אורח משפט עח

ובתשו' הרא"ש (כלל פ"ו) כתב אבל מידי דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי וכ"ש בדבר הניכר לדיינים שהוא שקר דלא טענינן להו. אלא מצוה לדיינין לרדוף צדק וצדק ולחקור ולדרוש ולהוציא הדין לאמתו שלא יהא מרומה כמו בדין של אדם אחר ע"כ. וי"ל דזה מבואר המקרא פ"פ לאלם אל דין בני חלוף דקאי על יורשים ומבאר פ"פ שפט צדק כי אף שטוענין להו מ"מ בדבר דלא שכיחא וכ"ש בדבר הניכר שהיא שקר דלא טענינן להו משום דצריך להיות צדק גם כן:

ולפ"מ שמבואר לקמן (סי' ר"צ) והוא מתשובת הרא"ש הנ"ל דאפוטרופיס יכול לטעון מילתא דלא שכיחא אף דאין הב"ד טוענין להי וכתבנו (בסי' ק"ח) דה"ה היתומים בעצמם אם לא במילתא דלא שכיח כלל א"כ יש לפרש הא דקאמר המדרש שלא תעשה שתלמדם הטענות הוא שלא יהי' כעורכי הדיינין שהיתומים יטענו בעצמם ונ"מ דבמילתא דשכיחא ולא שכיחא אם יטענו בעצמם מהני דאסור משום שצריך להיות משפט צדק וקאי הכל על היתומים. אמנם לפי"מ שביארנו תחלה מדויק יותר הא דבמקרא ראשון קאמר פ"פ לאלם ובמקרא שני לא קאמר אלא פ"פ לבד והוא משום דבראשון מיירי ביתמי שאינם יודעים מאומה דטענינן להו ולכך שייך לאלם משא"כ בשני דמיירי בשאר אנשים דיודעים אלא שצריך לסייעם לכן אמר פתח פיך שפט צדק ובלבד שלא יהיו כעורכי הדיינין איך שיהי' עכ"פ ד' רמב"ם מבוארים במקרא וכהמדרש הנ"ל בזה:

ובמדרש שם יסיים ודין עני ואביון כמד"ת לא תטה משפט אביונך בריבו. ד"א אלו הצדקות ומתנות עניים שהם דינם שאתה צריך להוציא מן הגזלן ולתת להם. והוא לפי שאמר בתחלה פ"פ לאלם שב"ד אביהם של יתומים מסיק ג"כ ודין עני ואביון שב"ד אביהם של עניים שאף שלא יוכלו לתבוע מ"מ ב"ד צריך להוציא מהם. וכיוצא כזה בב"ק (דף ל"ו) מייתי עובדא דאנן יד עניים אנו, והדר מייתי דיתומים אין צריכין פרוזבול דב"ד אביהן של יתומים וה"נ כן. ושוב בא אצלנו מדרש עם הגהות הרד"ל והגי' שם שפט צדק שלא תטה משפט כד"א לא תטה משפט תלמדם טענות קאי אבן ע"ש. והוא תמוה ובפרט לפי"ד הי' לו לכתוב שפט צדק דין עני ואביון ומדכתיב ודין עני ואביון בוי"ו המחלקת הוא ענין בפ"ע כידוע וכמבואר בשבועות (דף ל') וכ"ד לכן העיקר כמוש"כ בזה:

ובאחר שאינו דיין מותר ג"כ לחזק טענת בע"ד ולא ילמד טענה לאחד מבע"ד. כלל והוא מבואר בתולדות להרשב"א (שאלה ת"ד) כתב וז"ל שאלת במלמד זכות על הנתבע לחזק טענותיו שכבר טען מעצמו שהוא מותר. תשובה זו אמת אדרבא מצוה לעשות כן אם ראה שהדיין טועה בזה או שאין הנתבע יודע ראי' להעמיד טענותיו וכמו שהבאתי אותה ראי' מתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני או לרבו שטועה שאינו רשאי לשתוק ולא עוד אלא שמצוה לפתוח לו ואפילו הב"ד בעצמו כגון זה שאמרו פ"פ לאלם. סוף דבר הכל לפי מה שהוא ענין ואחר כוונת הלב הן הדברים אמורים שהתורה האמת לא בחרה רק באמת והדיין צריך לדון הדין לאמתו ע"כ הרי כמוש"כ הרמב"ם בדיין כתב הרשב"א באחר גם כן:

סעיף ט' כעורכי הדיינים. עיין במפרשים דקרוב יכול ללמד טענות לבע"ד ובספר מאיר נתיבים (סי' כ"ג) כתב דנותן עצה שיטעון טענת הילך דאם יודע בעצמו שאינו חייב לו אלא המקצת שמודה מותר ללמדו הטענה. אבל אם אינו יודע בעצמו אע"ג דקים לי' שאינו משקר אין ללמדו ע"ש וצ"ע בזה:

סעיף י' אין לדיין לרחם בדין וכו'. מה טוב מסודר זה בתר הך דפ"פ לאלם כמו שמסודר במשלי דין עני ואביון, ומפרש המדרש הנ"ל כד"א לא תטה משפט אביונך בריבו והוא כדרש המכילתא באחד רשע ואחד כשר וזה שמבואר כאן כן:

ועוי"ל דיש חילוק בין דין ובין מציאות דבדין טוענין תמיד דיש לומר דלא ידע וא"נ ידע ולפי שעה לא טען זה משא"כ במציאות שפיר יתברר הדבר אם לא שאינו יכול להציע כראוי וזה מבואר להדיא בפ"ח פ"ק דב"ק וז"ל דכל דיזכה מצד הדין דדינא הכי ולא תלי בעובדא היכי הוה לאו כ"ע דינא גמירי וא"נ גמר דילמא לאו אדעתי' ואישתמיטתי' והוה כאלם משא"כ עובדא דבי' ודאי דרמי אינפשי ודכיר ובי' נמי אי איתא דחזי דייני' דמחמת כעס נשתבש כמוש"כ בחה"מ (סי' י"ז) בשם הרמב"ם ע"כ והוא מבואר כמוש"כ בזה. וא"כ הקרא דפ"פ לאלם מיירי ביתומים וגם באם א"י הדין כמו פרוזבול הי' לך ואבד בגיטין (דף ל"ז) וכן הא דאי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרי' שכ' הרא"ש בפ"ק דב"ק וכדומה לזה דזה דומה כאלם שא"י כלל. ופ"פ שפט צדק באם הוא במציאות שא"י לטעון כראוי מכעס דלא הוי אלם. אבל שפט צדק שצריך ליזהר שלא יהיו כעורכי הדיינים בזה. ומעתה י"ל בסד"ד דיכול לטעון קים לי דגם אנן טענינן לו וכ"מ להדיא בבשמים ראש וכן נהגו כל דיני ישראל בזה. אלא דהנתיבות בכללי תפיסה הכריע דבמוחזק מעיקרא טענינן לי' אנן ובתפס לא טענינן לי' ע"ש בזה. ומעתה מש"כ הרמ"א (בסוס"י זה) דאם הדיין רואה שמגיע לו יותר ממה שתובע דאין לו לפסוק יותר דזה דוקא בספק אי ידע כמוש"כ השיך אבל בלא ידע בכלל פ"פ לאלם הוא כשא"י וכן עיקר:

לעולם יהיו שני בעלי דינין בעיניו כרשעים. ועפי"ז כתב בס' חסידים דאין להסתכל בפני הבע"ד כשטוענין דאסור להסתכל בפני רשע. וכשיש כפירה ביניהם כמוש"כ הש"ך. ועיין רש"י סנהדרין (דף ל"ו) ד"ה כחצי גורן עגולה שכ' וז"ל ובעגולה שלימה אין יושבין לפי שצריכין בעלי דין ועדים ליכנס לדבר בפני כולם שיהא כולם רואין את העדים ומדקדקין בדבריהם וכו' עכ"ל. ויש לדקדק דפתח בתרתי בעלי הדין והעדים ליכנס לדבר בפני כולם וסיים בחדא שיהא כולם רואין את העדים ומדקדקין בדבריהם והא זה שייך גם בבעל הדין שצריך דרישה וחקירה א"ו דלאו מילתא דפסיקא הוא בבעלי הדין דאם מביאין אותו על חייבי מיתות ב"ד אין להסתכל בו. וגם בדיני ממונות אם הכחשה ביניהם. ולפי"ז גם בעדים המכחישים זא"ז אין להסתכל בפניהם אז:

ונראה דדוקא להסתכל אסור אבל ראי' בעלמא שרי. וכיוצא בזה כ' הרא"ש דהא דאסור להסתכל בקשת אין אסור כ"א הסתכלות כי המסתכל מוסיף ומדקדק בהבטתו יותר מהרואה ואסור אבל ראי' בעלמא מותר. והובא בב"י או"ת (סי' רכ"ט) ובמג"א שם (סק"ב) וכ"ה בב"י (סי' ע"ה) וכ"כ המג"א (סי' קכ"ח סקל"ה) לענין הסתכלות בכהנים ובסי' ש"ז (ס"ק כ"ג) בהא דלא איסתכל בצורתא דזוזא ועסמ"ע (סי' קנ"ד סקי"ד) ועיין לשון רש"י בשבת (דף קי"ג) שכ' אהא דוכי דרכו של בועז לשאול בנערה וז"ל כל נערות שרואה הי' דרכו לישאל מי הן א"כ מסתכל בהן הי' עכ"ל. ולכאורה תיבות אלו א"כ מסתכל בהן הי' למותר הם בעיני המעיין. אלא דכוונתו דכל שרואה הי' דרכו לשאל מי הן וא"כ בא להסתכלות ואז אסור. אך המנהג שלא להסתכל כלל בפני בע"ד אם לא לצורך:

ובזה יובן היטב הפסוק (במשלי כ) הכר פנים במשפט בל טוב. ותיבות אלו בל טוב רחוקים מהבין. מה שייך בל טוב הא לא תכירו פנים כתיב. אמנם הדבר נכון. לפי ספר חסידים הנ"ל דאסור להסתכל בפני בעלי דינין. ובזה פירשו המפרשים הא דכתיב לא תכירו פנים דהיינו הסתכלות בבעלי דינים. ובמגילה (דף כ"ח) אמרינן דאסור להסתכל בדמות אדם רשע משאת פני רשע לא טוב. והוא דעיניו כהות ר"ל וא"כ כמו התם דכתיב לא טוב משום דיוכל לבוא לתקלה א"ו לכן אמר גם כאן הכר פנים במשפט בל טוב כשהבעלי דינים טוענין ולכן אין להסתכל אלא בראי' לבד וזה נכון: