אורח משפט עב

כיפר אבל כשנשפכו אינו מעכבות ע"כ והוא תמוה דהא אדרבא בכ"ד אמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ואיך נימא איפכא דכשהוא בעין לא כיפר וכשנשפכו כיפר, והנה שם באמת הפירוש ברמב"ם שכ' בפ"ד לא כיפר לאו דמעכב אלא שהוא כמו דאמרינן בזבחים (דף ו') לא כיפר קמי' שמי' ופרש"י שלא עביד מצוה מן המובחר, וס"ל להרמב"ם כפי' התוס' בזבחים (שם) בד"ה לא כיפר מחנות הראש שהוא לא כיפר קמי' שמי' גם כן ע"ש בזה, וא"כ אין סתירה ברמב"ם ודבריו מבוארים היטב, וכן משמע ברמב"ם (שם פ"ד ה"ג) שכתב ואסור לאכול מלוג השמן עד שיתן ממנו מתן שבע ומתן בהונות ע"כ, ולא כתב גם מתנות הראש והרי הכא ישנו בעין מדנאכלין א"ו דאפילו בעין אינו מעכב, לכן הדבר ברור כדכתיבנא ואכמ"ל בזה:

ונהדר להא דכתבנו לעיל דאמאי באינו יכול לעמוד מהני הא אינו ראוי לבילה וכתבנו דהוא מדרבנן אבל כבר ביארנו דועמדו הוא מדאורייתא והדרא קושיא לדוכתא, לכן נ"ל דע"כ לא אמרינן דבעינן ראוי אלא היכא דהמצוה הוא מגוף הדבר כמו בלילה ושארי דברים שכתבו ומנאום התוס' במנחות שם אבל היכא דהמצוה אינו מגוף הדבר ל"א כלל זה, וע"כ מעיד אף שאינו מעומד דמצות הגדה הוא מצוה בפני עצמו מאם לא יגיד והעמידה לפני הדיינים הוא משום כבוד הדיינים, וע"כ אינו מעכב משום דאינו ראוי לעמוד, וה"נ יש לומר בהא שכתב הש"א (בתשובה ל"ז) ע"ש בזה, ויותר י"ל כמוש"כ התוס' מנחות (דף י"ח) בד"ה ואמר וז"ל וא"ת בפ' נגמר הדין (דף מ"ה) דאמר שמואל נקטעה יד העדים פטור דבעי קרא כדכתיב ומסיק החם תנאי הוא ואיכא למ"ד חייב נימא הראוי לבילה כו' וי"ל דהתם אין סברא לפוטרו בשביל כך ע"כ, וא"כ ה"נ אין סברא לפטור את החייב בשביל כך שמחוסר העמידה שיהא מעכב את הגדה מלחייב ובממון חוב לאחד מהם לכן לא אמרי' כאן כלל זה, ועיין בתוס' ביצה (דף ה') בד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר שכתבו דהיכא דלא אפשר שאני, מידי דהוי אמחוסר כיפורים בע"פ שמביא כפרתו לאחר הקרבת התמיד של בין הערבים ואוכל פסחו בערב ע"כ, אלא דבלא"ה דבריהם אינם מבוארים וכבר הגי' מהרש"א שם ואין ראי' משם בזה, וברמ"א (אהע"ז קס"ט) כתבו דחולה חולץ מיושב משום דהיכא דא"א כדיעבד דמי והוא מתה"ד שכתבו התוס' בפסחים (דף ל') כן, ובהא שהביאו ראי' דועמדו אינו מעכב בדיעבד מדמהני בחולה לפימש"כ הנ"י בפ"ב דב"ק דלא מהני בדיעבד קבלת עדים שלא בפני בע"ד דבכ"מ דהדיינים צריכין לעשות לכתחלה לא מהני בדיעבד אם לא עשו ואין ראי' ממה שהקילו בהיו עדיו תולי' ע"ש, והכא נמי כן:

יש לעיין בפשרנים שמקבלין עדות אי צריכין ג"כ לכתחלה להעיד בעמידה או אינו למצוה אלא בב"ד כדכתיב לפני וכו' וכן לא נתבאר בבע"ד אי איכא מצוה שיעמדו ונן דיינים בישיבה מאתר דכתיב צדק צדק תרדוף אחר לדין ואחד לפשרה או משום דלפני לא נאמר אלא בב"ד ולא בפשרה, ומצאתי להרשב"א בת"א (שאלה ס"ד) שנשאל אי דיינין שהגידו עומדין מעכב בדיעבד או לא ויש חילוק בזה בין דיינין לפשרנין והשיב דהן ב"ד והן בע"ד ועדים אינו מעכב בדיעבד ומסיים וז"ל וכ"ש פשרנין בפשרה הדבר פשוט שבב"ד לא אמרו אלא משום דכתיב לפני ע"כ וא"כ אף דאינו מבואר אלא בדיעבד דאינו מעכב מכ"ש, אבל לכתחלה יש לומר דמצוה לעדים ובע"ד שיעמדו אבל לפי הטעם שכתב שבב"ד לא אמרו אלא משום דכתיב לפני משמע דגם לכתחלה ליכא מצוה בזה:

נסתפקתי בקרוב שהאמינו לדיין ולעדות אי מחויבין בועמדו די"ל כיון דבאמת אינו עד ודיין אלא שהאמינו אין בזה עשה דועמדו, וכן אי הדיין מחויב בישיבה ועי' בירושלמי רפ"ד דשבועות באומר לעד הרי אתה עלי כשנים אינו חייב העד בקרבן שבועה דכתיב והוא עד ואין זה עד וכיון דהכא ליכא מיעוט מסתבר דאיכא מצוה דדיינים בישיבה ועדים ובע"ד בעמידה, ולכן לפימש"כ הרדב"ז בח"ג דהרבה עירות שדנין בישראל אפילו ביחידי משום דהוי כקבלה ע"ש ואפ"ה הנהוג שעומדין הבע"ד והדיינין יושבין, וכן משמע מסתימת הפוסקים בזה. שוב מצאתי בתשובת מהר"ם (שאלה ו') שכתב וז"ל אחר שהעלה דישיבת הדיינים ועמידת בע"ד אינו לעיכובא אלא למצוה בעלמא וכ"ש היכי שקבלו עליהם אעפ"י שמה"ת אינו כשר דאין להקפיד אם דן אותם שלא כסדר הזה ודינו דין ע"כ, ויש לצדד דס"ל דגם בהתחייב לדון לפני מי שאינו ראוי לדון איכא מצוה בעלמא אלא דבדיעבד כ"ש הוא דאינו מעכב בזה:

ומה דהשמיטו הפוסקים (בסי' זה) ההיא דשבועות (דף ל') דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמי' דרב נחמן אמר היכי אעביד איקום מקמה אסתתמן טענתי' דבטל דינה לא איקום מקמה אשת חבר הרי היא כחבר א"ל לשמעי' צא ואפרח עלי בר אווזא ואיקום מקמה והאמר מר מחלוקת בשעת מומ"ת אבל בשעת גמ"ד דברי הכל דיינים בישיבה ובע"ד בעמידה דיתיב כמאן דשרי מסאני' ואמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב, ולמדתי תירוץ לזה ממש"כ רש"י דיינין בישיבה והבא לחלוק כבוד היכי עביד דקאים ע"כ. אלמא דדיין הבא לחלוק כבוד משמע דאין חייב לחלוק כבוד כיון דאיכא מ"ע דישיבת הדיינים אלא דר"נ לפנים משורת הדין הוא דעבד, וענינים האלה פריחת בר אווזא ויתיב כמאן דשרי מסאני' לא שכיח לכן השמיטו דבר זה, וז"ב, ושוב הוגד לי שבספר כ"י כתב פי' אחר ברש"י דהבא לחלוק כבוד ולעד"נ כמוש"כ בזה:

רמ"א ועמידה ע"י סמיכה מקרי שפיר עמידה לענין זה. וה"ה לגבי ישיבת הדיינים, ובשחי' בלא סמיכה בדבר אחר מתבאר בשבועות שם דמקרי ישיבה מההוא עובדא דביתהו דר"ה כו' דיתיב כמאן דשרי מסאני'. הרי להדיא דבשחי' מקרי ישיבה, ובמגילה (דף כ"א) כתוב אחד אומר ואנכי אשב בהר וכתוב אחד אומר ואנכי עמדתי בהר ומשני ר"ח לא עומד ולא יושב אלא שוחה אלמא דבשחי' מקרי ישיבה ועמידה ולגבי דיינים מקרי ישיבה ולגבי עדים עמידה, ובשבת (דף ה') והא עומד קתני בשותה אלמא דשחי' עמידה הוא ושייך בזה העני עומד, ובתוס' זבחים (דף ט"ז) ד"ה מיושב הקשו ל"ל דלעמוד לשרת דיושב פסול לעבודה תיפוק לי' דבלא"ה אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד, ותי' דאיצטריך קרא לעובד בהשתחוי' עכ"ל, א"כ משמע דשחי' אינו בכלל עמידה, וצ"ל דהא שאני דגלי קרא דלא איצטריך לאוריי דגם שחי' לא הוי בכלל עמידה בזה, אמנם קשה לפי"ז דהא בזבחים שם דיליף דזר עבודתו פסולה מק"ו מיושב מה יושב שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל ופריך מה ליושב שכן פסול לעדות ואי נימא דבדרך השתחוי' כשר לעדות א"כ ניליף מעובד בהשתחוי' דאוכל ואם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל וליכא למפרך מה ליושב שכן פסול לעדות דהא בהשתחוי' כשר לעדות וי"ל ויתבאר במ"א בזה:

והנה המהרש"א במגילה שם כתב בהא דלא עומד ולא יושב אלא שוחה דהוא בהשתחוי' משום כבוד הבי"ת וכיון דעמידה לפני הדיינים הוא משום כבוד הבי"ת וכדמבואר בסנהדרין (דף י"ט) לא לפניו אתה עומד אלא לפני ד' בודאי דבעומדים בכהי"ג הוי בכלל עמידה, וכן מקרי ישיבה אצל הדיינים, ומזה נ"ל שעובדא שהי' בחליצה שהגדול שבדיינים שהוא העיקר עמד בעת חליצת המנעל ולא הי' יושב רק הי' מוטה להורות ליבמה איך תעשה, ונסתפקו בזה דהרי מבואר בשו"ע בסדר החליצה (סמ"ו) דהדיינין בישיבה אי מהני בדיעבד, ולע"ד אין כאן נדנוד ספק בזה כיון דהי' מוטה הוי בכלל ישיבה בזה:

וכן מבואר מהא דאהע"ז (סי' קס"ט ס"ל) ובכ"ז לא תהי' יושבת ולא על ברכי' אלא תהי' מעומד ותכוף עצמה ומשלכת המנעל הרי דאף דבעינן בחליצה עמידה מ"מ בשתי' הוי כעמידה, ומשם נלמד דיושב על ברכים הוי כישיבה,