אורח משפט פה

אבל באם אומר אני הייתי רוצה לפסוק כך. אבל הראו לי דבר מפורש דאז מאחר שהודה יוכל לומר כן. וליכא בזה מלא תלך רכיל כן נ"ל נכון בזה. שוב מצאתי בשיטה ב"ק (דף צ"ט) שכ"כ להדיא בשם המאירי ז"ל ולא סוף דבר בדינין אלא בכל הוראה אלא כאו"א יאמר לפי מה שהוכרע הדין הרב המאירי ז"ל. ע"כ הרי להדיא כן:

סעיף ב' נ"ל בשני בעלי דינין שאין ב"ד מכירין אותן אין לתת להם פס"ד דומיא הא דמבואר לקמן (סי' מ"ט) דאין העדים כותבין שטר מלוה אא"כ מכירין את הלוה ובשטר המכר שם המוכר דחיישינן לקנוניא שהחייב הודה ואח"כ יוציאו על איש אחר ויגבו ממנו. וכן מבואר להדיא ברמב"ם פ"ז מטוען ונטען (הלכה ב') וכן אם הודה בב"ד אחר ששלחו לו כמו שיתבאר הרי אלו כותבין והוא שיהיה ב"ד מכירין את שניהם כדי שלא יערימו לחייב איש אחר. ע"כ. הרי דכל דאיכא למיחש להערמה צריכין להכיר שניהם. וזה לפי דעת הב"ד דאם יבינו שאין כאן הערמה בדבר יוכלו לתת להם פס"ד אף שאין מכירין אותם וכן הוא להדיא בירושלמי פ"ט דגיטין:

סימן כא סעיף א' וכ"ז כשקנו מידו. עסמ"ע דבעינן ב"ד חשוב ומתפיס זכותו לא בעי. וכן העתיק הנתי'. ותמוה שלא הביא דהש"ך הביא הב"י דסי' ר"ז דמשמע דבעינן מתפיס זכותי' ג"כ. וכ"מ בביאור הגר"א ז"ל דז"ש רמ"א וע"ל סימן ר"ז דר"ל כדין האסמכתא שם דיהא בב"ד חשוב ומתפיס זכותי' גם כן:

הסמ"ע כתב דאם לא יבא יפטר חברו אפילו קנין בב"ד חשוב א"צ אלא קנין לבד. ובנ"ב (סימן לא) תמה דהא קאי לדעת הרמב"ם והרי דעת הרמב"ם לקמן (סימן ר"ז) דבמחילה לא שייך אסמכתא כלל וא"כ למה צריך כאן בסיפא קנין כלל דהא מחילה א"צ קנין כלל ותי' דבכאן שאומר החוב מחול לך אם לא אבוא לזמן פלוני שהיה סובר שיבא דומה קצת למחילה בטעות כמו בפשרה וצריך קנין ע"ש בזה. והדבר מבואר להדיא בט"ז לקמן (סי' ר"ז סט"ז) שכתב אהא דמבואר שם כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא קינין מזה שחייב לחברו מאה דינרים ואח"כ קונים מבע"ח שכ"ז שיעשה כך הרי החוב מחול לו. דאע"ג דמחילה א"צ קנין היינו מחילה ברורה משא"כ בזה שהיה תלויה ודומה למוחל ע"י פשרנים ע"כ. וה"נ כיון דלא הוי מחילה ברורה צריך קנין:

סימן כב סעיף א' רמ"א לעיל נתבאר איזה מקרי גמ"ד. כתב הסמ"ע דהיינו כשאמרו איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב וכ"ז כשאמרו צא תן לו דהוי מילתא דפסיקא שחייבוהו משא"כ כשאמרו חייב אתה ליתן לו. והש"ך השיג ע"ז ע"ש. אמנם להתוס' ישנים שהובא במהר"ם לובלין ב"ק (דף ס"ט) מבואר כהסמ"ע ע"ש בזה. ושכן היה נוסח התוס' ושני תירוצים תירצו דפשרה שאני ובתי' קמא תירצו דחייב אתה שאני. וכן מבואר ברשב"א שם שכ' השני תירוצים וז"ל. וי"ל דיש חילוק בין איש פלוני אתה חייב לחייב אתה ליתן לו ע"כ. ובתומים כתב דמצא כהסמ"ע בשיטה ב"מ (דף י"ז) והרי התוס' ורשב"א סוברים כהסמ"ע בזה. וכ"כ הרמ"ה בב"ב (דף קכ"ח) דגמ"ד הוי בין צא תן לו ובין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב וע"כ דשאני הוא מחייב אתה ליתן לי. ומש"כ עוד הש"ך (ס"ק ה') גם נראה עוד דהא דלעיל סימן י"ב) איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב לאו דוקא תרווייהו. עיין לעיל (סימן י"ט) דיש הוכחה לזה מפסקי תוס' שם ע"ש בזה:

הש"ך (סק"ו) הביא מש"כ בס' לח"מ דהרמב"ם נקט דוקא הוציא מהירושלמי פז"ב דשמואל ס"ל דנטל מזה ונתן לזה א"י לחזור ואף דר"י ור"ל ס"ל דאפילו כשנטל יכול לחזור לא חש לה הרמב"ם מאחר דבש"ס דילן מבואר דר"י ור"ל ס"ל דלאחר ג"ד א"י לחזור ועבדינן בזה כש"ס דילן ע"ש. ועיין בש"ך יו"ד (סי' קמ"ה סק"א) שכתב דבמקום דיש סתירה מר"י גופי' עבדינן כירושלמי מאחר דהוא סידר הירושלמי וא"כ הוא עצמו אומר שס"ל כן וא"כ לכאורה סותר למש"כ הלח"מ כאן. אלא שק"ל אכללא של הש"ך דיו"ד מהא דמבואר בכתובות (דף ק"א) דחייב אני לך מנה בשטר דר"י ס"ל חייב ור"ל אמר פטור וקי"ל כר"י דחייב משום דהלכתא כוותי' בכ"מ לבר מהני תלת כמבואר ביבמות (דף ל"ו) והרי התוס' שם (דף ק"ב) כתבו דבירושלמי מבואר דר"י ס"ל פטור וא"כ הי' צריך לפסיק כהירושלמי מאחר דבירושלמי מבואר דס"ל פטור ואפי"ה קי"ל דחייב וכ"ה ברא"ש שם ואכמ"ל בזה:

נגמר הדין א"י לחזור בו. ומסיים בתשובת הרא"ש ואפילו נתרצו שניהם. והקשה הב"י מי מוחה. ותי' משים כבוד הדיין. ונראה דהיינו שנתרצו שניהם מלחזור ממה שקבלו עליהם דיין זה ולדון לפני אתר דאז איכא משום כבוד הדיין וכדאמרינן בסנהדרין (דף ח') בחוששין לכבודן של ראשונים קמיפלגי ע"ש ובמש"כ לעיל (סי' י"ב) בכיוצא בזה:

סעיף ב' אבל אם כבר דן לא יוכל לחזור, ודעת הש"ך כיון דקנין לא מהני גם אם כבר דן לא מהני. ונ"ל ראי' לזה מהא דמבואר לקמן (סי' ס"ח ס"א) דשטרי פשרות הנעשין בערכאות שלהן פסולין. והרי קרוב או פסול יוכל לעשות פשרה דהוי כקיבלו וא"כ אמאי בערכאות פסולין וצ"ל כמוש"כ הפרישה שם דבערכאות גם בקיבלו לדון פסולין ע"ש. והרי סתם כבר נעשה הפשרה ובכה"ג בדין מהני. א"ו דגם בנגמר הדין יכול לחזור. אלא דהתומים כתב כרמ"א כיון דהעיקר דאסור ליקר והכא כבר נעשה האיסור וגם לא יתוקן ולכן לא שייך בזה אי עביד לא מהני וכיון לזה להמהרי"ט בח"א (ס' ס"ט) ע"ש. ואפשר שזה כוונת התוס' בבכורות (דף ל"ד) בד"ה ומי קניס שהקשה בצורם אוזן בכור וקוצץ בהרת נימא אי עביד לא מהני ותי' דהא יש בו מום וגברא טהור דאין בו נגע כלל ע"כ והוא דא"א למיהדר המעשה כלל. ועיין בתמורה (דף ד') מה שתי' בזה:

ומסתבר כהרמ"א דהא מבואר להדיא בבעל העיטור מאמר שמיני. וז"ל ואע"ג דקי"ל לפניהם ולא לפני ע"ג ה"מ לכתחלה אבל דיעבד כשר ע"כ. וא"כ אם כבר דן לא יוכל לחזור בו. וכן משמע כבעה"ע מתוס' גיטין (דף מ"ד) שכתבו וז"ל מדמכשרינן שטרות העולין בערכאות ש"ג ולא מפלגינן בין לכתחלה ובין דיעבד ש"מ דבדיעבד מהני היכא דהאיסור הוא משום לפניהם ולא לפני ע"ג. וא"כ אם כבר דן לא יוכל לחזור בו גם כן:

סעיף ג וה"ה במי שלא הי' חייב שבועה ואמר אשבע לך שבועה אם קנו מידו אין יכול לחזור בו. וכ"כ רמב"ם פ"ז מה' סנהדרין וכ' הלח"מ שם דזה מבואר ממה שכתבתי והיינו מהא דהיפך שבועה דב"ב (דף קכ"ח) רצונך השבע וטול. ונראה דיצא לו כן מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ (דף י"ז) אבל חייב עצמו שבועה נאמן ופי' הש"ך (בסי' פ"ז ס"ק ס"ב) דמיירי בקנין או בב"ד. ואף דלפימש"כ (בסי' פ"ז) שם דלר"י גם אם מחויב שבועה מ"מ אם חייב עצמו קודם שחייבוהו ב"ד לא הוחזק כפרן מ"מ מודה דגם בלא חייב שבועה אם חייב עצמו נמי מיירי וכפשטא דלישנא דש"ס וכמוש"כ הש"ך דמיירי דאפילו אינו יכול לחזור וכגון בב"ד או בקנין:

סימן כד סעיף א אין נזקקין אלא לתובע תחלה. פירושים רבים נאמרו בזה. ושיטת המרדכי הוא דיכול להטעים טענותיו בכך שטוען ראשון. וכפירושו משמע בתוספתא ע"ש. וכן משמע לי מהא דאיתא בספרי פ' תצא ואמר מלמד