אורח משפט פז

וראי' לזה מהא דאמרינן בביצה (דף ל"ו) ואלו הן משום רשות לא דנין כו' ופריך והא מצוה קעביד לא צריכא דאיכא דעדיף מיני' אלמא דבדאיכא עדיף מיני' הוא דהוי רשות וא"כ בכהי"ג אם חושך עצמו מהדין ה"ז משובח אבל אם ליכא עדיף מיני' אף דאיכא שם ראוי להוראה אין לו למנוע עצמו מהוראה. ועיין ש"ך יו"ד (סי רמ"ב) שכתב וז"ל אהא שכ' רמ"א ואין לאדם להורות קודם מ' שנין במקום שיש גדול ממנו בעירו או זקן ממנו ובפרש"י דסוטה כתב בשוין בחכמה או אם אין זקן בעירו ממנו משמע דבאין זקן ממנו מותר להורות [ומה שהביא מהאגודה הוא דהאגודה אליבא דשי' תוס' קאי בזה] אפילו אם אינו שוה בחכמה אבל אם הוא שוה בחכמה אפילו זקן ממנו מותר גם כן:

ונ"ל ראי' להרמב"ם הא דהשמיט דלא בעינן מ' שנין בראוי להוראה דבהוריות (דף ב') תנן הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן כו' חייב מפני שלא תלה בב"ד. ובגמ' שם תרתי ל"ל אמר רבא איצטריך סד"א ה"מ גמיר וסביר אבל גמיר ולא סביר לא א"ל אביי להוראה גמיר וסביר משמע א"ל אנא הכי קאמינא אי מההוא הז"א ה"מ גמיר וסביר אבל גמיר ולא סביר לא תנא ראוי להוראה ממשנה יתירה אפילו גמיר ולא סביר סביר ולא גמיר. והשתא אס"ד דבעינן גם ארבעין שנין ותלוי גם בזה הזמן א"כ מנ"ל ממשנה יתירה לאתויי גמיר ולא סביר דילמא איצטריך המשנה יתירה לאשמועינן אפילו לא הגיע לארבעים אבל גמיר וסביר בעינן א"ו דלא בעינן כלל מ' שנין כיון דגמיר וסביר:

עוד י"ל בזה דאמרינן בחגיגה (דף י"ד) שר חמשים זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה דבר אחר שר חמשים כדר' אבהו דא"ר אבהו מכאן שאין מעמידין תורגמן על הצבור פחות מחמשים שנה. והטעם כתבו המפרשים משום דאז הגיע לבינה וזקנה. וא"כ לישנא קרא ס"ל דלא תלוי בזמן ורק ר' אבהו ס"ל דתורגמן המתרגם לעם מצות השם למען ידעו את הדרך ואת המעשה אין מעמידין פחות מחמשים וא"כ לר' אבהו לטעמי' שפיר קאמר בסוטה ובמס' ע"ז שם דעד כמה א"ר אבהו דלא הגיע להוראה רבים חללים הפילה עד מ' שנין דלטעמי' תלוי בזמן ומ' הוי משעה שלמד וידוע דתורה הוא תורה שבע"פ שהוא המשנה ומבואר באבות דבן עשר למשנה וא"כ משעה שהתחיל ללמוד תורה שבע"פ ששם הוראה לכל העולם וכל הלכות כלולים בה עד מ' הוי נ' וע"כ שפיר קאמר אליבי' עד מ' אבל הרמב"ם שלא פסק הא דר' אבהו וש"מ דס"ל כלישנא קמא דאל תקרי שר חמשים אלא חומשים ולא תלוי בזמן אלא כיון שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה מעמידין לתורגמן לכן גם בהוראה כיון שהוא גמיר וסביר שפיר הוי הגיע להוראה וא"ש ונכון:

ועיין במדרש שמות (פרשה א') ויאמר מי שמך לאיש שר וגו' ר' יהודא אומר בן כ' שנה הי' משה באותה שעה אמרו לו עדיין אין אתה ראוי להיות שר ושופט עלינו לפי שבן ארבעים שנה לבינה ור' נחמי' אמר בן ארבעים שנה הי' אמרו לו ודאי שאתה איש אלא שאי אתה ראוי להיות שר ושופט עלינו ורבנן אמרי אמרו לו והלא בנה של יוכבד אתה ואיך קוראין לך בן בתי' ואתה מבקש להיות שר ושופט עלינו ע"ש:

נסתפקתי אם בא דין לפניו אותו שבא כבר לפניו ואין זה בגדר דמיוני אלא אותו ממש ויודע שהורה מאיזה טעם אבל כעת נעלם ממנו הטעם אם יוכל לסמוך על הוראתו ואינו צריך לעיין מחדש או לא יכול לסמוך על הוראתו הראשונה עד שיעיין מחדש. ולע"ד נראה דא"צ ויכול לסמוך על הוראתו ראשונה מהא דתנן בהוריות רפ"ב (דף ו') הורה כהן משיח לעצמו שוגג ועשה שוגג מביא פר ופריך שוגג ועשה שוגג מביא פר פשיטא אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שהורה ושכח מאיזה טעם הורה ובשעה שעשה אמר הריני עושה על דעת הוראתי דמהו דתימא כיון דאלו מתידע לי' שמא הדר בי' כמזיד דמי ולא ליחייב קמ"ל הרי להדיא דלא מקרי פושע במה שסמך על הוראתו דאי הי' לו להמתין עד שיתגלה לו הטעם אמאי מקרי שוגג א"ו דאין צריך. וזהו באמת כוונת הש"ס דהוריות שם דמהו דתימא כיון דאלו מתידע לי' שמא הדר בי' כמזיד דמי פי' דאמרינן דאמאי הורה קודם שנתגלה לו הטעם אולי אז בפעם שני הי' מתברר לו הטעות והרי מזיד ולא לחייב קמ"ל אלמא דאין החיוב עליו לעיין בהוראתו בפעם השני ויכול לסמוך על מה שהורה בראשון. ועדיין צ"ע בזה:

ובב"ב (דף ק"ל) שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה מאי ובלבד שלא ידמה אר"א אין מדמין בטרפות זל"ז וכו'. משמע דבשאר דברים א"צ לשאול עוד ויוכל לדמות גם כן. וכ"כ הנ"י שם להדיא וז"ל וא"צ לשאול בכל פעם ופעם באותו ענין עצמו ואפילו בדדמי כדאיתא בעירובין (דף כ"א) ואסברא בדדמי להו לפי שא"א שימצאו לדינין המאורעין שימצאו בכתב ובטרפות בלבד הוא שלא ידמה ע"כ א"כ מבואר דא"צ שאלה ואולי דיני ממונות שאני דהמעשה ברוב פעמים אינו כמעשה הראשון לכן לא פליג בדיני ממונות וצריך לשאול גם כן:

ובספרי פ' דברים ואצוה את שפטיכם אמרתי להם הוו מתונים בדין אם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה פעמים הרבה אלא היו נושאים ונותנים בו וי"ל ואכ"מ בזה:

בסימן י' ס"ב כל מי שבא לידו דין ומדמהו לדין אחר שבא לידו כבר ופסקו ויש בעירו גדול ממנו בחכמה ואינו נמלך בו ה"ז בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה. ופי' הסמ"ע אעפ"י שאותו הדין כבר שאל את פי החכם שיכול להיות דדין הזה אינו דומה להראשון. ולא קשה מהאי דב"ב (דף קל) הנ"ל דמשמע דא"צ לשאול עוד לעולם דע"כ צריך לומר דמאחר שיש גדול בעירו שאני. ועיין חולין (דף קל"ג) בעובדא דרבא ורב ספרא דרבא אכל ורב ספרא לא אכל ורב יוסף קאמר דשפיר עבד רב ספרא ורבא נזוף הוה אע"פ שעשה כרב יוסף ומשום דאינו דומה האי מעשה להא דר' יוסף וע"כ משום דהי' לו לשאול את ר"י שהיה אז. וביש"ש שם (סי' י"ג) כתב ושמעינן מהאי עובדא אפילו ת"ח מופלג הסומך על הוראתו להקל אפילו בהוראה שקבל להיתר היכא שיש החילוק ביניהם כמו הכא ואית ליה רבה למשאל שהרי היה יכול למשאל לר' יוסף הוא נזוף בידי שמים. ויש לחלק דדוקא באכילה ראו להחמיר יותר ונהירא לחלק דדוקא באכילת דבר איסור שהוא גנאי לת"ח אבל לא באכילת היתר כה"ג שהיה כעין גזל בידו אכן יש לחלק דדוקא התם שר"ם לא אכל ה"ל להזהר ולא לסמוך על הוראתו מאחר שיש לחלק ביניהם כמו שהיה האמת ע"כ וא"כ לפי"ז שא"ה דר"ס לא אכל משא"כ בעלמא א"צ לשאול באו"ה אפילו יש גדול בעירו גם כן:

ורק כד"מ כמבואר מיבמות (דף ק"ט) ובמהרש"א שם הוא דאמרינן כן. וי"ל קצת בב"ב (דף ק"ל) דפריך מאי ובלבד שלא ידמה ומשני בטרפות ואמאי לא קאמר בדיני ממונות וכשיש גדול ממנו בעירו ואכמ"ל בזה:

אמנם האורים (סק"ג) כתב להדיא אהא דמי שיש גדול בעירו וכן לענין איסור והיתר נמי דמ"ש ע"כ. אמנם מהיש"ש דחולין הנ"ל לא משמע כן לא קשה דהא דחולין שאני שהי' אותו הדין עצמו אלא שהמעשה היה קצת בענין אחר משא"כ הכא מיירי לדמות הדינים גופא ולפי"ז כ"ש די"ל מהא דב"ב (ק"ל) דיכול לאוקמי הא דשלא ידמה באיסור והיתר גם כן. וצ"ל דמשמע לי' דהברייתא מיירי כשאין גדול בעירו גם כן:

ובספר משרים (נ"א ח"ב) כתב וז"ל דיין אינו רשאי לדון דבר מסופק אם יש ת"ח בעיר קודם שיש אצלו כדי שלא לדמות דבר לדבר אא"כ ברור לו כבקר. זה הדין פשיט בגמ' יבמות פ' ב"ש ובספרי הרא"ש סנהדרין פ"א ע"כ