אורח משפט עז

נבוני לחש ושידעו ברוב הלשונות כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן ע"כ וכתב הכסף משנה ספ"ק דסנהדרין (דף י"ז) ופ"ו דמנחות (דף ע"ה) אר"י אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה ובעלי כשפים ויודעים בשבעים לשון שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן. וכתב רבינו יודעין ברוב הלשונות משום דדבר זר הוא להמצא מי שידע בכל ע' לשון וי"ל דדייק הרמב"ם מדקאמר בשבעים לשון ולא קאמר ויודעים שבעים לשון משמע דלא בעינן אלא שיודעים רוב הלשונות. ומשמע לרבינו דהאי אין מושיבין היינו היכא דמשתכחי אבל אי לא משתכחי לא מעכבי כל הני. ויש סעד לדבר מדאמרו גבי משה ואלו נבונים לא אשכח. וי"ל דא"כ אמאי נקט באלו וצריך דאינו לעכובא ולעיל (הלכה א') כתב אין מעמידין בסנהדרין אלא אנשים חכמים ונבונים הא בדליכא אינו מעכב א"ו דב' דברים הן בליכא לאשכוחי שאני. ולכתחלה הוא דבר אחר. לכן נראה דהרמב"ם יצא לו כן דכל הני מילי דר"י אינו לעכובא בעלי זקנה שהם בעלי שיבה שכ' הרמב"ם אינו מעכב יש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בברכות (דף כ"ז) אלא נוקמי' לראב"ע דהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא וכו' ושם (דף כ"ח) א"ל לית לך חיורתא ההוא יומא בר תמני סרי שני היה אתרחיש לי' ניסא ואהדר לי' תמני סרי דרי חיורתא וכו' הרי דלכתחלה נמנו למנותו לראב"ע לנשיא אף שלא הי' בעל שיבה אלא דאח"כ נעשה וא"כ מוכח דלכתחלה צריך שיהי' כן מדנעשה לו כך לראב"ע אבל אינו מעכב מדבקשו למנותו על זה. מיהו י"ל דראב"ע לא הי' דן דיני נפשות כמוש"כ תוס' בשבת (דף נ"ב) וא"כ אין ראי' מזה לסנהדרין שהיו דנין דיני נפשות. ועוד כתב הלח"מ וז"ל וצריך להשתדל וכו' משמע דהנהו לא הוו לעיכובא אלא לכתחלה צריך לבדוק אחר אלו. וק' דבספ"ק דסנהדרין אר"י אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה ובעלי כשפים ויודעים בשבעים לשון וכיון דר"י כייל להני דכ' רבינו כאן בהדי בעלי חכמה ובעלי כשפים מנין לו לרבינו לחלק ולומר דדוקא הנהו תרי דבעלי חכמה ובעלי כשפים לעיכובא כמוש"כ לעיל אין מעמידין בסנהדרין וכו' אבל כל הני לא הוו לעיכובא אלא לכתחלה דוקא צריך לבדוק אחר אלה ע"כ. ובאמת הרמב"ם מפרש האי מימרא דר"י בדרך אחר דלא כמו שסבר הלח"מ דעל הא דקאמר ר' יוחנן בעלי חכמה כתב הרמב"ם נבוני לחש. ונבון לחש פי' רש"י (בישעי' ג') ראוי למסור לו תורה שנתנו בלחש כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה ע"כ. וכ"ה בחגיגה (דף י"ד) וזהו שאמר ר"י אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי חכמה דלכאורה תמוה למאי הוצרך לומר דבר זה פשיטא אמאי לא קחשיב אלא זה הא במקרא כתיב שבע מעלות בשופטים חכמים שונאי בצע וכו' ועוד דבעלי קומה מקדים לבעלי חכמה א"ו דלא קחשיב הכא מה דהוי לעיכובא ולא קחשיב אלא מה דהוי להדור לכתחלה ולכן בפ"א כ' אין מעמידין אלא אנשים חכמים ונבונים מופלגין בחכמת התורה משא"כ בהלכה ו' מיירי בסתרי תורה וא"כ א"ש ג"כ מש"כ ר' (בהלכה ז') ב"ד של ג' אעפ"י שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים צריך שיהא בכל אחד מהן ז' דברים ואלו הן חכמה וכו' וק"ק דהרי חכמה מבואר תחלה וא"כ איך כתב דאין מדקדקין בכל אלו הדברים. ולהנ"ל ניחא דלעיל מבואר חכמים ונבונים ומופלגין בחכמת התורה ובהלכה ו' מבואר נבון לחש. אבל בד"מ בב"ד של ג' אינו כן אלא סגי שיהא חכם לבד ועוד המעלות שמבאר שם בזה. ובשמואל (א' ט"ז) אל תביט אל מראהו ואל גבה קמתו וכו' ובעשי' כשפים הדבר ברור שלא הי' בגירסא דרמב"ם מדלא קחשיב בהלכה ו' זה דקחשיב שם כל הדברים דקחשיב ר"י ולא קחשיב כשפים מכלל דלא הי' גורס דבר זה וזה נכון:

עכ"פ מבואר דהא דצריך שי דעים בשבעים לשון שלא תהא סנהדרין שמעת מפי התורגמן אינו אלא זהירות לכתחלה ולא לעיכובא וא"כ בלא אפשר מקילין. וכ"כ הב"ח דאינו אלא מדרבנן. ושוב מצאתי ברדב"ז ח"א (ס' שלא) שכ"כ דאינו אלא מדרבנן ע"ש בזה. ובזה נסתר ג"כ מש"כ הלח"מ בפ"א מה' סנהדרין ה"ו ע"ש בזה:

סעיף ז' צריך הדיין לשמוע דברי בעלי הדינים ולשנות אותן שנאמר ויאמר המלך וכו'. ובמדרש שוחר טוב (ע"ב) א"ר סימון צריך הדיין לשקול טענותיהן ולכאורה הוא ט"ס וצ"ל לשנות טענותיהן. ועסמ"ע שכתב נראה פשוט דצריך לשנותן לפני בע"ד מיד אחר שטענו בעוד שעומדים הבע"ד לפניהם וקודם משא ומתן של הדיינים וסברא הוא כו' ע"כ. והוא מבואר להדיא כן בילקוט מלכים א' (סי' קע"ה) זאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי א"ר סימון מכאן שנינו שצריך הדיין לשקול טענותיהן בפני שניהם ע"כ. הרי להדיא דצריך לשנות בפני הבע"ד. ואולי גם חיבת לשקול הוא שיפרש היטב הטענות כדי שידעו הבע"ד שהדיין מבין טענותיהם על בוריו:

ובמדרש פ' תבא א"ר סימון וצריך הדיין לשנות טענותיהם מפיו ממי אתה למד משלמה שנאמר ויאמר המלך ע"כ. דייק מפיו דבעינן שיהא אגדה בפה דוקא ומייתי ראי' מויאמר המלך לפימש"כ תוס' בגיטין (דף ע"א) ד"ה והא דאמירה הוי בפה דוקא ע"ש. ולכאורה הי' אפשר לומר דאם הבע"ד עצמן שינו טענותיהם נמי סגי דהשנות הדברים הוא שיהיו ברורים וכשהבע"ד עצמן כופלים דבריהם נמי ברורים הדברים. וכמוש"כ רש"י כיוצא בזה בפסחים (דף נ"ב) ד"ה דקים לי' דאיהו דייק שמעתתא כו' מדקדק ואומר לרבו לשנותה פעם שני' ומבחין הימנו או הן או לאו ע"כ. אלא דמסתימת הפוסקים לא משמע כן:

מצדיק את הדין בלבו ואח"כ חותכו. כתב הב"י שהוא בפ"ק דסנהדרין ושפטתם צדק צדק את המשפט ואח"כ חתכהו. ותמיהני על המהרש"א שם ע"ש. ובהיפוך מזה אמרו הגס לבו בהוראה כמוש"כ הרמב"ם פ"כ (הלכה ז) שקופץ כו' וכה"א וריב לא ידעתי אחקרהו ע"ש. או י"ל צדק את הדין לאפוקי דין מרומה. ועיין במהר"י ברונא (סי' ר"י):

סעיף ח' לא יעשה הדיין מליץ לדבריו של בע"ד כו' ולא ילמד לאחד מבע"ד כלל. ובס"ט ראה הדיין זכות לאחד מהם ובע"ד מבקש לאמרו וא"י וכו' ה"ז מותר לסעדו ולהבינו תחלת הדבר וצריך להתיישב בדבר זה הרבה כדי שלא יהיו כעורכי הדיינים ע"כ. והטור כתב ע"ז אחר שהעתיק ד' רמב"ם הנ"ל ואינו משמע כן בירושלמי דגרסינן התם ר"ה כי הוה חזי זכו לבר נש והוא לא הוה ידע פתח לי' ע"ש פתח פיך לאלם ע"כ. אבל דעת הרמב"ם כתב הב"י דהירושלמי לא מיירי אלא כשאינו יכול לטעון כראוי מפני איזה דברים אבל טענה חדשה אין לו לטעון מאחר שאין הבע"ד יודע מזה משום עורכי הדיינים. ועיין בלח"מ פכ"א מה' סנהדרין בזה וכהרמב"ם מבואר בת"א להרשב"א (שאלה שצ"ג) כן. ומצאתי מרגניתא טבא כי כל דברי הרמב"ם מבוארים במדרש רבה פ' נשא (פ' יו"ד) פתח פיך לאלם מכאן שאם אין טוענין ליורש וללוקח שב"ד טוענין ד"א פתח פיך לאלם כנגד היתומים הוא אומר שאין יודעין לטעון בעוד שאין יודעין בעסק אביהם שב"ד טוענים בשבילם וכו' פתח פיך שפט צדק שלא תענה שתלמדם טענות ע"כ. הרי אף דפ"פ לאלם אבל מ"מ לא ילמד לאחד מבע"ד כלל וא"כ כ"מ דמותר משום פ"פ לאלם כמו שא"י לטעון מהסכלות וכדומה אבל מ"מ אסור ללמדם טענות והוא בכלל שפט צדק. ומבאר המדרש המקרא קדש במשלי עד"ז המקרא הראשון (שם ל"א) פתת פיך לאלם אל דין בני חלוף דקאי על היתומים וכמבאר שם המדרש שהן חליפין של המח. והמקרא השני פתח פיך שפט צדק הוא על מי שיש לטעון זכות אלא שא"י לומר כראוי ג"כ פתח פיך אבל לא ללמד הטענות. דאי דברי המדרש קאי על היתומים לא שייך בזה שתלמדם הטענות א"ו דקאי על כל אנשים אחרים ולכן אסור ללמדם כלל: