אורח משפט צג

ועיין חלקת מחוקק אהע"ז (סי' י"ז סקל"א) שכתב דלא שייך בעיגונא לסמוך על דברי היחיד בשעת הדחק מאחר דעיקר המחלוקת הוא בעיגונא שהוא שעת הדחק יעו"ש. וא"כ לק"מ מהא דדיני נפשות ועיר הנדחת וחרם והפקר מאחר דעיקר הדבר בהפ"מ הוא וא"כ שפיר אזלינן בתר הרוב בזה. אבל היכא דאין עיקר מחלוקתן בהפסד מרובה שפיר יש לומר דבהפסד מרובה סמכינן אדברי היחיד אפילו בדאורייתא גם כן. ובזה ניחא הא דאמרינן בחולין (דף מ"ט) רב ואיסור דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממון ישראל דמשמע דבאיסור דאורייתא לא מהני הפ"מ דשאני התם דהפלוגתא דרב ורב ששת על זה גופא:

בתה"ד (שאלה ר"ד) כתב באין לצבור יין כשר אלא בדוחק אם יש להתיר כמו בהפסד מרובה דמתירין והביא ראיה דלא הוי כהפסד מרובה מהא דפ"ק דנדה (דף ט') דר' אליעזר השיב לחכמים מריבה אתת בהיתלו שעברו עלי' ג' עונות ואמרו דיין שעתן ואמרו לו חכמים אין שעת הדחק ראי' מאי שעת הדחק איכא דאמרי שני בצורת הוו ופרש"י שני בצורת והוו הפסד מרובה כלומר ולכך אפילו מיעוט טהרות הוי הפסד מרובה אבל לא רצה רש"י לפרש שני בצורת והוי דוחקא לאוכלי טהרות אע"כ לא שרינן הכי אלא משום הפסד הקילו דהתורה חסה על ממונן של ישראל ע"כ. ובזה יש לפרש הא דשעת הדחק דרבי בנדה (שם דף ו') דרש"י פי' שנת בצורת והקשו תוס' על זה דהא בזה גם חכמים מודים לכן פירשו בדרך אחר ע"ש. ולהנ"ל י"ל דשעת הדחק דרבי הי' שהי' דוחק לאוכלי טהרות וזה נכון וכעת בא לידי ש"ס עם תוספי הרא"ש וראיתי שכתב שם (דף ו') דהא שעת הדחק אינו כל כך כאינך דלקמן ע"כ. ואולי כוונתו כמוש"כ. וזהו שכתב הרמ"א דאין ס מכין אפילו בשעת הדחק אלא אם כן הי' גם הפסד מרובה וכמש"כ בביאור הגר"א ז"ל דזה צריך להיות אחר יחיד ורבים:

ובביאור הגר"א ז"ל כתב (סקי"ט) דבשעת הדחק לבדו לא מהני וז"ל ואיתא בפ"ק דנדה (ט' ב') ת"ר מעשה ועשה ר' כו' אלא דלא כו' בשעת הדחק אלמא דוקא משום דעבד עובדא אמר כדאי הוא כו' ע"כ. ולכאורה תמוה מהא שכ' התוס' בנדה (דף ו) בד"ה בשעת הדחק דהאי בשעת הדחק היינו אדם שנגע במעת לעת שבנדה ועשה מעט טהרות לפני ראיתה ואחר הוראתו עסק בטהרות הרבה ולא דמי לשני בצורת כיון דמקודם לכן לא היתה שעת הדחק ואפיש בטהרות ע"י הוראת טעות. ועוד י"ל שעת הדחק שהשואל הלך לו והי' טורח גדול לרדוף אחריו כדאמר בפ' אעפ"י ו(דף ס) רהט אבתרי' תלתא מילי בחלא ולא אדרכי' ע"כ. הרי דשעת הדחק הי' ע"י דעבד עובדא ואין ראי' אלשעת הדחק דלכתחלה לא מהני. ולפי"מ שפרשנו דשעת הדחק הוא לאוכלי טהרות אתי שפיר דוקא משום דעבד עובדא אבל לכתחלה אין להורות קולא בשעת הדחק לבדו. ונמצא למדין מדברי הגר"א ז"ל דבר חדש דהא דמבואר ברמ"א דשעת הדחק לבדו לא מהני אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד לא מהדרינן עובדא בזה:

ובהפסד מרובה אף שיאכל ונשאר מעט לא יהא הפסד מרובה א"צ להפסיק אלא הואיל והותר הותר דומיא הא דשו"ע או"ח (סי' קס"ח ס"ה) בפת ע"ג וכיון שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה. וכתב המרדכי פ' אין מעמידין זכר לדבר הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו וה"נ כן. ואף דיש לחלק מהא דהותר לצרעתו דיבמות (דף ז') דהתם מכניס הכהן בפ"א משא"כ הכא. ולכן אינו אלא זנ"ד. ועיין מג"א (סי' פ"ח) ובח"ס פקפק שם דהתם האיסור בב"א. והרי להמרדכי ראי' למג"א בזה:

ומה"ט נראה בהא דנסתפקו האחרונים אי שרינן לכבוד שבת אם נשאר לאחר שבת אסור או לא דאמרינן גם בזה הואיל והותר לשבת הותר לחול. ובמשבצות (סי' ציד סק"ט) כתב בפשיטות משים דהואיל ואשתרי אישתרי והרי מבואר מהא דפת ע"ג כן. ועיין רש"י סוכה (דף ל"ט) הואיל והותר בערב שבת הותר לכל ימות השבת וצריך ביאור ואכמ"ל בזה. ובשבת איכא גם הטעם שכ' הט"ז ביו"ד (סי' קי"ג סק"ח) בשם או"ה שאין זה כבוד שמים שיבצע עליו ואח"כ יפרוש ממנו וה"נ אין זה כבוד שיאכל בשבת ויפרוש בחול דמה שאוכל בשבת הוא כבוד שמים ומצוה כמו פרוסת המוציא. ואם מותר לאכול בערב שבח אם הטעימה כדי לידע מה הי' חסרה בוודאי גם הוא לכבוד שבת. עיין מג"א (סי' ר"נ סק"א) ובאלי' רבה (סק"ו) שכתב כדי לתקן כהוגן אך אם רוצה לאכול שלא לכבוד שבת האריך בזה מורה אחד ולהטעם שכ' המרדכי בפת ע"ג הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו אסור דבעינן שיהא דבר המותר קודם כמ"ש ביבמות (דף ת) תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי ע"ש אבל לטעם דאין זה כבוד שמים מותר דאין זה כבוד שמים שיחזיק לאיסור בע"ש ויאכל בשבת וזה נכון:

עוד הביאו האחרונים מהא דפ"ד דדמאי (מ"א) הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת יאכל על פיו חשכה למוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. והוא משום כבוד השבת כמבואר בירושלמי [והתי"ט שכ' משום דשמא ישאל בחול הוא תמוה שכ' דלא כירושלמי]. אלמא דלא אמרינן הואיל והותר לשבת הותר לחול. ובתי' ר' עקיבא איגר ז"ל כתב דכך היתה התקנה. ויותר נראה דל"ש התם הואיל ואשתרי אשתרי דהא מה שמפריש אח"כ מועיל גם על מה שאכל בשבת כמבואר ברמב"ם. ושבת מעכב הפרשה ובחול יכיל להפריש ומה שייך בזה הואיל והותר בשבת בלא הפרשה מותר בחיל בלא הפרשה וגם כבוד שבת לא שייך הכא דהא אדרבא מה שלא הפריש בשבת הוא משום כבוד השבת גם כן:

וכ"ז ביחיד במקום רבים אבל כשהדין ברור ביותר מקילינן אף בשעת הדחק ובע"ש. ועי' פר"ח יו"ד (סי' ל"ט) בזה וביו"ד (סי' קי"ג) ע"ג שבישל לחולה בשבת מותר למוצאי שבת אפילו לבריא דכל כה"ג היכרא איכא וא"כ בכל דבר שמקילין לכבוד שבת או לצורך גדול ואפילו להט"ז דהאוסר שאני התם דמעולם לא הי' צד היתר בדבר דגם חולה שהבריא אסור לו לאח"כ משא"כ במקילין בהפ"מ או לצורך גדול דבלא"ה יש מתירים וכמו שאכתוב לקמן בזה. ובאה"ע (סי' קס"ד) במת תוך ל' אם נתקדשה לכהן אינה חולצת גירשה הכהן או מת חולצת. ול"א הואיל והותר הותר יש לומר דעריות שאני והחמירו בו. ולהש"ג הביאו הב"ש שם באמת אינו חולצת לאח"כ גם כן. וכן באה"ע (סי' ו' ס"נ) יצא קול פלוני כהן גירש אשתו אין מוציאין מידו ואם מת ונשאת לכהן אחר תצא ול"א הואיל והותר הותר דהחמירו בזה. ועוד דהרי התורת חטאת בהקדמה כתב כי הי' נראה לו היתר ברור אליבא דהלכתא רק שהאחרונים החמירו לכך במקום צורך אוקמי אהלכתא ע"כ וא"כ ודאי דדמי לפת ע"ג שכתבנו דהואיל והותר הותר וה"נ כן:

ובמש"כ הרמ"א אלא אם כן הי' גם כן הפסד מרובה אין הפירוש דבעינן תרתי שעת הדחק והפסד מרובה וכמוש"כ הח"ס (שאלה ע"א) וזה אינו. דשעת הדחק לבדו לא מהני אבל בהפסד מרובה לבד מהני וכמבואר להדיא בש"ך יו"ד (סי' רמ"ב) ע"ש בזה. ועש"ך יו"ד (סי' ל"ז ס"ק ט"ז) דמצריך תרווייהו שעה"ד והפ"מ הוא משום דנ"ל דעת האוסרין עיקר כמוש"כ שם בזה:

ובביצה (דף י"א) ת"ר אין מולחין את החלבים ואין מהפכין משום ר' יהושע אמרו שוטחן ברוח ע"ג יתדות א"ר מתנא הלכה כר' יהושע איכא דאמרי א"ר מתנא אין הלכה כר' יהושע בשלמא למ"ד הלכה כר"י איצטריך סד"א יחיד ורבים הלכה כרבים קמ"ל אלא למ"ד אין הלכה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מ"ד מסתבר טעמי' דר"י קמ"ל. וק"ל אי בדרבנן סמכינן בהפ"מ דילמא לכך קאמר אין הלכה דאפילו במקום הפסד לא סמכינן והכא הוי דרבנן ומבואר כנ"ל דהא הכא הפלוגתא אי מקילין משום הפסד וא"כ בלא"ה לא הוי סמכינן איחיד ולכך קאמר פשיטא:

אם הי' מנהג בעיר להקל וכו'. הביא הש"ך בשם הב"ח דחכם שהנהיג בעירו באיזה דבר לאיסור יכול חכם אחר להתיר אח"כ. ועיין בתומים שכתב צ"ע בזה, ועיין יבמות (דף י"ד) דר' אבהו כי איקלע לאתרי' דריב"ל הוה מטלטל