכתב הפ"מ דצריך שיכריע בדעתו עם מי הדין נוטה ביותר וכפי הכרעת הדעת יעשה הפשרה ע"כ. וא"כ מבואר להדיא דצריך לעשות כעין דין. אמנם לפי"מ דמבואר בתוס' סנהדרין (דף ו) דהי' להם הגי' ר"מ דטעמא דבעי שלשה בפשרה משום דפשרה צריך הכרע דעת א"כ אין ראי' מזה. ונראה דודאי עיקר מצות פשרה שיהא קרוב לד"ת וכדמשמע בהא דסנהדרין (דף ו) אמת ומשפט שלום איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זו פשרה וכן שם איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זו פשרה. ועסמ"ע (סי' ס"ח) דפשרה הוי דין גם כן אלא אם א"א לפי הענין יפשר כפי מה שיכול לפשר גם כן:

סימן כו סעיף א אסור לדון בפני דייני עכו"ם וכו' אפילו בדין שדני' כדייני ישראל. בתשובת רמ"א (שאלה נ"ב) דכשישראל דן עם חבירו בד"ע אסור לעדים להעיד אעפ"י שהוא כדין משום דמסייע לעוברי עבירה ואע"ג דלית בי' משום לפני עור לא תתן מכשול מאחר דבלאו דידי' יכול לעשות האיסור. וכמש"כ התוס' והרא"ש ומרדכי בפ"ק דע"ז מ"מ איסורא דרבנן איכא כמ"ש שם הר"ן והתוס' והרא"ש בפ"ב דשבת ע"כ. ובשע"מ פקפק על זה דבכ"מ דאסור משום מסייע ידי ע"ע דע"י מעשה שלו מסייע לחברו משא"כ הכא דבלא"ה דן לפניהם ואין שום תועלת בעדותן ליפות כח שלהם, ושוב הביא דגם בכהי"ג הוי מסייע. ובזה יבואר ג"כ האי דאיתא בטוש"ע לקמן (סי' שנ"ו) אסור לקנות מהגנב שום דבר הגנוב ועון גדול הוא שמסייע ע"ע שגורם לו לגנוב פעם אחר. ואף דאיסור הזה ג"כ אם הוא לא יקנה ממנו עוד שהולך למדה"י אפי"ה אסור א"כ בכ"מ דאיכא למיחש לזה מסייע הוי. ונ"ל פשוט דטעם מסייע שלא יעשה עוד כזה וכדמבואר בנדרים (דף כ"ב) עולא במיסקי' לארעא דישראל אתלוו לי' תרין בי' חוזאי בהדי' קם חד שחטי' לחברי' א"ל לעולא יאות עבדי א"ל אין כו' כי אתא לקמי' דר"י א"ל דלמא חס ושלום אחזוקי ידי עוברי עבירה א"ל נפשך הצלת והרי הכא המעשה כבר נעשה והוי בזה החזקת ידי ע"ע אי לאו דנפשך הצלת והטעם כמוש"כ דלא יעשה עוד פעם אחר וה"נ אין להעיד ליפות כחו שלא יהא רגיל לעשות כן, ומזה סיייעתא למש"כ הר"ן במס' עכו"ם (דף נ"ה) שלא ירגיל בכך. אלא דמה שפקפק עוד וכי משום שלא ירגיל שאינו אלא מדרבנן והקילו בו משום דרכי שלום כדאיתא בגיטין (דף ס"א) ימנעו מלהעיד לבטל מ"ע דחייב להעיד גם לרשע ואדרבא אם לא יעידו הם מחזיקים להנתבע ואין לך מסייע גדול מזה דהא אח"כ אין ב"ד נזקקין להתובע כלל לפי הכרעת הרמ"א ס"א. ונ"ל