אורח משפט עט

סעיף י"א צריך הדיין לפסוק הדין מיד אחר שיתברר לו שאם מענה את הדין ומאריך בדברים הברורים כדי לצער אחד מבעלי דינים ה"ז בכלל לא תעשו עול. והוא מסנהדרין פ"ד ובש"ך מבואר ממועד קטן (דף י"ז) וכן פי' רמב"ם פ"ה מאבות וכ"כ רש"י בשבת (דף ל"ג) דבדבר הברור אם משהין שלא לשם שמים הרי זה בכלל עינוי הדין. אבל אם משהה לטובת הבעלי דינים וכדומה מותר וכמו דאיתא בב"ב (דף נ"ח) אתא לקמי' דר"י א"ל זיל האידנא ותא למחר כו' ולימא לי' זיל קיץ דידך והדר איקוץ דידי פי' דאמאי א"ל תא למחר הא מענה את דינו ומשני דעשה כן משום התקוששו ע"ש עיין תוס' ביבמות (דף ה') שכתבו דלא נוכל לידע איסור שריפת בת כהן משריפת קדשים דשאני שריפת קדשים שיכול להמתין למחר משא"כ שריפת בת כהן דא"א להמתין עד למחר משום עינוי הדין לכך איצטריך לא תבערו משמע מזה דעינוי הדין מדאורייתא, ונראה דלטעמייהו אזלי לפי"מ דמתבאר מדבריהם בסנהדרין (דף פ') דאיסורא דעינוי הדין משום דמצוה לבערו ותיכף חל עליו ובערת הרע מקרבך ע"ש ולכן כתבו דהוי דאורייתא. או דהוא בכלל לא תעשו עול והוא דאורייתא:

והנה בערכין (דף ז') תנן האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד ופירשו התוס' דה"ז דאין ממתינין לה עד שתלד הוא משום עינוי הדין. דאינו שייך אלא לאחר גמר דין ע"ש. ובגמ' שם פשיטא גופא היא איצטריך סד"א הואיל וכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה ממונא דבעל הוא ולא לפסדי' מיני' קמ"ל. והנה רש"י בברכות (דף כ) אהא דתנן התם וחייבין בתפלה ופריך בגמרא פשיטא ומשני מהו דתימא הואיל וכתיב ערב. ובקר וצהרים כמ"ע שהזמ"ג דמי קמ"ל. כתב וז"ל ה"ג תפלה דרחמי נינהו ולא גרס פשיטא דהא לאו דאורייתא היא עכ"ל. והשתא אס"ד דעינוי הדין אינו אלא מדרבנן א"כ אמאי פריך פשיטא דאין ממתינין לה עד שתלד משום עינוי הדין כיון דמדאורייתא ממתינין לה. ודוחק לומר דהתם בברכות על עיקר התקנה שתקנו תפלה לא שייך פשיטא משא"כ הכא דכבר תקנו איסורא דעינוי הדין וא"כ פריך פשיטא דזה אינו דמנלן לחלק בהכי. ועוד דילמא בכהי"ג דהיא מעוברת לא גזרו משום עינוי הדין. ועוד דגם בתפלה התקנתא הוא על האנשים וא"כ מסתמא גם בנשים ואפ"ה לא שייך פשיטא וה"ה בעינוי הדין כן. לכך תוס' לשיטתם שפירשו בערכין דאין ממתינין משום עינוי הדין ס"ל דהוי דאורייתא ושפיר פריך פשיטא. ונראה עוד דתוס' לטעמי' אזלי שכ' שם בברכות וז"ל ורש"י לא גרס לי' שהרי תפלה דרבנן ומאי מ"ע שייך בה ומ"מ נראה ליישב דהא הלל דרבנן ונשים פטורות מהי"ט רמ"ע שהזמ"ג הוא כדאמרינן בסוכה עכ"ל. ובארתי במ"א דהתוס' סוברים דרש"י לא גרס משום דאיך קאמר מהו דתימא הואיל וכתיב ערב ובקר וצהרים כמ"ע שהזמ"ג דמי דמאי מ"ע שייך בה כיון דתפלה דרבנן. לכן הביאו דהא הלל גם כן דרבנן דרבנן ואפי"ה נשים פטורות משים מ"ע שהזמ"ג. אבל לפי"מ שהעתקנו לשון רש"י נראה מבואר משום דהוי דרבנן לא שייך פשיטא ול"ק מהלל דגם רש"י מודה דגם בדרבנן שייך מ"ע אלא דלא שייך פשיטא. וזהו דלא כהש"א (בסי' א). אבל התוס' סוברים דגם על דרבנן שייך פשיטא דהא התקנתא דרבנן הוי בכולם וא"כ מסתמא גם בנשים אי לאו דהוי מ"ע שהזמ"ג ולכן לשיטתם שפירשו משים דהוי עינוי הדין אפי' אי הוי דרבנן שייך פשיטא דהא תקנתא דעינוי הדין כבר תקנו וא"כ ה"ה במעוברת כן:

ובזה נ"ל דרש"י ותוס' לשיטתם אזלי בריש מס' מכות (דף ב') כל הזוממין מקדימין לאותו מיתה וכ' תוס' וז"ל ובכתובות פי' שרוצה לומר שלא יענו הדין וגם זה קשה דמאי קמ"ל פשיטא עכ"ל. אבל רש"י לשיטתי' אזיל דעל מידי דרבנן לא שייך פשיטא ודילמא תקנו שלא לענות הדין אלא בשאר מחויבי מיתה ולא בזוממין לכך קמ"ל דנם בזוממין אין מענין אבל תוס' לשיטתם דגם על דרבנן שייך פשיטא לכן הוצרכו לפרש באופן אחר. או משום דס"ל דעינוי הדין הוי דאורייתא ודו"ק:

ובאמת דעת רש"י בפ' משפטים דאלמנה ויתום לא תענון דה"ה כל אדם אלא שדיבר הכתוב בהווה לפי שהן תשושי כח ודבר מצוי לענות אותם. וא"כ לדידי' ודאי דהוא דאורייתא. והרמב"ם שכתב כאן משום לא תעשו עול לשיטתי' אזיל שכתב בפ"ז (מה' דיעות) דדוקא יתום ואלמנה שהן נמוכי רוח ע"ש. ובאמת הוא מחלוקת במכילתא שם דר' ישמעאל ס"ל דיתום ואלמנה לאו דוקא ור"ע ס"ל דדוקא יתום ואלמנה. דאיתא שם אין לי אלא יתום ואלמנה שאר כל אדם מניין ת"ל לא תענון דברי ר' ישמעאל ור"ע אומר אלמנה ויתום שדרכן לענות דיבר בהן הכתוב. וא"כ רש"י פסק כר' ישמעאל ורמב"ם פסק כר"ע. וכן נ"ל דהוא דאורייתא מהא דאמרינן בשבת (דף ל"ג) חרב בא לעולם על עינוי הדין כו' ואי הוי דרבנן לא הי' ראוי עונש גדול כזה. כמוש"כ תוס' כיוצא בזה בסוטה (דף מ"א) בד"ה כיוצא ע"ש. כמו שהבאתי לעיל:

ולענין אי איכא בהוראה משום עינוי עיין בשל"ה (דף קפ"ד) שכתב וז"ל ולאחר שההוראה ברורה אליו לא יחמיץ שוב את ההוראה רק ישיב מיד להשואל דכשם דאסור לענות הדין מד"מ הכי נמי בכל ההוראות ע"ש. עיין במס' שמחות פ"ח וכשבאו ר' ישמעאל ורשב"ג גזרו עליהם שיהרגו כו' א"ל שמא בסעודה הי' יושב וישן ובאה אשה לשאול על נדתה על טהרות שלה ואמר לה השמש ישן הוא והתורה אמרה אם ענה תענה אותו ומה כתוב והרגתי אתכם בחרב ע"כ. הרי דגם בהוראה איכא משום עינוי. וכן במכילתא פ' משפטים מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה או כו' ואמרה התורה אם ענה תענה אות כו' ע"כ אלמא דגם בשאלה כן:

והנה לפי זה לא מצאנו ידינו ורגלינו לצאת ידי חובתנו מהאיסור הנ"ל. ונראה דאנו סומכין על הרמב"ם שכתב דלאו דלא תענון אינו אלא ביתום ואלמנה ועינוי הדין מלא תעשו עול במשפט דזהו גמר דין דהיינו לאחר שנתברר לו ההוראה אבל לא קודם שנתברר ההוראה. ויצא לו להרמב"ם לפסוק כר"ע דאינו אלא ביתום דבמדרש פ' משפטים איתא ר' יוסי אומר למה אהב אלהים יתומים ואלמנות אלא שאין עיניהם תלויות אלא בו שנאמר אבי יתומים ודיין אלמנות כך כל הגוזלן כאלו גוזל להקב"ה שהוא אביהם שבשמים והוא כועס עליו שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם ע"כ. הרי להדיא דדוקא יתומים ואלמנות ולא כל אדם. ועוד מבואר במדרש פרשה הנ"ל ואיש תרומות יהרסנה זה חכם שהוא יודע הלכות ומדרשות ואגדות ויתום ואלמנה הולכין אצלו שיעשה דין ביניהן והוא אומר להן עסוק אני במשנתי איני פנוי א"ל האלהים מעלה אני עליך כאלו החרבת את העולם. לכך נאמר ואיש תרומות יהרסנה. הרי דנקט דוקא יתום ואלמנה. (וגם עסוק במשנתי דמשמע שאינו רוצה כלל לדון לכך כאלו החריב את העולם] ואיך שיהי' נקט יתום ואלמנה דוקא. ורש"י שכתב בפי' התורה דכל אדם במשמע אלא שדיבר הכתוב בהווה לשיטתי' אזיל בסוטה (דף מ"ז) משרבו לוחשי לחשות בדין חרון אף בא לעולם ופרש"י שעל הטיית משפת חרון אף בא שנאמר אם ענה תענה זכו' ע"כ. וכן בב"ק (דף צ"ג) אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע אלא שממהרים לצועק יותר מן הנצעק ופרש"י אחר הצועק ואחד הנצעק במשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם שניהם במשמע ע"כ והוא דבכל אדם כן משא"כ לפי' תוס' בב"ק אין ראי' משם דבכל אדם מיירי ויש לומר ביתום דוקא וכמו שמשמע מהמדרשים שביארתי בזה. אלא רש"י שכתב דעל הטיית משפט חרון אף בא לעולם ומייתי מאם ענה תענה מבואר כן במדרש רבה במדבר פרשה ה' ואל תרכא עני בשער וגו' כד"א לא חטה משפט וגו' ואומר כל אלמנה וגו' כי ד' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש וכה"א וחרה אפי והרגתי וכו' ע"כ. הרי להדיא דעל הטיית משפט חרון אף בא לעולם ומשמע דבכל אדם נמי כן אלא שדיבר