אורח משפט נז

ובזה י"ל מהא שפירש"י בפ' נצבים ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל החשוב חשוב קודם ואח"כ כל איש ישראל. ולהנ"ל הי' צ"ל כל איש ישראל תחלה שהם רבים ויש לומר דבתחלה אמר אתם נצבים כלכם דזה הוא הכלל כולו ואח"כ פורט והולך זקניכם כו' כל איש ישראל היינו כל יחוד ויחיד בפני עצמו. וזה נכון:

ויש לבאר ג"כ כמה יהיו שיהי' שייך בזה כבוד רבים. ומצינו דרבים הוו שנים או שלשה בגיטין (דף מ"ו) וא"כ למ"ד שנים לעולם לא יקויים עשה דועמדו. וע"כ דכבוד רבים אינו שייך אלא במספר היותר מזה. ואינו מבואר בכ"מ דאיכא כבוד רבים כמה יהיו שיהי' שייך בזה כבוד רבים. אמנם נ"ל דכבוד רבים עכ"פ בדאיכא עשרה אז שייך בזה כבוד רבים, ויש ראי' לזה מהא דאמרינן בפסחים (דף קי"ז) אמר רבא כו' דצלותא בין בשבתא בין ביומא טבא מקדש ישראל בקידושא דשבתא מקדש השבת ביומא טבא מקדש ישראל והזמנים וכו'. טעמא דידי צלותא דברבים איתא מקדש ישראל קידוש דביחיד איתא מקדש השבת. ביומא טבא מקדש ישראל והזמנים ולא הוא צלותא ביחיד מי ליתא וקידושא ברבים מי ליתא. ורבא סבר זיל בתר עיקר ופירש"י ורשב"ם דברבים איתא משום כבוד רבים אומר מקדש ישראל. ועוד פי' רשב"ם קידוש ברבים מי ליתא בב"ה ובסעודת חתן ע"כ. והרי צלותא ברבים וקידוש בבהכ"נ וכן סעודת חתן הכל בעשרה וש"מ דכבוד הרבים הוי בעשרה. וכ"מ מהא דקריאת המגילה בצבור דמעומד מפני כבוד הציבור. וכן הא דתשובת הרשב"א שא"צ להמתין על הכהן הוי הכל בעשרה. ולכן בהא דכבוד הרבים בעשרה ולא פחות דאז הוי כיחיד כן נ"ל בזה. ועיין מגילה (דף כ"ג) ואין עושין מעמד ומושב פחות מעשרה כיון דבעי למימר עמדו יקרים עמדו. שבו יקרים שבו בציר מעשרה לאו אורח ארעא:

ומה שכתבתי לעיל מהרמב"ם דביכורים דכבוד רבים עדיף מת"ת. נראה לי כן מהא דמבואר בירושלמי (פ"ג דברכות ה"א) מהו שיטמא כהן לכבוד הרבים תני היו שם שתי דרכות מתאימות אחת רחוקה וטהורה ואחת קרובה וטמאה אם היו הרבים הולכים ברחוקה הולך ברחוקה ואם לאו הולך בקרובה מפני כבוד הרבים. עד כדין בטומאה של דבריהם. בטומאה שהיא מדברי תורה מן מה דמר ר"ז גדול כבוד הרבים שדוחה את ל"ח שבתורה שעה אחת הדא אמרה אפי' בטומאה שהיא מד"ת עכ"ל. אלמא דכבוד הרבים דוחה טומאה דרבנן לכ"ע אלא דמסיק דגם טומאה של תורה דוחה. שאין טומאה נדחית מפני כבודו ואפי"ה נדחה מפני כבוד הרבים. אלמא דכבוד רבים עדיף מכבוד ת"ח ולכן דוחה עשה דכקטן כגדול תשמעון ג"כ. וכן למש"כ (סי' י"ז) לענין ועמדו דלא מבעיא למה שכ' שם המגי' בט"ז דועמדו אינו אלא מדרבנן דגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת דרבנן בברכות (דף י"ט) וכ"ש כבוד רבים. אלא אפילו גם אי הוי דאורייתא כמוש"כ שם י"ל דנדחה מפני כבוד הרבים במכ"ש ממה דמצינו שנדחה מפני כבוד ת"ח כיון דכבוד רבים עדיף מכבוד ת"ח וכמו שמבואר לשיטת הירושלמי שמבואר לעיל בזה:

וכן מצוה להפוך בזכותו. כתב הסמ"ע דבזה"ז אין דין ת"ח. ובתומים כ' כיון דבגמרא נאמר בלשון צורבא מרבנן ופירושו בחור חריף וזה איכא גם בזמן הזה ע"ש. והנה בכתובות (דף כ') אמרינן הני בי תרי דידעי סהדי כו' ואי צורבא מרבנן הוא אפילו עצמו. וכתב רמ"א בתשובה (סי' מ"ד) דאין זה נוהג בזמן הזה. ולזה הסכים האורים בעצמו (בסי' כ"ח) דמי יחלוק על הרמ"א בלי ראי' ע"ש. וכ"כ ה"ה (בפ' כ"ג מה' שבת ה"ג) על השמטת הרמב"ם דין צורבא מרבנן בשבת (דף קל"ט) לפי שאין צורבא מדרבנן מצוי. [הרי להדיא דלא כמש"כ התומים. וכאלה ת"ל שכיחים גם בזמנינו ע"ש] אך לעומת זה מצינו במועד קטן (דף י"ז) אר"י צורבא מרבנן עביד דינא לנפשי'. והרמ"א בתשובה (סי' נ"ב) כתב זה למעשה גם בזמנינו ע"ש. וכן בב"ב (דף כ"ב) אי צורבא מרבנן נקיט לי' שוקא. וכן בנדרים (דף נ"ח) צורבא מרבנן אנא שרי לי תגראי ברישא. ומתבאר בתשובת רמ"א (סי' יו"ד) דגם בזמן הזה שייך זה ע"ש. ובסמ"ע לקמן (סי' רס"ב) אי הא דמהדרינן אבידתא לצורבא מרבנן בטביעותא דעינא נוהג גם עתה ע"ש. ומתבאר מכל זה דאין הענינים שוין. ולענין להפוכי בזכותא דנוגע לכבוד התורה וכמו שהאריך התומים. וכתב זכר לדבר מתשובת מהרי"ק וכן מצאתי ברדב"ז ח"ג (סי' תקי"ח) שכ' בשעתו תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן לא מזיגנא רישא אבי סדיא ע"ש בזה. וכן מתשו' מהרי"ט ח"ב (סי' י"ז) מסתברא דגם בזמנינו ראוי לנהוג כן:

ומהרי"ל בתשובה כתב דאין לנו דין ת"ח בזמה"ז ויפתח בדורו כשמואל בדורו הוא לענין לשמוע אליו ולא לענין כבוד. ועיין רש"י בחומש (דברים י"ז) שכ' על ועמדו שני אנשים כו' בימים ההם יפתח בדורו כשמואל בדורו שצריך אתה לנהוג בו כבוד ע"כ. הרי דגם לענין כבוד ח"ח נוהג בזמה"ז גם כן:

סעיף ב' היו לפניו דינים הרבה מקדימין דין היתום לדין האלמנה וכו' ודיני קדימה נכלל במ"ע דבצדק תשפט עמיתך. כ"כ החינוך במ"ע (סי' רל"ו) בויקרא. וברש"י כתיבות (דף ק"ו) מושפטתם צדק ועי' בח"א שם בזה. יש לעיין בהא שהשמיט הרמב"ם מימרא דר"ל בסנהדרין (דף ח') דדריש מכקטן כגדול תשמעון שיהא דין של פרוטה כדין של מאה מנה ופריך למאי הלכתא אילימא לעיוני' ולאפסוקי פשיטא אלא לאקדומי. והביא הא דלעיוני ואפסוקי בפ"כ מה' סנהדרין והא דלאקדומי לא הביא כלל בהלכותיו שם ובפכ"א לא כתב אלא הא דהיו לפניו דינין הרבה ונראה שמפרש פירוש אחר בהא דלאקדומי. ולקמן נבאר בזה:

והנה תמהו על הרמב"ם דא"כ כ"ש דדין היתום קודם לת"ח והרי בכתובות (דף ק"ה) מבואר אמר מדשלח לי הכי ש"מ קריבי' הוא הוה קאים דיני דיתמי קמי' אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף הרי דסלקי דינא דיתמי משום ת"ח. ונ"ל ליישב בפשיטות דע"כ ל"א דיתום קודם לת"ח אלא ביתומים קטנים דב"ד אביהם של יתומים ומחוייבים להטפל להם קודם לכולם דגם על הת"ח מוטל זה למחול על כבודו ולהקדים דין היתום לדינו. אבל ביתומים גדולים או ביש להם אפוטרופס דמיין ככל האדם. ומחייב האפוטרופס או יתומים גדולים לחלוק כבוד להקדים דין הת"ח לדיניהם וזה ברור. ויש להסביר די"ל דלכך עשה דכבוד תורה עדיף דעשה דכקטן כגדול תשמעון אינו אלא בדיינים ואינו שוה בכל. משא"כ עשה דכבוד תורה שוה בכל. ועשה השב"כ דוחה לעשה שאינו שוה בכל. ומה גם כי עיקר טעמא דכקטן כגדול תשמעון הוא בשביל הבע"ד ואי ניחא לי' שיקדים דין חבירו לשלו ליכא בזה קדומה ועליו מוטל לקיים עשה דכה"ת לכן אמרינן דעדיף. משא"כ הת"ח אי מחיל לא מקיים מידי דכקטן כגדול תשמעון אינו מוטל אלא אב"ד לבד. ובזה ניחא הא דלא פי' רש"י כאן עשה דכבוד תורה מאת ד' אלקיך תירא כמו בשבועות (דף ל') דהכא מלחא בטעמא כמוש"כ משא"כ בשבועות בועמדו דליכא ה"ט כ' טעמא אחרינא בזה. וכ"ז בגדולים אבל בקטנים דלאו בני מצוה נינהו ליכא בהו האי עשה דכה"ת ולכן חל שפיר על זה כקטן כגדול תשמעון ודיניהם קודם ואם כן י"ל שפיר בכתובות מיירי ביתומים גדולים או ביש להם אפוטרופס דאיכא בהו חיובא דכה"ת ולכן סלקי לדינא דיתמי. ומה שסיפר להא של יתמי משום מעשה שהי' כך הי' או בהי' להם אפוטרופס שפיר איכא רבותא בזה דאע"ג דעיקר הדבר הי' של יתומים מ"מ מאחר דהי' להם אפוטרופס הרי הם כשאר כל אדם. אח"ז רב בא לידי שו"ת חות יאיר וראיתי שהשואל חילק בין אם היתומים באו לד"ת ובין אפוטרופס. ודחה זה דהא כל היתומים אפוטרופס טוען בשבילם. והנכון עמו דהא להדיא מבואר לקמן (סי' כ"ז) דאפילו אם ב"ד בעצמן מתעסקין בצרכי היתומים מ"מ אם צריכין לטעון עם אחרים יעמדו אפוטרופס שלא יהי' נראין כעורכי הדיינין. אבל י"ל דאיירי ביתומים גדולים וכמש"כ בזה. או דהסילוק בין אם היתומים