אורח משפט פד

ואסור לדיין לומר כשיצא מב"ד אני הייתי מזכה אבל חבירי רבו עלי. והעושה כן הרי הוא מכלל הולך רכיל מגלה סוד. וכ"כ הרמב"ם פ' כ"ב מה' סנהדרין ה"ז אסור באחד מן הדיינים כשיצא מב"ד לומר אני הוא המזכה או המחייב וחברי חולקין עלי אבל מה אעשה שהם רבו עלי ואם אמר כן הרי הוא בכלל הולך רכיל מגלה סיד. ומעשה בתלמיד אחד שהוציא דברים שנאמרו בביהמ"ד לאחר כ"ב שנה והוציאוהו ב"ד מביהמ"ד והכריזו עליו זה מגלה סיד הוא ע"כ. ועיין בסנהדרין דף כ"ט ומניין לכשיצא לא יאמר אני מזכה וחבריי מחייבים אבל מה אעשה שחברי רבו על זה נאמר לא תלך רכיל בעמיך ואומר הולך רכיל מגלה סוד וא"כ במתני' נקט גם לאו דלא תלך רכיל וא"כ אמאי שביק הרמב"ם לאו דלא תלך רכיל ולא נקט רק קרא דד"ק הולך רכיל מגלה סוד וכן העתיקו רי"ף ורא"ש, והתוי"ט כתב דלא גרסי במתני' לא תלך רכיל והביא ראיה מהא דאמרינן שם דף ל' ת"ר מנין לכשיצא כו' ת"ל לא תלך רכיל ואומר כו' ואי איתא דבמתני' נמי גרסינן לא תלך מאי בעי לאשמעינן מהברייתא טפי ממה ששמענו ממתני' ולע"ד אין זה דיוק דמצינו כן בכמ"ד דמייתי ברייתא מה שאין בו חידוש יותר מהמתני'. ועוד דאכתי אינו מספיק על הפוסקים הנ"ל. כיון דברייתא הוסיף הלאו דלא תלך רכיל למה השמיטו הם ועוד דגם על המתני' יש לתמוה מדוע שבק לאו דלא תלך רכיל ונקט רק קרא דהולך רכיל וכו' ומה שכ' התי"ט דבב"ק צ"ט מייתי למתני' ול"ג דלאו דלא תלך רכיל. גם בת"כ ויקרא מייתי ג"כ לאו דלא תלך רכיל עיי"ש בזה:

ונראה לע"ד ליישב דענין רכיל הוא כמוש"כ החינוך סי' רל"ו שאם נשמע אדם מדבר רע בחבירו שלא נלך אליו ונספר לו פ' מדבר בך כך וכך כו'. ואמרו ז"ל בפי' רכיל כו'. ד"א לא תהיו כרוכל מטעין דברים והולך ע"כ. והוא בת"כ כן. וא"כ זה לא שייך אלא באומר אני מזכה וחברי מחייבין. שאומר פ' דברו עליך כך וכך. אבל אם אומר בהיפך אני מחייב וחברי מזכים הי' נראה דליכא בזה משום לא תלך רכיל כיון דאדרבא אומר לו שפ' דברו עליו טוב ורק בוא היה מדבר עליו תוב. לכן לא מייתי ע"ז דאיכא מ"מ משום הולך רכיל מגלה סוד דאין לגלות מה שנעשה בב"ד דמ"מ כיון דחוב הוא לשני תודע הדבר שחבריו מחייבים אותו וזהו שמבואר בסנהדרין דף ל"ו בההוא תלמידא דאפיק מילתא מבי מדרשא דאכריזו עלי' דין גלי רזי' ולא אכריזו דהולך רכיל משום דמיירי בכה"ג דאמר אני מחייב. וחברי מדרשא מזכים. וזהו כוונת הכתוב הולך רכיל מגלה סוד. פי' הולך רכיל כשאומר אני מזכה. מגלה סוד כשאומר אני מחייב וחברי מזכים. ולכן במתני' שפיר נקט לא תלך רכיל דקתני אני מזכה וחברי מחייבים. אבל הרמב"ם שכת' או מחייב וחברי חולקין עלי שפיר השמיט לאו דלא תלך רכיל דמזה לא משמע אלא באומר אני מזכה אבל אכתי לא ידעינן באומר אני מחייב לכן מייתי מהולך רכיל מגלה סוד דתרתי ש"מ מלהביא לאו דלא תלך רכיל על אני מזכה דזה מרגל כבר הביאו הרמב"ם ענין זה דמרגל בפ"ז מה' דעות ה"א ולא הוצרך להביא יותר בזה. וא"ש ונכון אמנם בשיטה ב"ק צ"ט כתב וז"ל ומ"מ יראה מכאן שיכול לומר אני מחייב וחברי מזכין. וכו' המאירי ז"ל ע"כ. וברמב"ם אינו כן:

יש לבאר מדוע לא כתבו הפוסקים הא דמבואר ביומא (דף ד') מנין לאומר לחבירו דבר שהוא בבל יאמר עד שיאמר לך אמור ומייתי מדכתיב וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר והסמ"ג הביאו וכן במג"א סימן קנ"ו. אבל כל הפוסקים לא הביאו דבר זה. ואפשר לומר דרש"י שם ביומא פי' לאמר לא אמור והוא כדאמרינן בפסחים דף מ"ב בהא דס"ל לר"י המתפיס תמימים לבדק הבית הוא בל"ת מדכתיב לאמר לאו אמור. וא"כ אנן דקי"ל כרבנן דאינו בל"ת וע"כ דלא דרשינן לאו אמור. ה"נ לא דרשינן לא אמור. לכן השמיטו דבר זה. אמנם בהגה"מ סוף ה' דעות כתב לאמר לך אמור. וע"כ הביאו שם. ואולי גם ברש"י צ"ל כן לך אמור אא"כ נתן לו רשות. וא"כ אינו מיושב עדנה. לבן נ"ל דבת"כ איכא דרשא אחריני על לאמר צא ואמור להם דברי כבושים בשבילכם נדבר עמי. וכו'. דבר אחר צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום והובא ברש"י ריש ויקרא. לכן השמיטו דבר זה:

הרמב"ם פ"ז מהלכות דיעות (הלכה א') כתב המרגל בחברו עובר בל"ת שנאמר לא תלך רכיל בעמך כו' איזהו רכיל זה שטוען דברים והילך מזה לזה וכו' אע"פ שאמר אמת אבל האומר שקר נקרא מוציא ש"ר על חברו ע"כ בכתובות (דף מ"ו) אזהרה למוציא שם רע מניין ר' אלעזר אימר מלא תלך רכיל ור"נ אומר מונשמרת מכל דבר רע. והרמב"ם פ"ג (הלכה א') כתב דאזהרה דמוציא ש"ר מלא תלך רכיל א"כ ש"מ דס"ל דבכלל לא תלך רכיל בין אומר אמת ובין אומר שקר וראי' לזה דהא ר"א ס"ל (בכתובות מ"ו) אזהרה למוציא ש"ר מלא תלך רכיל אלמא דס"ל דאזהרה דלא תלך רכיל למוציא ש"ר שהוא שקר ובסנהדרין (דף כ"ט) אמרינן מיכתב היכי כתבינן להו ר' יוחנן אמר זכאי ור"ל אמר פ' מחייב ופ' מזכה מאי בינייהו איכא בינייהו מלא תלך רכיל ר' אלעזר אמר מדבריהם נזדכה פלוני אית לי' דמר ואית לי' דמר אלמא דגם באומר אמת איכא משום לא תלך רכיל. לכן גם הרמב"ם ס"ל כן:

הנה כשישבו בדין ה' דיינים. נראה פשיט דיכול הדיין לומר אני ואחד מהדיינים בלי הזכרת שמי זכינו אבל חבירינו רבו עלינו. דהא ממש"כ בטוש"ע תחלה דגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב מסיים בטור כדי שלא ירגיש מי הוא המחייב ומי הוא המזכה. משמע דאם אינו ידוע מותר לומר שהי' בזה מזכין ומחייבין. וכמבואר לקמן (ס"ב) שכותבין ומדבריהם יצא פלוני זכאי ופלוני חייב דמבואר דהיה מחלוקת בזה. וא"כ ה"נ כיון שאינו מתבאר מתוך דבריו מי הוא המזכה ומי הוא המחייב מותר לומר אני ואחד מהם זכינו אבל חברינו רבו עלינו. ולא מיירי זה דאסור לדיין לומר כן אני הייתי מזכה אלא בב"ד של ג' דאז מובן ממילא מי הם המחייבין אבל לא בב"ד של ה' וז"פ. מיהו לפימש"כ בדעת הרמב"ם דאפילו לומר אני הייתי מחייב אסיר משים מגלה סוד א"כ ה"נ בב"ד של חמשה אף דלא תלך רכיל ליכא אבל משום מגלה סוד איכא:

נסתפקתי אם דין זה נוהג גם באו"ה שהיו אוסרין ומתירין ולא הי' הבע"ד בפניהם אם רשאי לומר אני הייתי מתיר אבל חברו רבו עלי. וגם אי שואל בממון אי אסור או מותר בלא דו"ד שבינו לחברו אי איכא משום הולך רכיל דדילמא לא שייך זה אלא בהי' לו דין עם חברו ונתחייב דלא יאמר וחברי מחייבין משא"כ אם אומר חברי לא הניחו לך להתיר זה. והנה בב"מ (דף כ"ט) איתא ביד רחבה ה"ל הנהו זוזי דיתמי אתא לקמי' דר' יוסף א"ל מהי לא שתמ בגווי' א"ל הכי אר"י א"ש הלכה כר' טרפון א"ל אביי ולאו איתמר עלה אר"ח אר"ה ל"ש אלא בדמי אבידה הואיל וטרח בה אבל מעות אבידה דלא טרח בהו לא והני כמעות אבידה דמי א"ל זיל לא שבקו לי דאשרי לך וכתב בשיטה מקובצת וז"ל זיל לא שבקו לי דאשרי לך שהרי הקשו לי תלמידים והכא לא הוה משום לא תלך רכיל דאמרינן במסכת סנהדרין מניין שלא יצא מב"ד ויאמר אני מזכה וכו' כיון דרחבה גופא הוה בבי מדרשא וחזא התלמידים מקשים לו ליכא משום הולך רכיל ומגלה סוד ה"ר יהונתן עכ"ל. הרי להדיא דכאן לא הי' אלא כמו איסור והיתר ואין חיוב ממון מ"מ איכא משים הולך רכיל. ועמש"כ בסי' י"ח בזה. ובסנהדרין (דף כח) זיל לא שבקו לי דאותבינהו לך. ועיין גיטין (דף ס"ז) בההוא גברא דזבן נפשי' ללודאה אתא לקמי' דר' אמי כו' א"ל רבנן לר"א כו' א"ל זיל לא שבקו לי דאפרקינך התם נמי מיירי שהיה בבהמ"ד וראה שאין מניחין אותו לפדותו. והא דלא הוציאו הוא משום דהוי ג"כ דרך שאלה דלא שייך בזה דשמא ילמוד לטעון שקר ועוד היה אפשר לומר בהא דב"מ והך דזה בורר דע"כ ל"א דאסיר לומר שחבירו רבו עלי אלא באם הי' ע"פ רוב במילתא דתליא בסברא