אורח משפט פו

שהתובע מתחיל בדבריו תחלה. וע"כ משום הטענות כנ"ל בזה דהתם לא שייך נ"מ שכתבו כאן:

ואם זילי נכסי דנתבע נזקקין לו תחלה. הפמ"א ח"א (ס' צ"א) כתב באחד שחייב שבועה לשמעון וכבר חייב גם לראובן ורוצה לכלול שבועה אחת לשניהם פסק דא"י ויכול ראובן לומר אמתין עד שיודה ומה שישבע ב' פעמים לא הוי כזילי נכסי ע"ש. אכן במעיל צדקה (סי' ל"ו) כתב דיכול לכלול שבועה אחת לשניהם דמה שנשבע ב' פעמים הוי כזילי נכסי' ע"ש בזה:

רמ"א בענין שלא יוכל לומר פרעתי. בש"ג פ' הפרה כ' וז"ל כיצד הרי שתבע ראובן את שמעון בשטר שחייב ליתן לו מנה חזר שמעון ותבע שיש לו בידו חפץ פ' או קרקע פ' אומרים ב"ד פרע שטרו תחלה שאתה מודה ואח"כ תתבעהו בב"ד הי' הנתבע תובע דבר הראוי לפרעון שטרו כגון שטען אתה חייב לי כך וכך מטבע ממקום אחר ה"ז כאלו טענו שהשטר פרוע והכל תביעה אחת ואם הוא טענו שישבע לו לא יפרע זה שטרו עד שישבע לו עכ"ל. משמע מזה דהיכא שטענו דבר שאינו עומד לפרעון כגון באומר יש לי בידך חפן פ' לא משבעינן לבעל השטר אלא נזקקין לתובע תחלה וגובה בעהש"ט בשטרו ואח"כ נשבע היסת. והוא משום דס"ל דבטוען יש לי בידך כנגדו דבר שאינו עומד לפרעון הוי כטוען אמנה דמבואר (בסי' פ"ב) דאינו יכול להשביעו קודם פרעון בנק"ח אלא לאחר פרעון היסת כמבואר שם וה"נ כן. ובנתיבות (סי' ע"ב אות ל"ז) כתב גם מה שהביא ראי' מהש"ג פ' הפרה נראה דלא דקי"ל כן דזה כדיעה א' במרדכי פ"ק דמציעא אבל הביא שם במרדכי דעת החולקין וכן מבואר (בסי' ע"ה) גבי מלוה בשטר דאם טוען יש לי בידך כנגדו דהוי כטענת פרעון ולא חילק כלל בין טוען שיש לו חפץ או מעות עכ"ד. והוא תמוה דהא במרדכי שם שקיל וטרי אי הא דאמרינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו אי טעין להדיא כן אי נאמן לטעון עד כדי דמיו כמו במשכון או דלא נאמן אלא במשכון או מעות אבל לא על פקדון או תופס חפץ מחברו והאריך שם בהג"ה מרדכי בזה והוא מחלוקת הרז"ה והרמב"ן שם. אבל בהא דאי צריך שבועה כמו על טענת פרעתי או לא צריך שבועה כמו בטענת אמנה מזה לא מיירי התם. גם במה שהביא (מס' ע"ה ס"ז) דנאמן יש לי בידך כנגדו דהוי כטענת פרעון ולא חילק כלל בין טוען שיש לו חפץ או מעות הא מבואר התם להדיא דבין טוען מעות ובין יש לי בידך כנגדו כסות פטור והוא התוספתא דהביא בהג"ה מרדכי והראשונים הנ"ל שם בזה. ובס' פ"ב ליכא רמז מזה:

הרמב"ם השמיט הא דנזקקין לתובע תחלה. וכבר נאמרו בזה תירוצים רבים. וי"ל ג"כ דבפ' הפרה (דף מ"ו) א"ר שמואל בר נחמני מניין להמוציא מחברו עליו הראי' שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם יגיש ראי' אליהם. מתקיף לה רב אשי הא ל"ל קרא סברא הוא מאן דכאיב לי כאיבא אזיל לבי אסיא אלא קרא לכדר"נ בר אבוה אתא דאר"נ בר אבוה מניין שנזקקין לתובע תחלה שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם יגיש דבריו אליהם. וקשה מאי פריך ל"ל קרא להמוציא מחברו עליו הראי' סברא היא דילמא אתא קרא להיכא דאית לי' מגו דל"א מגו להוציא ובזה לא שייך ליפרך פשיטא דהא רבה בב"ב (דף ל"ב) ס"ל דמגו להוציא מהני וכמוש"כ תוס' בב"מ (דף קט"ז) ע"ש. ואפילו לפי דעת תוס' דריש ב"מ (דף ב') דגם רבה ס"ל דל"א מגו להוציא אלא דשאני התם דאי בעי שתיק מ"מ י"ל דקרא אתי למגו דאי בעי שתיק דלרבה מהני וקמ"ל קרא דל"א מגו להוציא גם בכהי"ג. וע"כ צ"ל דרב אשי דפריך ל"ל קרא סברא הוא ס"ל כרבה דמגו להוציא מהני וא"כ ליכא לאוקמי קרא במגו דהא בזה באמת מהני להוציא ולדידי' הא דאתא לנזקקין לתובע תחלה משא"כ לפי"מ דקי"ל כר' יוסף דמגו להוציא ל"א א"כ שפיר י"ל דקרא אתא להיכא דיש לו מגו וא"כ אין לנו קרא לנזקקין לתובע תחלה לדידי. וע"כ השמיט זה וא"ש ונכון ודו"ק:

סימן כה סעיף א' רמ"א ולענין הוראת איסור והיתר אם הגיע להוראה אעפ"י שאינו סמוך דינו כמומחה וכו'. בסוטה (דף כ"א) איתא א"ר אבהו אר"ה א"ר מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה ועצומים כל הרוגי' זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה ועד כמה נרוי ראוי להוראה עד ארבעין שנין איני והא רבה אורי בשוין, והרמב"ם השמיט ולא כתב כלל דראוי להוראה בן מ' ועיין ביו"ד (סי' רמ"ב) בב"י שם מש"כ בזה. ועי' בתוס' שפי' דבן מ' משעה שהתחיל ללמוד משום דלא קאי אינש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין. ולולא דבריהם הי' נלע"ד משום דבן ארבעים לבינה כדאיתא באבות והוראה תלוי' בבינה שמבין דבר מתוך דבר ומדמה מילתא למילתא ולכן כתיב ביששכר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ויליף מזה ביומא (דף כ"ו) דלא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי מלוי ומישכר מייתי מדכתיב מבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. וכן פרש"י במס' ע"ז דבן מ' הוא משנולד וכ"כ הר"ן שם דעד בן מ' אין דעתו מיושב להוראה כל כך והוא כדברינו בזה. ועיין ב"מ (דף ל"ג) את צריכת לי עד ארבעין שנין. ועיין מהר"מ שיף שם ולהנ"ל י"ל כפשוטו עד שיהא בן ארבעים. שוב מצאתי במ"ר שמות פ"א דמבואר שם להדיא כרש"י דמ' שנין היינו משנולד ומטעמא דכתיבנא בזה:

ומה שהשמיט הרמב"ם דבר זה נ"ל הוא דזה ודאי דהגיע להוראה הוא גם דיני ממונות בכלל דגם בהו שייך הוראה וכמו דאמרינן בכתובות (דף ע"ט) מורה הוראה אני אם יבא שטר מברחת לידי כו' וב"ב (דף ק"ל) הורה איתמר ואיתא בשבת (דף נ"ו) ארשב"נ א"ר יונתן כל האומר יאשי' חטא אינו אלא טועה שנאמר ויעש הישר כו' אלא מה אני מקיים וכמוהו לא הי' לפניו מלך אשר שב שכל דין שדן מבן שמונה עד שמונה עשר החזירן להן כו' ופלוגתא דרב דאמר רב אין לך גדול בבע"ח יותר מיאשי' בדורו. ומזה יליף בטור לעיל (סי' י"ז) דראוי להיות דיין מבן י"ח ומעלה שאז הגיע לעת אשר ראוי לזה ולא קודם לכן וא"כ מבואר דשמואל פליגא אדרב לכן השמיט זה. והא דפריך ועד כמה עד ארבעין שנין הוא אליבא דרב שם והא דפריך והא רבה אורי הוא אליבא דרבה לשיטתי' דקאמר במס' ע"ז (דף ה') אמר רבה ש"מ לא קאי אינש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין אבל אליבא דשמואל ל"א כן. ובזה י"ל דרב לשיטתי' אזיל דס"ל דאין להורות עד מ' שנין משום דלא קאי אינש אדעתי' דרבי' א"כ מאי אריא ששב יאשי' בבן י"ח שמא לא יפה הורה הא לרב גם עד ארבעים הי' לו לעשות כן לכן לשיטתי' קאמר אין לך גדול בבע"ת יותר מיאשי' בדורו וא"ש. ובבעה"ע (אות ב') בבירורין כתב לחלק בין איסור והיתר לדין. דדין כיון דהוי תורה לא בעי ארבעים. אבל הרמב"ם י"ל דס"ל כמוש"כ בזה. וברדב"ז ח"ה (ש"א קמ"ז) כתב ג"כ דבד"מ לא שייך זה דבהוראה דסומכין עליו בעינן מ' משא"כ בדיני ממונות דאם בדבר משנה חוזר ובשיקול הדעת ישלם מביתו אין הלה סומך עד שיודע אם יפה דן להוראה ובאו"ה סומכין אבל בד"מ אין סומכין עד שיודע דיפה דן ויפה פסק אמנם במבי"ט ח"א (שאלה ר"פ) מבואר דאין חילוק בין ד"מ לאיסור בזה אלא שהביא דהמשרים מפרש הא דדין מיהו לאצטרוכי לג' אבל לחודא אין פחות מארבעים ע"ש בזה:

ועצומים כל הרוגי' זה שהגיע להוראה ואינו מורה והוא שיהא הדור צריך לו אבל אם ידע שיש שם ראוי להוראה ומונע עצמו מהוראה ה"ז משובח וכל המונע עצמו מהדין מונע ממנו כו'. עי' בבאה"ג שכ' הב"י שלמד הרמב"ם זה מאבות. ונראה דהא דאם יש ראוי להוראה אם מונע עצמו ה"ז משובח דוקא בשגדול ממנו אבל אם הוא גדול מהמורה אדרבא מצוה קעביד ולא שייך לומר בזה ה"ז משובח