אורח משפט פ

הכתוב בהווה ולכן הזהיר בדל גם כן שהוא דומיא דיתום גם כן:

ומעתה באלו שמקדימין המבוארים בסי' ט"ו הם על ב' בחינות הא' אשה קודמת לאיש הוא משום זילותא דבי דינא הב' יתום ואלמנה הוא משום לא תענון וכ"ז אם הם באים בעצמם אבל אם האפיטרופס שלהם בא הרי ככל אדם כנ"ל בזה. ועמש"כ בסי' ט"ו בזה. ובזה יש לומר דלכך כתב הרמב"ם דאלמנה ויתום קודם לת"ח הוא משום דבאלמנה ויתום איכא משום לא תענון גם כן והוא ע"ד שאמרו בשבת (דף י"א) תחת ת"ח ולא תחת יתום ע"ש בזה:

החינוך במצוה (ס"ה) כתב בלאו דלא תענון דאין לוקין על לאו זה. (אם הכה אותן שיש בו מעשה) לפי שאין העינוי דבר מסוים כדי להלקות עליו כי לעולם יוכל המענה רשע לטעון בשקר כי מן הדין ענם או לטובתם ע"כ. ואינו מספיק לפימש"כ (בסי' ל"ח) מהרמב"ם פי"ב מסנהדרין ותוס' תמורה (דף ז') דגם במלקות בעינן שיתיר עצמו למלקות וכיון שקבל התראה והתיר עצמו למלקות א"כ שוב. לא יוכל לטעון טענות אלו לכן העיקר כמוש"כ בהג"ה מל"מ שהוא לפי שאפשר ללאו זה מבלי מעשה לכן אין לוקין וכן עיקר:

ומה שכתב הש"ך ראי' מפ' אלו מגלחין לכאורה קשה דהא בפ' ואלו מגלחין (דף י"ד) אמרינן מנודה מהו שינהוג נדויו ברגל אר"י ת"ש דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות ואי לא ציית דינא משמתינן לי' ואס"ד אינו נוהג נידוי ברגל משומת ואתי מעיקרא רגל דחי לי' השתא משמתינן לי' אנן. א"ל אביי דילמא לעיוני בדיני' דאי לא תימא הכי דיני נפשות דקתני ה"נ דקטלין לי' והא קא מימנעי משמחת יו"ט כו' אלא לעיוני בדינא ה"נ לעיוני בדינא א"ל א"כ נמצאת מענה את דינו ופרש"י מענה את דינו דכי לא אמרו לי' דינו לאלתר דעייני בי' הוה לי' עינוי הדין עכ"ל אלא אתו בצפרא ומעייני בדיני' ועיילי ואכלי ושתו כולי יומא והדר אתו בשקיעת החמה וגמרינן לדיני' וקטלו לי' ופירוש דנפשט הבעיא דלעולם דנין ממש ואין להקשות דילמא מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא דיני נפשות דלא אפשר לומר דמיירי לעיוני בדיני' משום דנמצאת מענה את דינו ע"כ דמיירי דדנין וגומרין במועד משא"כ דיני ממונות שפיר יש לפרש דאין דנין וגומרין אלא לעיוני בעלמא וע"כ דמוכח דגם בדיני ממונות איכא עינוי הדין אם לא יאמרו לו לאלתר וזהו שכ' הש"ך דכן משמע בפ' ואלו מגלחין. אבל לכאורה קשה דהא התוס' כתבו שם וז"ל קשיא לן דבפרק אחד דיני ממונות (דף ל"ה) בשמעתן דלפיכך אין דנין בע"ש מוכחא דעינוי הדין לא שייך עד שילינוהו אחר שיגמור הדין וכי תימא דלעיוני דהכא היינו גמר דין ולא יהרגוהו עדיין עד אחר הרגל א"כ אמאי פריך לימא עיוני בעלמא בלא גמר דין ולא יעשוהו גמר דין עד אחר המועד וי"ל דמשתכחי אע"ג דאיכא סופרי דיינין הכותבים דברי כל אחד מ"מ הסברא אשר בלב משתכח ומהי"ט אמרינן שם דאין דנין בע"ש דלבא דאינשי אנשי עכ"ל. א"כ מבואר דקודם גמר דין לא שייך עינוי הדין אלא לאחר גמ"ד ולפי"ז הא דלעיוני בדיני' דמיירי בדיני נפשות דהיינו לאחר גמר דין אלא שלא עשו מעשה גם בדיני ממונות לעיוני בעלמא היינו ג"כ לאחר גמ"ד שאמרו פ' זכאי ופ' חייב אלא דאין עושין מעשה אי לא ציית. וא"כ בזה לא שייך עינוי הדין דהא יכול לשלם וע"כ הא דניפשט הבעיא דלא מיירי בעיוני בעלמא בדיני ממונות הוא משום דדומיא דדיני נפשות קתני וכמו דדיני נפשות ליכא לאוקמי בעיוני בעלמא משום דנמצאת מענה את דינו כמו כן הא דדנין דיני ממונות אינו בעיוני בעלמא אלא בגמר דין. אבל אין ראי' מזה דבדיני ממונות קודם גמר דין איכא משום מענה. ואדרבא יש לומר לאידך גיסא כמו בדיני נפשות ליכא משום עינוי קודם גמר דין ה"נ בדיני ממונות. וא"כ צ"ל דראית הש"ך ז"ל אינו אלא אליבא דפרש"י ז"ל כמו שכתבנו דמפרש א"כ נמצאת מענה את דינו דמיירי קידם גמר דין ומסתמא דקאי האי פירכא גם אדיני ממונות וא"כ מבואר דאם אינו אומר לו הדין מיד איכא משום מענה בדיני ממונות:

ולע"ד נראה דרש"י ז"ל שכתב וז"ל מענה את דינו דכי לא אמרו לי' דינו לאלתר דעייני' בי' הו"ל עינוי הדין עכ"ל. מיישב בזה קושית התוס' הנ"ל. דלכאורה קשה דאיך אפשר לומר דס"ל לרש"י ז"ל דקודם גמר דין שייך עינוי דהרי בסנהדרין (דף ל"ה) בד"ה לידייני' כ' בעצמו וז"ל לידייני' במעלי שבתא ונגמרי' בחד בשבתא וכל זמן שלא נגמר הדין לא הוי עינוי הדין דכל שעה מצפה להצלה אבל משנגמר כל היום מצפה למיתה והוי עינוי הדין עכ"ל הרי להדיא דאין שייך עינוי הדין אלא לאחר גמר דין ולא קודם גמר דין והאיך כתב כאן דגם קודם גמ"ד איכא עינוי. א"א צ"ל דיש חילוק בין דיני נפשות לדיני ממונות דבדיני נפשות כל שלא נגמר דינו מצפה להצלה אולי ימצא לו זכות ולא שייך בזה עינוי הדין משא"כ כיון דנגמר דינו ולא נמצא לו הצלה איכא עינוי הדין. אבל בדיני ממונות דאינו בגופו אדרבא איכא עינוי הדין אם אין אומרים לו מיד משא"כ לאחר גמר דין לא שייך עינוי דהא בידו לשלם. וזהו שדייק רש"י ז"ל וכתב דכי לא אמרו לי' דיני' לאלתר דעייני' בי' הו"ל עינוי הדין פי' דבממון אין אדם מצפה אולי ימצא לו זכות וכיון דחזא דעייני לי' בדינא ולא אמרו לי' לאלתר הו"ל עינוי הדין וא"כ פירכת הגמרא א"כ נמצאת מענה את דינו אינו קאי על דיני נפשות דהא בדיני נפשות לא שייך עינוי קודם גמר דין ואדרבה מצפה כל שעה להצלה אלא הפירכא הוא על דינו ממונות דאא"ל דילמא לעיוני' בדיני' דא"כ נמצאת מענה את דינו וא"ש. ועולים דברי הש"ך כהוגן:

ובכתובות (דף ק"ו) האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף ולכאורה אי מיירי בשכבר פתחו בדינא והקדים לת"ח משום כבוד תורה אמאי לא אמר דאיכא גם עינוי הדין דאיכא איסורא דאורייתא לתו' ביבמות (דף ה') הנ"ל ומזה ראי' להריטב"א הובא בב"י (סי' ט"ו) דבקרובו של ת"ח כי התם לא' פתחו בדינא עדנה וע"כ לא שייך עינוי כלל בזה:

סימן יח סעיף א ולאחר שיקבלו עדותם יוציאו כל אדם לחוץ וישאו ויתנו בדבר. הטעם מבואר בסמ"ע כדי שלא ידעו הבע"ד מי הוא המזכה ומי הוא המחייב גם חיישינן שמא ישמעו הבע"ד דברי משא ומתן של הדיינים ומתוך דבריהם ילמדו לטעון שקר, ונסתפקתי אם גם באו"ה כן כשבא השואל לשאול אצל ב"ד אם מוציאין השואל לחוץ ולא ידע מי הוא האוסר ומפסיד ממונו ומי הוא המתיר. ולכאורה תליא בב' טעמים של סמ"ע הנ"ל דאי הטעם שלא ידעו הבעלי דינין מי הוא המזכה ומי הוא המחייב ה"נ באו"ה כן. אבל אי הטעם שמתוך דבריהם ילמדו לטעון שקר א"כ באו"ה לא שייך זה ואין מוציאין את השואל לחוץ. והנה בב"מ (דף כ"ט) איתא ביד רחבה ה"ל הנהו זוזי דיתמי אתא לקמי' דרב יוסף א"ל מהו לאישתמושי בגוי' א"ל הכי א"ר יהודא א"ש הלכה כר' טרפון א"ל אביי כו' א"ל זיל לא שבקו לי דאשרי לך והקשה בש"מ והא איכא משום לא תלך רכיל ותי' כיון דרתבה גופא הוי בבי מדרשא וחזא התלמידים מקשים לו הילכך ליכא משום הולך רכיל. וקשה דאמאי לא הוציא את רחבה לחוץ כיון דאיכא תלמידים אצלו וידע מי הוא האיסר ומי הוא המתיר וע"כ דבאו"ה לא שייך זה וד"מ שאני שמתוך דבריהם ילמדו לטעון שקר, ומבואר מזה דבאו"ה נהי דלא חיישינן לזה שידע מי הוא האוסר ומי הוא המתיר ואין מוציאין אותו לחוץ מ"מ אם אירע שיצא לחוץ גם באו"ה אסור לומר אני הייתי המתיר אבל חברי חלקו עלי דגם בזה שייך הולך רכיל ככל לישנא בישא דעלמא וכמוש"כ לקמן (סי' י"ט) בזה: