אורח משפט ו

וע"כ בתי' הנ"ל וכמו שנתבאר. או כמו שכתבו התוס' בתי' קמא דבגר שליחותייהו קעבדינן. וכמו שחשו לנעילת דלת בפני לווין. הכי נמי חשו לנעילת דלת בפני גרים כמש"כ התוס' ביבמות (דף מ"ז ריש ע"א) ובגיטין (דף כ"ח). וביאור דבריהם נראה דלא קשה מידי מהא דאין כח ביד חכמים לעקור ד"ת בקום ועשה. דהא כתבו תוס' בנזיר (דף מ"ג) דבמקומות דיש פנים וטעם לדבר ודאי לכולי עלמא יש כח לעקור. דהא האשה נאמנת לומר מת בעלי. וכ"כ תוס' בע"ז (דף י"ג) דהיכא דיש קצת טעם יש להם כח לעקור דבר תורה בקום ועשה. וע"כ כתבו התוס' ביבמות (דף כ"ה) דאמאי באומרת טמאה אני לך אמרו חכמים דאינה נאמנת הא שוויא אנפשה חתיכא דאיסורא. ותירצו משום שראו חכמים הקלקול בזה לכך נראה להם להתירן. והר"ן בנדרים (דף צ') הביאם וכתב יש מי שתירץ דאע"ג דמדינא אסירא שרו לה רבנן ומבטלי מלתא דאורייתא בקום ועשה דגדר גדול גדרו בה שלא תתן עיני' באחר להפקיע עצמה מיד בעלה והרשות בידם לעשות כן כדאמרינן במס' יבמות מיגדר מלתא שאני והקשו ע"ז שאין ב"ד מתנין לעקור דבר תורה אלא בשב ואל תעשה עכ"ד. אבל התוס' לטעמייהו דבמקום דיש טעם לדבר יש כת בידם לעקור ד"ת בקום ועשה. לכן שפיר כתבו שם ביבמות דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהן באחר לכן נראה להם להתירן. והכי נמי משום דחשו לנעילת דלת דגירים יש להם כח לעקור ד"ת בקום ועשה ומותר בבת ישראל וקדושיו קדושין ולא תפסי קדושי שני וזהו דכתב הרא"ש בפ"ה דבבא מציעא סי' נ"ז דאע"ג דאיסורא דאורייתא קעביד יש כת ביד חכמים לעקור דבר מה"ת ואפי' במקום עבירה עכ"ל והיינו דאיכא טעמא רבא שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגיירו. ועיין כס"מ פ"ג דנדרים הלכה ט. והנה אף שמינוי שופטים הוא דרבנן מ"מ החיוב לדון על הדיין הוא מדאורייתא דהוא בכלל ולמדתם דמבואר ביו"ד סי' רמ"ה דלימוד לאחרים הוא דאורייתא. וכן לעניין הוראה. וגם דהוא מצוה להציל עשוק מיד עושקו שהוא מכלל ישוב העולם. וכ"כ הרא"ה בס' החינוך מצוה כ"ח ועוד מקומות עיי"ש בזה. ועיין תוס' פ"ק דשבת (דף י) דדין עדיף מתורה עיי"ש:

והנה לפי התירוץ הראשון שבתוס' קידושין (סב) דהא דמקבלין גרים בזמן הזה הוא משום דשליחותייהו קעבדינן וכמו דחשו לנעילת דלח כן בגרים לכאורה ק"ל אי נימא דשליחותייהו קעבדינן אינו אלא מדרבנן איך הוי גר מדרבנן דהא עיקר הא דמחייבינן לשמוע לדברי חכמים הוא משום דכתיב לא תסור. וכיון דאינו בלא תסור א"כ אינו מחוייב מדרבנן ג"כ וכיוצא בזה הק' הטו"א במגילה (כד) לשיטת התוס' דסומא חייב במצות דרבנן מאחר דפטור בלא תסור איך אפשר לחייבו מדרבנן אמנם הרי התוס' בכתובות (דף יא) כתבו לחד תירוצא דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד דהוא גר מדרבנן למ"ד דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וע"כ דליתא להאי סברא דמאחר דאינו בלא תסור אינו מחוייב לציית לדרבנן. וכמו שכתבתי לקמן (בסי' ק"י) דלא דמי לתינוק דהוא ג"כ מדרבנן דהתם החיוב על האב עיי"ש. והבאתי דעת הר"ן ז"ל במגילה פ"ג דהחינוך הוא על הקטן. ושם הבאתי עוד דעת ראשונים בזה עיי"ש:

גם הקשו הריטב"א והרמב"ן כיון דשליחותייהו דקמאי עבדינן אינו אלא מדרבנן. איך כופין לתת גט באשה שזינתה ולהתיר א"א, ותי' דאפקעינהו רבנן לקידושין. מני' וקשה כיון דאפקעינהו רבנן לקידושין מני' א"כ נמצא בעת שזינתה היתה פנוי' ותהי' מותרת לבעלה כמש"כ כיוצא בזה הר"ן בנדרים (דף צ). ולק"מ דהא דאפקעינהו אינו אלא להוציא ולא להקל וכמש"כ תוס' כיוצא בזה בגיטין (דף לג) בביטל הגט שלא בפני השליח דאפקעינהו רבנן לקידושין מני' דא"כ אתה מטהר ממזרים דאם תזנה ועשה גט וביטל שלא בפני השליח ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ולא הוי ממזר. והא דאי מתכוון לכך לא מהני דלתקנה עשו ולא לתקלה שלא יהא בנו"י פרוצות בעריות עיי"ש בזה. וה"נ לתקנה עשו הא דאפקעינהו לקידושין. ויכולין לגרש שלא תהא מגונה אבל לא לתקלה שיפקיעו קידושין ותהי' מותרת לבעלה ויהי' פרוצות בעריות. וע"ז האופן הפקיעו שתהא אסורה לבעלה וא"ש. וכתבתי זה לפי"מ שמבואר באחרונים שמקשין העולם על הר"ן דנדרים (דף צ) באומרת טמאה אני לך מותרת דאפקעינהו לקידושין דאכתי תאמר טמאה ונטולה אני מן היהודים דאז אינו יכול להפר דלאו בעלה הוא. ולק"מ דעשו להפקיע הקידושין שלא תהא מפקעת עצמה מבעלה אבל לא לתקלה שתחול נדרה ותפקע עצמה מבעלה וזה פשוט:

ועיין רשב"א כתובות (דף ג) דכל היכא דאפקעינהו רבנן לקידושין מני'. היא מותרת לכהן והקרובים מותרים ואינה אסורה לכהן ובקרובים אלא מדרבנן ע"ש וא"כ בזה"ז כל כהן לא יהא אסור בגרושה אלא מדרבנן. וגם לא יהא אסורים בקרובים אלא מדרבנן והוא תמוה דא"כ בטלו הרבה דינים. וכהן שנשא גרושה לא יהיו בניו אלא חללים דרבנן ובאהע"ז שהביא כמה דינים בחללים גם בזה"ז מיירי. ויהי' נראה דגם הרשב"א שם שכתוב בלשון אפשר לא פסיקא לי' לומר כן. ובגיטין פ' השולח כתב כל מה שביאר שם בכתובות. והא דאינם אסורין אלא מדבריהם השמיט. משמע דדעתו שם דגם בזה"ז אסורה לכהן וגם לקרובין מדאורייתא ולכן נקטינן כן:

והנה יש להקשות איך מהני שליחות לחוב לאחרים. דהא קיי"ל דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אפילו ע"י שליח משום דאי אפשר לעשות שליח לחוב לאחרים. וה"נ איכא חב לאחרים להחייב. וצריך לומר כמוש"כ הרא"ש בפ"ק דבבא מציעא סי' כ"ז דתופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים דלא הוי חב ללוי גופא כיון דהלוי מודה שהוא חייב או השטר מקויים ביד המלוה ע"ש וא"כ אם הוא באמת חייב אין שייך חב לאחרים ומהני שליחות בזה:

ובזה יש לפקפק על הא שהובא בכנה"ג דלכך אין מברכין על עשיית דין משום דהוא קלקול אחרים דאין שייך קלקול אחרים מאחר שהוא חייב אדרבה האי מאן דשקיל גלימא מני' ליזמר וליזל (בסנהדרין דף ז ושם דף ו') צדקה שהוציא גזילה מתח"י. מיהו יש לומר דמ"מ אין שייך ברכה על זה:

ועוד הי' אפשר לומר דאין זה בגדר שליחות. אלא דהתשב"ץ כתב דאין דין ע"ג מהני דאין שליחות לע"ג והבאתי לקמן ס' ז' עיי"ש בזה. אמנם מצאתי בריב"ש סי' רכ"ח דלאו שליחות גמור הוא. אלא ר"ל דבמילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס. אנחנו נעשה עצמינו כאילו אנן שלוחיהן וכאילו ב"ד הגדול שבא"י הממונים על כל ישראל מימות מרע"ה דבהני מילי יוכלו לדון חכמי חו"ל בלא סמיכה ע"כ ודלא כהתשב"ץ בזה:

ובהא דאמרינן דשליחותייהו דקמאי עבדינן אינו אלא מדרבנן. לכאורה לרב אחא ברי' דר"א דאמר במס' סנהדרין (דף ג) דמדאורייתא חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. אפילו אינו סמוך. א"כ לדיני ממונות גם בזה"ז דאורייתא. וכשקאמר שם מאי איכא בין רבא לר"א ברי' דר"א הומ"ל נ"מ לזמה"ז דליכא סמוכים אי מינו' מדאורייתא או מדרבנן אלא דעדיפא נקט או כמוש"כ בב"ב (דף ה) דבכמה דוכתא לא אמר אלא נפ"מ חדא אף דאיכא טובא. והנה הרמב"ם בפ"ב מהלכות סנהדרין כתב שם דמדאורייתא חד נמי כשר. ואפי"ה כתב דאינו אלא מדרבנן בזה"ז מבואר מזה ראי' להתומים בסי' ג' דכתב דהא דכתב הרמב"ם דחד נמי כשר היינו סמוך גם כן וא"כ בזה"ז אינו אלא מדרבנן בד"מ ג"כ:

נסתפקתי אם במינוי שופטים מצווין ע"ז נשים גם כן או לאו. ובמינוי מלך כתב החינוך מצוה תצ"ז וזאת מן המצות המוטלות כולם על הציבור הזכרים כי להם יאות לעשות עניינים אלה. ע"כ. וא"כ י"ל כי גם במינוי שופטים כי. כי לאנשים לבד יאות עניינים אלה, אמנם מצינו שבמינוי שופטים מצוה תנ"א כתב וז"ל וזאת אחת מן המצות המוטלות על הציבור כולם שבכל מקום ומקום ע"כ. ולא כתב על הזכרים משמע דבזה גם נשים מחוייבות. ונראה דלכך חייבין במינוי