אורח משפט נח

עומדים בעצמם עם האפוטרופס דאז איכא משום לא תענון. משא"כ אם האפוטרופס לבדו בא לב"ד והיתומים בביתם דאז לא שייך עינוי הוי האפוטרופס ככל אדם. ומכ"ש אם היתומים קטנים שאינם יודעים מאומה והאפוטרופס לבדו בא לב"ד דלא שייך עינוי יתומים אז האפוטרופס ככל אדם בזה:

הנה הא שפירש הרמב"ם הטעם דיתום קודם לאלמנה משום דאקדמי' קרא שפטו יתום וריבו אלמנה. תמוה לי מנלן דהכא יתום קודם לאלמנה משום דכתיב בקרא קודם הא בחגיגה (ד' י"ב) כתב רש"י את להקדים שמים לארץ דאי לא את לא הוי ידעינן להקדים משום דא"א לקרות שני שמות כאחת ולא אמרינן כן אלא במוכח [ולפמש"כ החכ"צ (שאלה ע') דמצוה דמי לצדקה דהכל עניים לזה כמו בב"ב (דף מ"ג) ולקמן נבאר דבצדקה יתום קודם לאלמנה א"כ ה"ה לדין דמצוה איכא ועדיף מת"ח]. וי"ל לפימש"כ הנחלת שבעה בהקדמה דכל היכי דדייקינן דזה חשוב מחברו או גדול מחברו מדכתיב ראשון בפסוק. היינו דוקא אם כתוב דבר זה ב' או ג' פעמים בתורה וכתוב כל פעם בשוה. וה"נ מדכתיב אח"כ יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבא אליהם אלמא דגם בפעם שני הקדים יתום לאלמנה ש"מ דקודם למאוחר ממנו ועיין רש"י יומא (דף ב') ואימא חג המצות הואיל ופתח בו הכתוב תחלה שכ' וז"ל כלומר יש לנו לומר חג המצות הואיל ופתח בו הכתוב תחלה בכל מקום ע"כ. ולכאורה תמוה מאי בעי בזה שכתב בכ"מ. וע"כ צ"ל משום דאי הוי כתב בחד מקום חג המצות לבסוף אין לומר בזה הואיל ופתח בו הכתוב תחלה אלא הואיל ופתח בו בכ"מ. ומבואר להדיא כהנחלת שבעה בזה:

אלא דיש לדקדק מהא דאמרינן ביומא (דף כ"ה) והכתיב כל נתח טוב ירך וכתף ופרש"י אלמא ירך מעלי מכתף אלמא דדריש מדכתיב ירך קודם לכתף ש"מ דמעלי מכתף ולהנ"ל מאי ראי' זה. מאחר דלא נכתב כזה במקום אחר. ולגי' התוס' א"ש אבל לגי' הנ"ל צ"ע בזה. ועוי"ל דשאני דכתיב בהפסק תיבה דאז שפיר אמרינן דמה דנאמר בקודם ממנו קודם מהמאוחר וכ"ז דומה לאת דהפסיק וה"נ מדכתיב שפטו יתום וריבו אלמנה דתיבת ריבו הפסיק. וראי' לזה מהא דמנחות (דף ל"ו) דדריש מדכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר לטוטפת. מיהו בזה יש לומר דהוכפל גם בפרשה שני' כן. וכן במנחות (דף ל"ח) דלבן קודם לתכלת מדכתיב הכנף פתיל תכלת וע"כ צ"ל דשאני התם דפתיל וטוטפות הפסיק הענין כנ"ל ועיין גיטין (דף נ') תנו מאתים זוז לפלוני וג' לפ' וד' לפ' אין אומרים כל הקודם בשטר זכה. ופרש"י שא"א להוציא שני דברים כאחד אלמא דאף דמפסיק בג' וד' אמרינן א"א להוציא כאחד וה"נ ריבו דהוא ענין אחר משפטו וכן אידך ג"כ י"ל דא"א להוציא ול"ד לאת כלל ואין לחלק בין לשון בני אדם למקרא בזה. וע"כ תי' הראשון עיקר בזה:

ובזה מתבאר היטב. הא דאמרינן בפסחים (דף ט') רבינא אשכחי' לרב אחא ברי' דרב אידי דהוה מהדר אמררתא א"ל מאי דעתיך דמרירון טפי והא' חזרת תנן ותנא דבי שמואל חזרת ואר"א מצוה בחזרת ופרש"י והא אנן רישא דכולהו חזרת תנן ומבואר בהגה"מ והובא באו"ת (סי' תע"ג) דכל השנויין ראשון ראשון קודם וכבר עמד בזה התב"ש (בסי' ו') דמצינו כמה דוכתי קפדי' בהכי כגון אלו דברים שאדם יוצא כו' בחטים כו' פסחים (דף ל"ה) ובגיטין בכל כותבים בדיו בסם כו' ועל הכל כותבין על העלה כו' ולא אשתמיט מהפוסקים לכתוב בא' מהם דעל הסדר נאמרו. ולפי מש"כ אתי שפיר דהכי פריך והא חזרת תנן ותנא דבי שמואל חזרת פי' דהן במשנה והן בברייתא תני כסדר הזה בלא שינוי ש"מ דדוקא הוא לכך פריך דאמאי מהדר אבתרייתא ולא אקמייתא. ובזה מיושב היטב הא דפריך והא חזרת תנן ותנא דבי שמואל חזרת ואר"א מצוה בחזרת דלמה הוצרך לזה ולא סגי בהא דחזרת תנן לבד אלא דהוצרך להביא מברייתא דאזלי' בזה בתר ראשון והא דר"א מייתי הטעם בזה וזהו שפי' אהא דר"א כדמפרש טעמא משום דחס או שתחלתו רך וכו' וזהו כמוש"כ וזהו שפי' ותנדב"ש נמי פי' מדגם הוא תני כסדר הזה ש"מ דקודם לבתרא וא"כ מיושב היטב הא דחב"ש דשם לא סדרם לכן לא קפדי' בהכי וזה ברור ונכון:

ובכריתות (דף כ"ח) תנן רש"א כבשים קודמין לעזים בכ"מ יכול מפני שהן מובחרים מהם ת"ל ואם כבש יביא קרבנו לחטאת מלמד ששניהם שקולין. תורין קודמין לבני יונה בכ"מ יכול מפני שהן מובחרין מהם ת"ל ובין יונה או תור לחטאת מלמד ששניהם שקולין, האב קודם לאם בכ"מ יכול מפני שכיבוד האב קודם לכיבוד האם ח"ל איש אמו ואביו תיראו מלמד ששניהם שקולים אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכ"מ מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו. ופרש"י כבשים קודמין לעזים דבכל דוכתי כתיב מן הכבשים והדר מן העזים תקחו כו' וכן פי' תורין קודמין לבני יונה דברוב מקומות כתיב ברישא תורין והדר בני יונה ע"כ. הרי מבואר להדיא דהא דאחד מוקדם מחבירו הוא אי בכמה דוכתי הוכפלו בסדר הזה. וכן מבואר להדיא ברש"י פסחים (דף נ"ז) כזה. ובטורי אבן חגיגה (דף י"ב) הקשה אהא דאמרינן שם ואת הארץ ל"ל להקדים שמים לארץ. פרש"י דאי לא כתיב את הו"א כאחת נבראו אלא שא"א לקרות ב' שמות כאחת להכי כתיב את להקדים. וכן מהא דכריתות דרש"א דכיבוד אב ואם שניהם שקולים אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכ"מ מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו. ומש"ה אמר בפ"ק דקדושין (דף ל"א) נתגרשה שניהם שוין והא ר"ש דרש את במנחות (דף פ"א) והא גבי כבד את אביך ואת אמך את כתיב נימא דאת אתי להקדים אב לאם גבי כיבוד כדדרש הכא לאת הארץ להקדים. ולק"מ דהא פי' המתני' כך הוא כבשים קודמין לעזים ותורין לבני יונה קדמי משום דהוכפלו פעמים רבות בתורה ואפי"ה שוין משום דמצינו חד קרא שנכתבו בהיפך וא"כ שוין דבעינן שיהא בכ"מ כמש"כ רש"י ביומא (דף ב') א"כ ה"נ כיבוד אב ואם אע"ג דכתיב בתורה בעשרת הדברות ראשונות ושנויות אב קודם לאם מ"מ מצינו דכתיב בהיפך לאורויי דלא קפדי' וא"כ מאי מהני אח בזה לא לכתוב את ולכתוב כסדר שנאמר בכ"מ וידעינן דקדים בלאו הכי. וז"ל הרמב"ם (פ"ו מה' ממרים ה"ב) הקדים אב לאם לכיבוד והקדים אם לאב למורא ללמד ששניהם שוין בין למורא בין לכבוד ע"כ. והוא מהמשנה דכריתות הנ"ל. הרי להדיא דלכך נכתב פעם אחד אם קידם לאב להורות דשקולין הן וא"כ לא מהני האי את כלל:

ובזה נכון הא דיליף במנחות (דף ל"ו) דשל יד קודם לשל ראש מהא דכתיב וקשרתם והדר לטוטפות ולא מייתי מפ' בא דכתיב והי' לאות על ידך ולזכרון בין וכו' ולטוטפות. דהוא מוקדם בתורה. (ובאמת כן הוא גי' השאלתות שם ובעה"מ בר"ה) ובשלמא הא דלא מייתי מוהי' לאות על ידך ולזכרון בין עיניך לא משמע לזכרון דקאי על של ראש. וכדמשמע ברש"י מנחות (דף מ"ד) בד"ה בשמנה דלא תשיב זה במספר. ועיין צ"ק שם. אבל הי' יכול להביא מהא דכתיב בוהי' כי יביאך והי' וכו' ולטוטפות. ואמאי הוצרך להביא מהמאוחר בזה. אבל לפימש"כ א"ש דמחד זימנא אין ראי' ורק מדכתיב פעם שני כן וא"כ מייתי מהמאוחר דש"מ מזה דהכתוב תחלה קודם להמאוחר ממנו:

ויש להביא ראי' להנ"ש דמשום דחד זימנא מוקדם בקרא אין להקדימו מהא דאמרינן ביומא (דף ל"ג) מערכה גדולה קודמת למערכה שני' של קטרת דכתיב היא העולה על מוק' על המזבח כל הלילה זה מערכה גדולה ואש המזבח תוקד בו זה מערכה שני' של קטרת ופריך ואיפוך אנא ופרש"י ולא יהא כסידורו דקרא וכ"כ הב"ח וכן מבואר בתוס' דאין נעשה כסידורו דקרא ומבואר להדיא כן. ובקדושין (דף כ"ט) פדיון הבן קודם לעלות לרגל מדכתיב וכל בכור בניך תפדה והדר ולא כו' וק' הא אין ראי' מזה דאין מוקדם ומאוחר בתורה וי"ל משום (דבשמות י"ג) כתיב וכל בכור אדם בבניך תפדה (ושם כ"ג) ולא יראו פני ריקם א"כ כבר קדם התורה וזה הו