אורח משפט ח

לנבוכדנצר (שיתן צדקה) וכו' ואי בעית אימא כו' דחייב במצות. ואי בעית אימא שאני ביהמ"ק דאי לא מלכות לא מתבני דתירוץ הא' ס"ל דאין ב"נ מצווין על הצדקה לכן נבוכדנצר שלא הי' מצווה על זה לא הי' לו לדניאל לומר לו לעשות כן. ותירץ הב' ס"ל דגם ב"נ מצווה וא"כ ליכא האי תירוצא דעבד שאני דחייב במצות [וחייב גם בבנין ביהמ"ק דאפילו נשים חייבין כמבואר ברמב"ם] דהא בצדקה ב"נ מחוייב ואפ"ה נענש דניאל לכן משני שאני ביהמ"ק דאי לאו מלכות לא איתבני. וכן משמע במדרש רבה (פ' שמות פ' ל) דאין ב"נ מצווין על הצדקה לכן לא ה' לומר לעשות צדקה דאיתא שם א"ל הקב"ה אני מסרתי את הצדקה לאברהם שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגומר. ואתה אומר לרשע וחטאיך בצדק פרוק:

והנה מהג"ה אשר"י בפ"ק דב"ב סי' ל"ו מוכח דלא כהר"ן הנ"ל. וז"ל שאלת מ"ש דנדרים ונדבות דמקבלין מהן ודרשינן איש איש אדרבא נסמוך אדאורייתא וכמו שמקבלין נדרים ונדבות כך מקבלין צדקה. ופירש לי רבי ומורי הטעם שלפי נדרים ונדבות אין באין לכפר ע"כ ואי מצווין על הצדקה אמאי אין מקבלין מהן אף דהוי כפרה כי היכי דמקבלין נדרים ונדבות משום דכתיב באורייתא. ה"נ בצדקה דכתיב באורייתא נקבל מהם ג"כ:

ומהמדרש חזית משמע כהרמב"ם דלא נצטוו בני נח על הצדקה. דדריש שם וז"ל. יונתי במרה שמשם נצטוו ונצטווינו בכל המצות וצדקות ומע"ט כיונה זו שמצוינת הה"ד שם שם לו חק ומשפט ע"כ. מבואר דבמרה נצטוו וניתן שם מצות צדקה. ולא קודם לכן לבני נח, אמנם בש"ס משמע דלא ס"ל כהמדרש חזית דבסנהדרין (דף נו) קאמר דהוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ולא קחשיב צדקה. ובמכילתא שם קאמר שבת ופרה אדומה ודינין ולא קחשיב צדקה גם כן. וכן משמע במדרש רבה (פ' בא) הצדקה שלכם שנאמר ולך תהי' צדקה ע"כ והוא דהמדרש לטעמי' דהב"נ לא נצטוו על הצדקה ולכך קאמר דהצדקה שלכם דומיא דמשפטים שלכם שכ' המפורשים שם דהוא דו"ח שאינו נוהג בב"נ:

ויש לבאר מה שדרש המדרש ששם נצטוו על הצדקות מהא דשם שם לו חק ומשפט. והיכן מרומז צדקה. ולזה הי' אפשר לומר דצדקה היינו פשרה. ומבואר בסמ"ע (ס' סח ס"ק יג) דפשרה קרוי' דין. וע"כ שטר פשרות הנעשה בערכאות פסילים דפסולין לדון ואתי' המדרש כר' יצחק בסנהדרין (דף נו) דיליף דינין מויקרב ולא מאשר יצוה דהתם צדקה נמי כתיב דהיינו פשרה כמוש"כ רש"י בסנהדרין שם וס"ל דאין ב"נ מצווין על הפשרה ואין מצווין על הצדקה ג"כ. ור' יוחנן דיליף מאשר יצוה ס"ל דבאמת מצווין על הפשרה וצדקה:

ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה רמ"א בתשובה (שאלה י) מאי נפ"מ בין ר' יצחק דיליף מונקרב ובין ר' יוחנן דיליף מאשר יצוה. דהנ"מ אי מצווין על הפשרה וצדקה. דלר' יצחק אין, מצווין ולר' יוחנן מצווין. וי"ל דר' יוחנן לשיטתו בזה. דהא באמת פשרה צריכה קנין משום דדמי לאסמכתא. כמוש"כ תוס' בפ"ק דסנהדרין (דף ו) וקנין אינו ניתן אלא לאח"כ. כדכתיב וזאת לפנים בישראל ובפרט להש"ך (בסי' קכג) לא מהני קנין חליפין בעכו"ם כלל. וא"כ ליכא פשרה כלל במציאות. אלא ר' יוחנן לשיטתי' דס"ל אסמכתא קניא בב"ב (דף קמח). משא"כ ר' יצחק ס"ל דאסמכתא לא קניא. ולכן לא שייך בהו פשרה כלל:

ולהראב"ד דס"ל אסמכתא בעכו"ם קניא הובא במ"א או"ח (סי' תמא) אין אנו צריכין לזה דאין צריך קנין כלל. אלא דהא דמהני בעכו"ם אסמכתא מבואר במ"א או"ח (סו' תמח) משום דבדיניהם קנה. וא"כ לפי מה שכתב הרמ"א בתשובה שם דמצווין בדינים שלנו אינו מספיק זה. וזה לא מסתבר שיהי' מצווין על הפשרה ואי ציית ציית ואי לא יחזור ויותר מסתבר לומר לפימש"כ הב"ח (בסי' רז) וכ"ה במרדכי פרק שור שנגח דו"ה דמדאורייתא אסמכתא קניא וכבר כתבתי (בסי' לד) שם דעת התוס' בסנהדרין. א"כ אתי שפיר דקודם מתן תורה הי' כדאורייתא דאסמכתא קניא. וא"כ ממ"נ בתר מתן תורה. הרי איכא קנין חליפין כדעת הפוסקים כן והבאתים לקמן (בסי' קכג) וכן עיקר כמש"כ שם. וקודם מתן תורה אסמכתא קניא. ואיך שיהי' אפילו אי נימא כפשוטו דהמדרש מיירי בצדקה אתי' המדרש כמאן דלא יליף מאשר יצוה וס"ל דרק הוא יצוה לבניו ולביתו אחריו אבל לא נצטוו על זה. והרמב"ם נמי פסק כן:

. ומבואר בזה היטיב הא דאמרינן בפסחים (דף לא) אבל עכו"ם מישראל ד"ה לא קני משכון. דהא דקני משכון הוא משום דכתיב ולך תהי' צדקה. וכפי מה דמבואר במדרש פ' בא. דהצדקה שלכם מדכתיב ולך תהי' צדקה למעוטי ב"נ לכך לא קני משכון:

יש לעיין אי כופין על מינוי דיינים. ולכאורה לפי מה דקיי"ל דמ"ע שמתן שכרה בצידה אין כופין. ובזה דמינוי דיינים כתיב למען תחי' וירשת. א"כ י"ל דאין כופין זה את זה. אך באמת מבואר מכל הפוסקים דכופין זא"ז והא דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה. נקדים לבאר תחילה הספרי והובא ברש"י פ' שופטים כדאי הוא מינוי הדיינים להושיבם על אדמתם ולהחיותם. והוא דהרמב"ם פ"ט מהל' מלכים כתב דדינים דהוזהרו הבני נח הוא מינוי הדיינים ואם לא מינו חייבין מיתה. ולכך נענשו בני שכם עיי"ש בזה. ואיתא במכילתא פ' משפטים הובא בכסף משנה פ"ב מהל' רוצח. לאחר שניתנה תורה הוקלו אלא פטור מדיני אדם וחייב בד"ש עיי"ש. הרי דמה דב"נ חייבין מיתה לאחר שניתנה תורה חייב בד"ש ועיין מש"כ לקמן סי' לב. דכן מבואר מהמדרש פ' נח כלל זה. דכל דבני נח חייבין מיתה בני ישראל חייבין בד"ש. וא"כ מינוי הדיינים דבני נח חייבין מיחה אם לא מינו ישראל חייבין מיתה בד"ש. וא"כ שפיר קאמר דלמען חחי' הוא שלא יענשו בד"ש על העדר מינוי הדיינים. וא"כ שפיר כופין על זה מאחר דגם בלא אזהרה מצווין מאז ואף דבצדקה ג"כ מצווין ב"נ ואפ"ה אין כופין אלא משום טעמא אחרינא שכתבו התוס' בפ"ק דב"ב שאני צדקה דאין מחוייבין מיתה ע"ז וכמוש"כ הר"ן בסנהדרין (דף נו) ואם כן יש לומר דפטור לאחר מתן תורה אי לאו דנאמר אחר מ"ת והתם מ"ש בצידו. ואף שכתב הרמב"ם בפ' המשניות בפ"ז דחולין דמה שאין אנו אוכלין גיה"נ אינו משום שנאסר לבני נח אלא משים שנצטוו מסיני. הוא דהציווי דבסיני מקיים האיסור שנאמר לבני נח כדמשמע מלשונו שם. וז"ל שמשה מסר אבמה"ח במה שציווה בסיני שיתקיים איסור אבמה"ח וכמו כן. אין אנו מלין מפני שנימול עצמו אברהם אבינו ע"ה ומל אנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה צוה ע"י משה רבינו ע"ה שנימול כמו שמל עצמו אברהם אבינו ע"ה ע"כ. הרי דהציווי שבסיני מחזק את מה שנאמר לבני נח. וא"כ במינוי הדיינין דמחזק את מה שנאמר לבני נח כופין גם כן:

הא דאין מברכין על מ"ע דמשפט צדק. כתב האבודרהם ז"ל טעמים שונים בזה. ולפימש"כ הרוקח בסי' שסו דאין מברכין על מידי דנוהג גם באו"ה דציוונו משמע ולא לאחרים. וכיון דבני נח הוזהרו על הדינין. כמבואר בסנה' (דף נו) ומבואר בתשובת הרמ"א (סי' יו"ד) דהיינו דינין שלנו לכן אין מברכין על זה. ועיין לקמן סי' תכז מש"כ בזה. אמנם י"ל דע"כ לא כתב הרוקח דאין מברכין על מידי דבני נח הוזהרו עליו אלא במצות מעקה. כיון דמצווין על הדינין ואין חילוק בזה בין ישראל לב"נ אבל על ברכת הדינין בכלל כיון דאיכא כמה דינים שיש חילוק בין בני ישראל לבני נח שייך שפיר וצוונו. וראי' לזה מהא דברכת אירוסין דמברכין אשר קדשנו במצותיו וציוונו על העריות