אורח משפט עג

ובחליצה שהי' המסדר מוטה לא הוי כתרתי דסתרי כמוש"כ הב"ח כאן כיוצא בזה, וכן מבואר מהא דוידוי צריך להיות מעומד וכדאמרינן ביומא (דף פ"ז) דאמר בר המדורי הוי קאימנא קמי' דשמואל והוה יתיב וכי מטא שלוחא דצבורא ואמר אבל אנחנו חטאנו קם מיקם אמר ש"מ עיקר וידוי האי הוא וכ"ה בטוש"ע או"ח (סי' תר"ז ס"ג) ואפי"ה כתב המ"א (שם סק"ד) בשם של"ה דישחה כמו במודים ומסיים המ"א ולא יסמוך כמוש"כ (סי' תקפ"ה) עכ"ל אלמא דגם היכא דבעינן מעומד בשחי' ג"כ שפיר דמי, וכן בתפלה מבואר דבעינן מעומד דומיא דעבודה כמוש"כ בטוש"ע או"ח (סי' צ"ט ס"ד) וע"י סמיכה אסור כמבואר שם (סי' צ"ד ס"ח) ואפי"ה דרך שחי' מותר כמבואר שם (סי' קי"ג) ע"ש, וה"נ כן, ובמ"א שם כתב דבסי"מ מפקפק בזה דמותר לשחות באמצע הברכות. ולפימ"ש תוס' בזבחים (דף ט"ז) דעבודה בהשתחוי' הוי כישיבה ולא כעמידה וכיון דמבואר (בסי' צ"ח) דתפלה הוי כקרבן ובעינן מעומד א"כ גם השתחוי' לא הוי כעמידה דומיא דעבודה אך לתי' ראשון של תוס' שם דהוי מדרבנן הא דישיבה בעזרה ושפיר איצטריך קרא דלעמוד למצוה וגם דרך שחי' הוי כעמידה בעבודה ה"ה בתפלה הוה שחי' כעמידה גם כן, וכן מבואר מהא שכ' הט"ז והמ"א באו"ח (סוס"י קמ"ו) דהשומעים ברכת התורה צריכים לעמוד דהוי דבר שבקדושה וכדאיתא בירושלמי דכל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגליו ע"ש, ואפי"ה כתב המ"א באו"ח (סי' קל"ט סק"ו) דהמברך עצמו שוחה בברכת התורה משום כבוד התורה ודוחק לומר דכבוד התורה דוחה למצוה דעמידה דמהי"ת נימא שידחה דבר המבואר בירושלמי דכל מידי דקדושה בעי עמידה, וגם הל"ח לא פקפק שם אלא משום דאין לשחות אלא במקום שתקנו חכמים ולא פקפק משום דצריך עמידה וש"מ דהשתחוי' בכלל עמידה גם כן. וכן נ"ל לענין קימה דבמוטה הוי בכלל קימה ומקיים בזה מפני שיבה תקום, וראי' לזה מהא דאמרינן ביומא (דף נ"ג) ר' יוחנן כד הוה בעי לסגויי הוה גחין קאי ר"א אדוכתי' ומזה ראי' לעמידה גם כן וכן מבואר להדיא מהא דשבועות (דף ל') דמה שהי' דרך שחי' קיים מ"ע דקימה גם כן, ובמוטה על צדו הוי כיושב וגרע דאינו לא עמידה ולא ישיבה וראי' לזה מהא דיבמות (דף ק"ג) בין מעומד בין מוטה חליצתה כשרה ומבואר בתוס' שם דלכתחלה בעינן מעומד משום דכתיב ועמד ואינו כשר מיושב ומוטה אלא בדיעבד אלמא דמוטה אינו בכלל עמידה ולא בכלל ישיבה אלא בכלל שכיבה, וכדמשמע מהא דברכות (דף י"א) בש"א בערב כל אדם יטה ויקרא ובבוקר יעמד שנאמר בשכבך ובקומך אלמא דהטי' הוי בכלל שכיבה, ולכן לא כשר לא בדיינים ולא בעדות בזה:

סעיף ב' ת"ח וע"ה שבאו לדין מושיבין את החכם כו' מזה מבואר דכל ת"ח כן. ויש לבאר מנ"ל זה דהא בשבועות (דף ל') אמרינן שם אותבינהו לכולהו האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף. ופרש"י והאי עשה דאת ד' אלהיך תירא לרבות ת"ח. והרי התוס' בב"ק (ד' מ"א) הקשו ל"ל מפני שיבה תקום תיפוק לי' מהכא ותי' דהכא ברבו מובהק כדתנן מורא רבך כמורא שמים א"נ ברב מופלג דהוי כעין רבו ע"כ. וכן פרש"י בפסחים (דף כ"ב) לרבות ת"ח שיהא מורא רבך כמורא שמי' ע"כ. ולפי"ז אין שייך לומר עשה דכבוד תורה עדיף אלא ברבו או ברב מופלג אבל חכם דעלמא לא, וי"ל דהם מפרשים דלא כפרש"י אלא בפשיטות מוהדרת פני זקן ועדיפא להו עשה דכבוד תורה משאר עשה דעלמא. ולפרש"י מיושב בפשיטות קו' תוס' שם בשבועות מהא דא"ל לינאי עמוד ויעידו דכבוד תורה שאני דהוקש כבודו לכבוד המק' משא"כ מלך. ות"ח כשאינו מיחל עדיף ולכך פי' כן בשבועות שם ולא בכתובות (דף ק"ו) וכמוש"כ במ"א בזה:

לפימש"כ השבות יעקב ואו"ת לעיל (סי' ט"ו) דהיכא דנאמר בגמרא צורבא מרבנן איכא גם בזמה"ז והרי בשבועות (דף ל') איתא האי צורבא מרבנן וע"ה דאית להו דינא בהדי הדדי מותבינן לי' לצורבא מרבנן כו' א"כ איכא גם בזמה"ז להאי דינא. אכן כבר כתבתי לעיל (סי' ט"ו) דלאו כללא הוא ואין הענינים שוין וכיון שלא מצינו מי שמיקל בזה אין לנו להקל גם בזמן הזה. ואפשר כיון דבהאי דינא כתבו הפוסקים ועכשיו נהגו להושיב הבע"ד והעדים מפני המחלוקת וא"כ אף דאנו נוהגין להעמידן שתקו מלפרש בזה להקל בצורבא מרבנן בזמה"ז כיון דבלא"ה נהגו להושיבן וא"כ גם לפי מנהגינו שהוא בעמידה פשיטא דיש להקל בת"ח בזמה"ז גם כן:

באורים הקשה אמאי צריכין לומר גם לע"ה שב משום דלא יסתתם טענתי' הא מבואר לקמן ברמ"א דאם ת"ח בא לדין מותר לעמוד ולא חיישינן לאיסתתם טענתי' דהלה יודע שמצוה לעמוד מפני ת"ח וא"כ יודע שמצוה לכבדו גם כן ותי' שני תירוצים הא' אפשר דהך דנפקא לן מדרשא דאת ה' אלהיך וכו' ולא ידוע לכל כמו הך עשה דקימה, הב' או כל מה דאפשר לתקן מתקנין ושם אפשר להושיב שניהם אבל כאן א"א דלא יעמוד דיין בפני וכו' ע"כ. ובתוס' ב"ק (דף מ"א) כ' וא"ח מפני שיבה תקום ל"ל תיפוק לי' מהכא וי"ל דהכא ברבו מובהק כדתנן מורא רבך כמורא שמי' א"נ ברב מיפלג דהוי כעין רבו ע"כ. וא"כ האי קרא דתירא לרבות ת"ח אינו אלא בתלמיד לרב משום מורא אבל עיקר כבוד ת"ח ידעינן מקימה וכן מבואר בספר המצוות להרמב"ם (מצוה ר"ט) דכבוד ת"ח ידעינן משיבה תקום והדרת שציונו לכבד החכמים ולקום מפניהם ולגדל אותם. ומורא התלמיד לרב ידעינן ממורא אב שהוא נוסף על כבוד ת"ח עד שמסיים דמורא רבך כולו לקוח מהיות הכתוב מצוה לכבד את האבות והחכמים לא שהי' מצוה בפני עצמה ע"כ. וא"כ אינו מספיק תי' הא' דכבוד ת"ח ידעינן באמת מקימה ולא כרש"י שכתב מאת ד'. והרמב"ם שלא הביא כלל הא דאת בתלמיד לרב משמע דס"ל דאינו אלא אסמכתא בעלמא. ובאמת בתוס' ב"ק (דף מ"א) מבואר דהוא עשה גמור מדכתבו דלא ניחא לאוקמי' במורא דאב דלא ניחא לאוקמי' לעשה יתירה ויתבאר במ"א לכן אפשר לומר בקצרה דזה ידעי כ"ע דמצוה לקום כדכתיב תקום והדרת דהא אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אבל שאר כבוד אינו פשט להם כל כך. והנכון כתי' השני דאפשר לקיים שניהם לכן עושין כן:

השע"מ כתב דהא דמושיבין לת"ח ודוחה עשה דועמדו אינו אלא בתחלת דין אבל בגמ"ד דפוסקין ד"מ שלא בפני בע"ד כמבואר (בסי' י"ח) א"כ אסור להת"ח להיות אצל גמ"ד כדי שלא יצטרך לדחות ועמדו לפי"מ דקי"ל ביבמות (דף כ') כ"מ שאתה מוצא עול"ת אם יכול לקיים שניהם מוטב וכמוש"כ הרמב"ם בפ"ג (ה' ציצית ד"ו) דמהי"ט אין לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן אף שהשעטנז מותר בציצית מפני שאפשר לעשות הלבן במינה וכ"מ שאתה מוצא עול"ת וכו' וה"נ כיון שאפשר לגמור שלא בפני בע"ד אסור לדחות ועמדו בחנם ע"ש. ולע"ד נראה דע"כ ל"א כ"מ שאתה יכול לקיים שניהם מוטב אלא במי שמוטל עליו העשה אלא דנזדמן לו ל"ת אז אמרינן מאחר דאפשר לקיים שניהם אין לבטל האיסור בחנם אבל מי שאינו במציאות עליו העשה כמו ועמדו בת"ח דלעולם אינו מצווה על זה שפיר יכול לישב בגמ"ד גם כן **(מבן המחבר ולפיענ"ד יש לפקפק על זה דמ"מ הא דת"ח אינו צריך לעמוד הוא מכח דחי' דעשה דכבוד תורה עדיף מעשה דעמדו, ובאמת גם ת"ח איתא בעשה דעמדו במחל על כבודו. ושפיר י"ל כהשעה"מ דבמקום דאפשר לקיים שניהם ולא לדחות לא דחי, אבל לפיענ"ד יש לחלק מטעם אחר די"ל הא דקאמר רי"ל כל מקום שאתה מוצא עשה)** ובפרט לפימש"כ דהגדת הפס"ד צריך שיהיו שני הבע"ד