אורח משפט י

בפדיון פטר חמור ופדיון בכור אדם. ותי' הפריש' דאין מברך אלא מזה שהי' קודש ונשאר בידו ונותן מידי אחרינא תחתיו. משא"כ בנתינת בכור לכהן דנותנו כולו לכהן. והט"ז תירץ דאין שייך ברכה אלא במה שעושה האדם משלו. משא"כ בכור דמעולם לא הי' להישראל זכות בו והוי כאילו נולד בבית כהן. ואכתי הניחא דאינו מברך על נתינת הבכור אבל אכתי יברך על הנתינה דפדיון פטר חמור. ופדיון בכור לאדם. דהפדי' והנתינה ב' מצות הן. אבל להנ"ל ניחא דפדיון פטר תמור ופדיון בכור אדם הוי גמר מצוה דבהפדיון קיים המצוה מה שאי"כ בנתינות בכור לכהן ושאר מתנות כהונה. דאין מברכין על הנתינה משום דעיקר המצוה יתקיים בעת שיאכלו כי זה הספקתם חלף עבודתם. וא"כ בהנתינה אין זה אלא הכשר מצוה ולכן אין מברכין. ובאבודרהם כתב דאין מברכין על נתינות כ"ד מתנות כהונה. משום דמשלחן גבוה קזכו. וא"כ גם בנור דהוי בכלל כ"ד מתנות כהונה אין מברכין משום דמשלחן גבוה קזכו. והוא מבואר להדיא בב"ק (דף י"ב) דבכור לכ"ע משלחן גבוה קזכו. ופדיון שאני דהוטל על האיש לתקן זאת. וניחא שפיר מה שתירץ הפרישה ולדברינו ניחא שפיר דכל כ"ד מתנות כהונה אינם אלא הכשר מצוה ולכן אין מברכין עליהן:

בריטב"א פ"ק דכתובות ובהג"ה אשר"י מבואר דלכך אין מברכין על הקדושין לקדש משום דאין עשייתו גמר מצוה ואין מברכין אמנם התו' מפריש ס"ל דמברכין וכ"כ בהג"ה מיימוני והביאו דכן מבואר בירושלמי ברכות כנ"ל:

ונ"ל לתרץ שיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דאין מברכין נוסח לקדש ואין ראי' מהירושלמי משום דהירושלמי לשיטתי' דס"ל דמברכין לעשות סוכה אף שאין עשייתו גמר מצוה והובא בתוס' מנחות (דף מ"ב) לכן ס"ל דמברכין על קדושין ג"כ. אבל אנן דקי"ל דאין מברכין כל שאין עשייתו גמר מצוה ולכך אין מברכין לעשות סוכה לכך קיי"ל דאין מברכין על קדישין ג"כ וזה נכון:

ומעתה סייעתא למש"כ דכל מידי דהוי הכשר מצוה אף שהוא מצוה בפ"ע כמו כיבוד אב וכדומה כמוש"כ תוס' בשבת (דף קל"א) מ"מ כיון דלא הוי סוף מצוה דומיא דקדושין אין מברכין על זה. והא דאמר בה' חנוכה ברמ"א בשם תה"ד דמדליקין בע"ש בעוד היום גדול משום דזהו הכשר מצוה וא"א בענין אחר ולכך מברכין אלמא דעל הכשר מצוה שפיר מברכין שאני התם דהמצוה ממילא יבוא בלא מעשה ולכך מברכין:

ועוי"ל דלק"מ מהירושלמי דברכות דמבואר דס"ל דמברכין על עשיית דין. דבאבודרהם שם כתב טעם דלכך אין מברכין על עשיית דין משום דהוי קלקול אחרים נגזל ועלוב ולכן אין מברכין על מיתות ב"ד. ובמס' מגילה (דף ל"א) אין מפסיקין בקללות מה"מ אמר רב אסי אמר קרא מוסר ד' בני אל תמאס כו' שאין מברכין על הפורעניות. וא"כ הירושלמי ס"ל כמ"ד שאין מפסיקין בקללות משום אל תמאס אבל משום דאיכא קלקול מברכין. ולכן מברכין גם על עשיית דין. משא"כ לפי"מ דקיי"ל דאין מברכין על קלקול. לכן אין מברכין על עשיית דין ג"כ. ובאבודרהם מביא ראי' על הא דאין מברכין על ד' מיתות ב"ד. משום דאין אנו אומרים הלל בר"ה דאז העולם נידון וספרי חיים וספרי מתים פתוחים וישראל אומרים שירה. ומהא דמגילה (דף ל"א) דאין מברכין על הפרעניות ובת ס' שם הביאו הירושלמי אינו בדין שבני נתונין בצער ואני מתברך. וכן הוא במדרש ראה. ולכן אין מברכין על עשיית דין ג"כ:

ועיין ברכות (דף נ"א) וא"ר אסי אין מברכין על כוס של פורעניות כו' שנאמר הכון לקראת כו' ופירש"י בדבר טוב. ור' אסי דיליף במגילה שם דאין מפסיקין בקללות משום אל תמאס ולא קאמר משום ברכה וכמו דאמר בברכות י"ל דר' אסי לחוד ורב אסי לחוד כמש"כ תוס' בכמה מקומות. כיוצא בזה:

ועוי"ל לפי כללו של הא"ז דאין מברכין על צדקה משום דאין לו זמן קבוע. וה"נ בעשיית דין דכתיב ושפטו את העם בכל עת ומוקמינן בסנהדרין (דף ל"ד) דנוהג גם בלילה. משא"כ אליבא דר"מ מבואר שם דאינו נוהג בלילה באמת יש לברך. וא"כ י"ל דה"נ ס"ל להירושלמי כן. אבל אנן לא קיי"ל הכי. ובמאירי פ"ג דמגילה מבואר טעם אחר דעשיית דין ומעקה וכדומה כל אילו אין הדבר קבועה על האדם אלא כשיזדמן אותו ענין לידו וכל כיוצא בזה אין מברכין:

הטור הביא הא דאיתא בגמ' פ"ק דסנהדרין (ד' ז') א"ר ירמי' אשר תשים לפניהם. אשר תלמדם מיבעי לי' אלא אלו כלי הדיינים וכו'. וכתב רב האי ב"ד צריך שיהי' לו במושב ב"ד מקל לרדות בו ורצועה להלקות בו ושופר לנדות וכו'. ותמה בסמ"ע על השמטת ב"י ומור"ם ז"ל ותי' דאפשר דס"ל דלא הוצרכו לזה אלא לדיינים סמוכין דתשים לפניהם כתיב. וקשה מהא דאיתא שם בגמ' (דף ז') רב הונא כי הוי נפיק לדינא אמר הכי אפיקו לי מזוני חנותאי. ורב הונא לא סמוך הי' כמש"כ הב"י סי' ב' ועיין במסגרת השלחן ובשבות יעקב ח"א סי' קל"ד אי רב הונא סמוך הוי או לא. וכבר מבואר בר"ן בנדרים (דף ח') ד"ה ושמתא ושם (דף ע"ח). דרב הונא לא הוי סמוך. ושכן מבואר בירושלמי עיי"ש. וכן מבואר להדיא בשיטה מקובצת בבבא קמא (דף ל"ז) בעובדא דחנן בישא עיי"ש. וכן כתבו תוס' סנהדרין (דף ג') ד"ה שלא. דעובדא דחנן בישא מיירי בתס. אלמא דס"ל להדיא דרב הונא דדן התם למיהב פלגא דזוזי לא הי' סמוך ולא דן אלא בדתפס עיי"ש:

וי"ל עפימש"כ רש"י במועד קטן (דף כ"ה) בד"ה ספר וז"ל לישנא אחרינא גזע ישישים זה רבה בר רב הונא דהוא בן גדולים בן רב הונא דהוא ראש גולה ועדיף מנשיא בארץ ישראל ע"כ. אלמא דרב הונא הי' ראש גולה וע"כ אמרינן בגיטין (דף נ"ט) שאני רב הונא דאפילו רב אמי ור' אסי כהני חשיבי דא"י מיכף הוי כייפי לי'. ואמרינן בחולין (דף צ"ב) כי שרית עם אלהי' ועם אנשים. א"ר רמז רמז לו שעתידים שני שרים לצאת ממנו ראש גולה שבבבל ונשיא שבא"י. ובסנהדרין (דף ה') לא יסור שבט מיהודה אלו ראש גולה שבבבל שרודה את העם בשבט ופרש"י לשון שררה ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים אלמא דריש גלותא לרדות את העם עדיף גם מסמיך כפירש"י שם. ועכ"פ שניהם שרים כמבואר בחולין. וכיון דריש גלותא הוי כסמוך. והכלי דיינים מורים על שררה. לכן אין ראי' מרב הונא דאפיק מזוני חנותאי. דשאני רב הונא דריש גלותא הוי. משא"כ אליבא דידן לכן השמיטו דבר זה וי"ל דהא דאמרינן בסנהדרין (דף ז') דרב הונא אמר אפיקו לי מזוני חנותאי רצועה ומקל. ופרש"י שם רצועה למלקות ומקל למכות מרדות עד שיחזור בו. וק' דהא רב הונא לא סמוך הוי. ואין מלקות אלא בב"ד סמוכין. כמבואר ברמב"ם פט"ז מהלכות סנהדרין וזה לא מסתבר לומר דריש גלותא הי' יכול לענוש מלקות דהא בעי ג' דנהי דדומה למלך כמבואר בחי' הר"ן סנהדרין (דף ה') עכ"ז גם מלך לא מצינו שיהא יכול לענוש מלקות לבדו בלא ב"ד וגם לא מסתבר לומר דב"ד של רב הונא הי' סמוכין:

לכן נ"ל דאפשר לומר דהא שכתב רש"י רצועה למלקות. הוא ג"כ מכות מרדות. דכבר ביארנו בסי' כ"ז עיי"ש דבמכות מרדות יש חילוק בין עבר ובין להבא. דעל עבר ארבעים. ולהבא עד שיחזור. וא"כ לעבר דהוא כדאורייתא בארבעים קרי לי' מלקות וע"כ הי' רב הונא מצוה להוציא לו רציעה למלקות דרבנן ג"כ:

ובזה יתבאר הא דאמרינן בקידושין (דף פ"א) אמר רב מלקין על לא טובה השמועה שנאמר אל בני כי לא טובה השמועה. מר זוטרא מותיב אפסרא אכתפי' ומקרי לי'