אורח משפט צב

אלא מדרבנן כמוש"כ היש"ש שם. וכיו"ב בתוס' מנחות (דף מ"א) ד"ה אין דואנוהו אינו אלא דרבנן ולכן פסק לקולא אלמא דגם בסד"ד במצוה דרבנן אזלינן לקולא בזה. נתבאר מכ"ז דספיקא דמציאות במצוה דרבנן לעולם אזלינן לקולא. ובסד"ד יש חילוק בין מצוה למצוה ובמצוה החביבה אזלינן לחומרא וכיו"ב במרדכי פ' החולץ דיש מקומות דגם ספיקא דרבנן לחומרא כן נ"ל בזה. ומעתה מה שכתב הכו"פ (בסי' ט"ז) דס"ס אינו פוטר ממצוה דאורייתא ליתא לפימש"כ דספק במצוה דרבנן אזלינן לקולא דכללא הוא דכל מה דמהני ס"ס בדאורייתא ה"ה בחד ספיקא דרבנן והיכא דלא מהני ס"ס בדאורייתא לא מהני ספק בדרבנן. והשתא כיון דמהני חד ספק בדרבנן ה"ה דמהני ס"ס בדאורייתא גם כן:

התוס' בביצה (דף י"ד) ד"ה איכא כתבו וז"ל דללישנא קמא בעי שינוי וללישנא בתרא לא בעי שינוי אי נמי בהאי שאינו מפיג טעמו ולא ידע דללישנא בתרא צריך שינוי וללישנא קמא לא צריך שינוי ופסק ר"י שיש לאסור בכל ענין דאזלינן לחומרא אע"ג דבשל סופרים הלך אחר המיקל הואיל ולכל אחד ואחד יש קולא וחומרא מכל צד עבדינן לחומרא עכ"ל. ועיין מג"א (רס"י תקל"ח) וכיוצא בזה כתב הר"ן בפ"ק דתענית בהא דאוכלין בתענית בלילה דלא שייך ספק דרבנן לקולא כיון דבכל צד איכא קולא וחומרא ע"ש. ובזה ניחא לי מה דהוה ק"ל מש"כ תוס' במס' ע"ז (דף ל"ח) ד"ה איכא בינייהו וז"ל ואר"ת מדנקט הני ולא נקט דבש וגבינה שעולה על שולחן מלכים ונאכלים חיים ש"מ דבעי למנקט דברים שנעשה בהן לשון אחרון מוסיף על הראשון ולהקל עליו דאפילו אינו נאכל חי כיון שאינו עולה לית בי' משום בישולי נכרים. ולכן פסק ר"ת דהלכתא כהני תרי לישני ואי איכא חד מינייהו אינו נאכל חי או אינו עולה אין בו משום בישולי נכרים דבשל סופרים הלך אתר המיקל ע"כ. והדבר תמוה לכאורה הא לר"ת בכ"מ דאיכא תרי לישני בשל סופרים הלך אחר המיקל כמש"כ תוס' שם (דף ז') וא"כ למה הוצרך להקדים מדלא נקט דבש וגבינה דלכן פסק ר"ת דבשל סופרים הלך אחר המיקל, אבל לפי"מ שנתבאר דהיכא דאיכא חומרא ג"כ בכל צד אזלינן לחומרא שפיר הוצרכו לזה וה"נ ללישנא קמא איכא חומרא בדגים קטנים וקולא בדבש וגבינה וללישנא בתרא חומרא בדבש וגבינה וקילא בדגים קטנים ובתרווייהו ניזיל לחומרא לכן הוכיח ר"ת דמדלא נקט דבש וגבינה מבואר דהאי לישנא לאו לאיפלוגי אתא אלא לאקולי וכמוש"כ תוס' שם לקמן (דף נ"ט) ד"ה כל ע"ש. והרי התוס' שם (דף ז') כתבו בשם הר"ש דהיכא דמבואר בגמ' כחד מהני לישני עבדינן כהאי לישנא דמבואר כוותי' וכאן הוי כמו דמבואר בגמ' דהלכה כתרווייהו לכן בשל סופרים הלך אחר המיקל וא"ש ונכון היטב:

והיכא דאיכא תרי שינויי בגמ' אם הלכתא כשינויא קמא או כשינויא בתרא. עיין בתוס' מס' ע"ז (דף ז') וראשונים שם מחלוקת בזה. וברא"ש הביא רעת רי"ץ גיאות דלעולם הלכה כאיכא דאמרי ומקצת הגאונים פסקו בממונא כאיכא דאמרי ובאיסורא לחומרא ורש"ל בתשובה (סי' ל"ה) הוכיח דעת רא"ש דהלכה כלישנא בתרא ממש"כ בס"פ המוכר פירות ביין ונמצא חומץ וכדעת רי"ץ:

והנה הרא"ש בפ"ב דחולין (סי' ב) כתב וז"ל השוחט דיעבד אין לכתחלה לא איבעית אימא אאחד בעוף ואיבעית אימא ארובו של אחד כמוהו ומסתבר כיון דאיכא תרי לישנא עבדינן לחומרא ולכתחלה צריך לשחוט ב' סמנים אף בעוף ורבינו אלפס ז"ל כתב ורובו של אחד כמוהו דוקא דיעבד אבל לכתחלה מיבעי לי' למשחט כולו סימן משמע דס"ל כלישנא בתרא לקולא משום דהני תרי לישני פליגי בדרבנן דמדאורייתא בסימן אחד סגי ואזלינן לקולא בשל סופרים עכ"ל וקשה הא גם באיסור תורה פסקו רי"ף ורא"ש בכ"מ כלישנא בתרא. צריך לומר דהרא"ש לטעמי' בפרק קמא דב"ק שכ' אע"ג דבכל דוכתי רגיל הרי"ף לפסוק כלישנא בתרא היינו היכא דאיכא תרי לישני אחדא מימרא דלישנא קמא קמפרש דהכי איתמר הדא מימרא ולישנא בתרא מפרש דאיתמר בענין אחר אבל הני תרי לישני לאו מימרות אמוראי נינהו אלא גמרא הוא דשקיל וטרי לפרש הלכך לית הכא תרי לישני למיזל בתר בתרא אלא סברות חלוקות זה על זה עכ"ל. הרי דס"ל דדוקא באיכא דאמרי לישנא בתרא עיקר. אבל באיבעית אימא דהוא פירושא דמימרא לא ידעינן הי עיקר ולכן פסק לחומרא ולהרי"ף דהוא מדרבנן לקולא. ועיין רא"ש פרק יו"ד דחולין (סי' ב) דמשמע נמי כן. אלא דקשה על זה מהא שכ' הרא"ש דעת רי"ף בפ"ג דגיטין (סי' ו) והסכים לזה דלישנא בתרא עיקר אף דאיבעית אימא הוא וצע"ג. ובס' גט פשוט (כלל ז') כתב דדעת הפוסקים דלישנא בתרא עיקר יותר מוסכם וגם באי בעי"א כן ע"ש:

הרא"ש בפ' בהמה המקשה (סי' ז') כתב אר"י א"ר צומת הגידין ברובו. מאי רובו רוב כל אחד מהם. איכא דאמרי רוב כל אחד ואחד, ורב אלפס ז"ל לא הביא אלא לישנא בתרא דרב ואף דבשל תורה הוא וראוי להחמיר כלישנא קמא. והקשה התי"ט הא הרי"ף באמת פוסק בכל מקום כלישנא בתרא ומאי הקשה עליו הרא"ש ע"ש. וי"ל דהרא"ש לטעמיה אזיל שכתב בפ"ק דב"ק בדעת הרי"ף דהיכא דאיכא תרי לישני אליבא דחד אמורא האיך סבירא לי' דספיקא הוי גבי רב אסי דס"ל נוטל רביע בקרקע ורביע במעות ולכן שפיר הקשה דראוי להחמיר כלישנא קמא וא"ש:

הרא"ש בפ' ראוהו ב"ד (דף כ"ח) כתב דהכא ל"ד לתרי לישני דעלמא דאורחא למימר ארישא תחילה ולבתר הכי אסיפא הלכך ליכא למיקם עלה וכו' עכ"ל. ועיין רא"ש פ' כיסוי הדם (סי' ו) ופוסקים או"ח (סי' תקי"ח) דמשמע נמי כן. ולפי"ז גם באיכא דמתני באמוראים אורחא למימר אמאן דקודם בזמן וליכא למיקם עלה דמילתא וניחא בזה קושיית הב"ח ביו"ד ע"ש. ומבואר במ"א וכאן קצרתי בזה. ובזה ניחא הא דבכורות (דף מ"ג) אמר רבא לא שנו אלא שאין לו לפניו ויש לו לאחריו כו' ואיכא דמתני לה אסיפא ופסק הרמב"ם פ"ח מה' ביאת מקדש (הלכה א) כלישנא בתרא ע"ש בכס"מ. ולפימש"כ הרא"ש אין אנו צריכין לזה אלא משים דכיון דאורחא דמילתא לפרש רישא תחלה ליכא למיקם אמילתא ולכך פסק שם לחומרא וכהרא"ש ז"ל בזה:

אבל אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו כו' וכן אם היה יחיד נגד רבים. עיין ש"ך יו"ד (סי' רמ"ב) דלהרמב"ם לא אזלינן בתר גדול באיסור תורה משא"כ רבים נגד יחיד ותלמיד נגד רבו מהני גם באיסור תורה. ועיין כס"מ ספ"ו מה' ת"ת דיחיד נגד רבים הוי כתלמיד נגד רבו אם כן שפיר דמיין להדדי. וכ"ש לפימש"כ תוס' מנחות (דף ל"ח) ד"ה אלא דהיכא דאין הלכה מחביריו כ"ש נגד רבו וכיון דרובא דאורייתא כ"ש דרבו נגד תלמידו דמהני באיסור תורה גם כן. וכן מבואר בכמה דוכתי דהלכה כהרב באיסור תורה גם כן:

אא"כ היה בו ג"כ הפ"מ. עיין ביו"ד (סי' רמ"ב) בש"ך שהשיג על הב"ח דס"ל דהא דמיקל הרשב"א בהפ"מ ביחיד לגבי רבים אפילו באיסור דאורייתא דהרי הא דיחיד ורבים הלכה כרבים דאורייתא והאיך אפשר לעקור ד"ת בהפ"מ והלא כך הוא גזירת המלך לילך אחר הרבים ומה בכך שהיא הפ"מ ועוד שהרי הורגין נפשות ומחרימין ומפקירין ומאבדין ביד ע"פ הרוב ועיר הנדחת נידונין ע"פ הרוב והרי אין לך הפ"מ גדול מזה לכך העלה דאין מקילין בהפ"מ אלא בדרבנן וטעמא דהם אמרו והם אמרו לסמוך על היחיד במקום הפ"מ וכהי"ג אשכחן טובי דלא העמידו דבריהם במקום ממןן וכמש"כ ג"כ בסי' קי"ט כ"ש במקום שיש מי שמתיר ע"כ. ויש להביא ראיה לזה דאשכחן דברים שלא העמידו דבריהם בממון מהא דאמרינן בפסחים (דף מ"ו) מי שיש לו בהמה מסוכנת אם יכול לאכול כזית צלי מבעו"י מותר לשחוט י"ל אע"ג דלא בעי למיכל ואי לא אמרינן הואיל אמאי משום הפ"מ ומשום הפ"מ שרינן איסורא דאורייתא. ומשמע מזה הא אי הוי איסור דרבנן מקילי' בי' משום הפ"מ, ואף דבכל איסורי דרבנן לא חשו לממון ואסרי הכא דהאיסור בדבר אחר הקילו בזה: