אורח משפט ט

(כתובות דף ז) אף דבני נח הוזהרו, על העריות במס' סנהדרין (דף נו) אלא וודאי כיון דאיכא עריות שיש חילוק בין בני ישראל לבני נח כמבואר שם (דף נח) שייך שפיר וציוונו ולא לאחרים ואין לומר דשאני ברכת אירוסין דלא נתקנה ברכה על המצוה כשאר ברכת המצות אלא לשבח והודאה בעלמא כמש"כ הרא"ש שם בפ"ק דכתובות. מ"מ חזינן דוציוונו שייך שפיר גם במידי דב"נ הוזהרו ע"ז אלא וודאי כיון דאיכא פרטים שאין ב"נ שווין לישראל שייך שפיר וציוונו ולא לאחרים. א"כ גם בברכת הדינין שייך שפיר וציוונו. כיון דאיכא הבדל בהרבה פרטים בין בני ישראל לב"נ לכן צ"ל כהתירוצים המבוארים בהאבודרהם שם עיי"ש בזה שני תירוצים הא' משום שמא לא יצייתו הבעלי דינין. ועוד שמא ימחלו זה לזה ואין כאן דין כלל אמנם הרווחנו בזה ליישב מה שקשה הא דאין מברכין על מינוי שופטים דהיא מ"ע שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך דלזה אינם מספיקין תירוצים הנ"ל וצ"ל תירוץ הג' שמבואר באבודרהם בהג"ה דלכך אין מברכין על עשיית הדין משום שיש בה קלקול לאחרים. וה"נ במינוי שופטים כיון דאיכא קלקול לאחרים אין מברכין על זה. אבל לפימש"כ בשם הרוקח דהיכא דבני נח מוזהרין אין מברכין א"ש בלאו הכי לפי"מ דאמרינן בסנהדרין (דף נו) כשם שישראל נצטוו להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כך נצטוו בני נח כו' עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות מלכים וכיון דגם ב"נ מוזהרין על מ"ע דמינוי שופטים לכן אין מברכין על זה. ובזה ניחא מה שהקשו הראשונים למה אין מברכין על מצות צדקה דהרי בסנהדרין (דף נז) מבואר דב"נ מצווין על מצות צדקה מדכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה משפט וצדקה וכ"כ בחידושי הר"ן שם (דף נו) וע"כ אין מברכין על זה:

עוי"ל דלכך אין מברכין לא על מינוי שופטים ולא על עשיית דין. עפימש"כ הרמב"ם בפי"א מהל' ברכות וכל מ"ע שבין האדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עלי' קודם עשייתה. וכ' שם בכסף משנה. לאפוקי צדקה א"כ דס"ל להרמב"ם דכל מ"ע שבין אדם לחבירו אין מברכין עלי' וא"כ זה דמינוי שופטים הוא משום בין אדם לחבירו וכן עשיית דין שבין אדם לחבירו אין מברכין ע"ז ועל הוראות איסור והיתר לא בא אזהרה בתורה ע"ז ואינו אלא משום ולמדתם לאחרים ויוצאין בברכת התורה דלימוד גם להוראה. ועיין א"ז הל' ברכות המוציא (סי' קמ) כלל אחר בזה דעיקר החילוק הוא בין אם המצוה בא לעיתים ויש עת להפטר ממנה לכן משום חיבוב מברכין אבל כשאין המצוה בא לעיתים ואין עת להפטר ממנה לא שייך בזה חיבוב כמו המצוה דפדיון הבן וכדומה. לכן אין מברכין על צדקה והשבת העבוט ע"ש באריכות בזה וא"כ לכך אין מברכין על מינוי שופטים ועשיית דין כיון דאינו לעיתים ואין עת להפטר מזה לכן אין שייך ברכה על זה:

והנה בירושלמי (פ"ו דברכות ה"א) איתא ר' חגי ור' ירמי' סלקון לבי חנוותא קפץ ר' חגי ובירך עליהן א"ל ר' ירמי' יאות עבדת שכל המצות טעונות ברכה ומניין שכל המצות טעונות ברכה ר"א בר כהנא בשם ר"א ואתנה לך את לוחות האבן התורה והמצוה הקיש תורה למצוה מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה ופי' מהרא"פ לבי חנוותא למקום שדנין שם בי דינא. ובירך על המצות ש ישבו שם לדון דינא ע"כ. ותמהו דא"כ מבואר מהירושלמי דמברכין על ישיבת ועשיית הדין וא"כ איך כתבו הראשונים דאין מברכין על זה. ולפע"ד ניחא דהפי' לבי חנוותא הוא כמו דאמרינן במו"ק (דף כה) ביום חנינתי אבד חניני אלמא דכיון לברית מילה מלשון יום חנינה. ובזה י"ל הא דמבואר בשבת (דף לב) אבב חנונתא מקום שמחה מי שחננו הבי"ת בשמחת ברית מילה ופדיון הבן אז נפישי אחי ומרחמי אבב בזיוני. כשהוא במעמד שפל לא אחי ולא מרחמי. וזה ביאור הירושלמי ר' חגי ור' ירמי' סלקין לבי חנוותא פי' למקום שמחה כמו לברית מילה למול קפץ ר' חגי ובירך או למקום חופה ובירך ברכת נשואין וא"ל ר' ירמי' יאות עבדת שכל המצות טעונות ברכה וא"ש אבל על עשיית הדין אין לברך מטעמים המבוארים לעיל בזה ומה"ט קורין להמוכר סחורה חנווני הוא על שם איש חן שחננו הבוי"ת בטוב ויש לו קופצים הרבה ליקח סחורה ובסוטה (דף מט) חינונתא פי' תמרה שמינה עיין שם בפירוש רש"י ז"ל ובערוך בזה עיי"ש:

וע"ד השאלה הנ"ל למה אין מברכין על מינוי שופטים. י"ל דמינוי שופטים אינו אלא הכשר מצוה. ועיקר המצוה הוא לשפוט את העם. והרי קיי"ל במס' מנחות דכל שאינו אלא הכשר מצוה ולא עשיית גמר מצוה אין מברכין ע"ז. ובזה ניחא הא דאין מברכין על כתיבת ספר תורה. משום דהמצוה הוא הקריאה בספר ואין הכתיבה גמר מצוה. וכל שאין עשייתה גמר מצוה אין מברכין על זה וזה נכון:

ובזה יתבאר הספרי פ' שופטים למען תחי' וירשת כדאי הוא מינוי שופטים והדיינים הכשירים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן. והובא ברש"י שם. והוא דהא דניתן להם הארץ הוא כדי לקיים התורה והמצוה כמה שכתוב ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו וכו' דהרבה מצות התליות בארץ. וכדאמרינן בפ"ק דסוטה וכי לאכול מפרי' הוא צריך אלא אמר משה מצוה שאוכל לקיים יתקיים על ידי. וא"כ ירושת הארץ אינה אלא הכשר מצוה. וזהו בשביל מינוי הדיינים שהוא ג"כ הכשר מצוה כדאי להושיבן על אדמתם. כי כיבוש המקום שהוא הכשר לקיים המצוה ומינוי דיינים ושוטרים שהוא ג"כ הכשר לקיים המצוה שניהם לתכלית דבר אחר באו:

ובתשובות הרא"ש (כלל כד סי' ב) וששאלת למה אין מברכין על סיפור הגדה. הרבה דברים צווה הקב"ה לעשות זכר ליציאת מצרים. ואין אנו מברכין עליהן כגון הפרשות בכורות וכל המועדים שא"צ להזכיר בהפרשות בכורות שאנו עושין לזכר יציאת מצרים אלא שצווה הקב"ה לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציא"מ ולאו דווקא הגדה בפה אלא אם ישאל מפרשין לו [וזהו הגדה לכשאנו זוכרין יצי"מ] עכ"ל. כוונתו דלמען תזכור אינו אלא לעשות המעשה וממילא בא לידי זכירה והא דכתיב והגדת לבנך אינו אלא לכשישאל אז מפרשין לו ולפי כללו של הא"ז נכון מאוד כי אין שייך לברך על זכרון יצי"מ כי אינו בא לעיתים ואין עת להפטר מזה כי תפילין וציצית נוהג גם בלילה לדידן ושבת ויו"ט בעצמן אות והם לזכרון יצי"מ ובמק"א ביארתי כי כל התורה הוא זכר ליצ"מ ע"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלה' על ההר הזה ולכן אין מברכין ע"ז ודו"ק היטב:

ובזה ניחא ג"כ הא דנשאל אבודרהם. למה אין מברכין על כיבוד אב ותי' מאחר דאפשר להתבטל ע"י מחילה לכן אין מברכין. אבל לפי"מ דאמרינן ביבמות (דף י) מה לכיבוד אב שכן הכשר מצוה פי' להביא גוזלות וכדומה שאינו גוף המצוה. ואף דלפעמים הוי גוף המצוה. מ"מ רוב פעמים הוי הכשר. לכן מצות כיבוד או"א אינו אלא הכשר כן מבואר בתוס' וא"כ ניחא מה דאין מברכין על כיבוד אב ואם:

ובזה י"ל ג"כ הא שנשאל שם למה אין מברכין על צדקה. די"ל דצדקה הוי ג"כ רק הכשר מצוה. דבנתינות המעות לעני או בהלוואה שהוא משום וחי אחיך עמך אינו נעשה אלא במחי' עצמו. וע"ד שאמרו מקרבי' הנייתי' ואף דלפעמים כשנותן להעני דבר שמחי' עצמו הוי גוף המצוה. מ"מ רוב פעמים אינו כן ולכן לא הוי זה רק הכשר מצוה ולא תיקנו ברכה בכהאי גוונא וכנ"ל וזה נכון:

וביו"ד (סי' שכא) הקשה בפרישה הובא בט"ז (שם סק"ז) דלמה אין מברכין על נתינת בכור לכהן. כמו