אורח משפט נג

דעל בזיונו אינו יכול למחול וא"כ י"ל דעמידת ת"ח לפני ב"ד דהוי בפרהסיא אינו יכול למחול משא"כ להמאירי י"ל דיכול למחול כיון דאין הדבר אלא לעצמו ולא למילי דשמי' לכך יכול למחול. אלא דיש לומר דבפרהסיא גם המאירי מודה דאינו יכול למחול דהא כ' וכל שהוא כבוד התורה וא"כ אין לך כבוד תורה גדול מזה ולא חילק בין מילי דשמי' למילי דעלמא אלא בצינעא דגם בצינעא אם הוא במילי דשמי' אינו יכול למחול וא"כ גם לדידי' אינו יכול למחול לעמוד בב"ד. ולכאורה ק"ל להמאירי מאי פריך ביומא (דף כ"ב) אהא דכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר וצערא דגופא לא והתניא הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים וכו' ואוהביו וכו' הא שם י"ל במילי דעלמא. וכן הא דפריך שם והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ג"כ מיירי במילי דעלמא. בשלמא הא דקמייתא י"ל דמיירי במילי דשמיא דומיא דעושין מאהבה אבל הא דבתרייתא שפיר י"ל כנ"ל. וצ"ל כמוש"כ הלח"מ להרמב"ם דאמאי לא משני דהא דרבא מיירי בצנעה דבלאו הכי משני שפיר כן נימא להמאירי דבלאו הכי משני שפיר גם כן. גם יש לחלק דע"כ לא מהני מחילה במילי דעצמו אלא במה שעבר אבל למחול לכתחלה גם בזה אינו יכול למחול. וע"כ על עמידתו בב"ד אינו יכול למחול. כן י"ל בזה. ובריטב"א ר"ה (דף י"ז) כ' ג"כ דהא דת"ח שאינו נוקם ונוטר מיירי במילי דשמי' ומה שהק' הא דפריך מהנעלבים ואינם כו' דילמא מיירי במילי דעלמא הוא פשוט דהא מוקים לא תקום ולא תטור בממון משום דניתן למחילה משא"כ בשאר דברים דלא ניתן למחילה וידוע דצערא דגופא לא ניתן למחילה וגם דבממון אינו מתבזה בכך. משא"כ במבזה אין נ"מ בין הוא במילי דעלמא בין הוא במילי דשמיא דסוף סוף אין זה כבוד התורה כן י"ל לשיטת הריטב"א דמדמה מילי דשמי' לשאר בזיון ורק בממון צריך הת"ח למחול כההוא דמגילה שם ע"ש בזה. והא דתנן באבות פ"ו ומוחל על עלבונו היינו במילי דעלמא או דעל עבר שאני אם אין בזה מיגדר מילתא כנ"ל בזה. ונ"ל דזהו שכ' הרמב"ם פכ"ו מה' סנהדרין (ה' ו') אבל מי שנתחייב נידוי מפני שהפקיר בב"ד ורצו למחול על כבודן הרשות בידן והוא שלא יהי' בדבר הפסד בכבוד הבורא כגון שהיו העם מבעטין בד"ת ובדיינים הואיל ופקרו העם בדבר צריכין לחזק ולענוש כפי מה שיראה להם ע"כ. וא"כ מתורץ שפיר דהא דמגילה הוא בדבר שלא הי' הפסד משא"כ בהא דכל ת"ח הוא אם הדוד צריך חיזוק. והא דלא משני כן ביומא אפירכא דכל ת"ח צ"ל דבלא"ה מתרץ שפיר בזה:

ועוי"ל בישוב קושיית הפלאה דהיאך דוחה עשה דכבוד תורה לעשה דכקטן כגדול תשמעון הא יכול למחול ודמי להא דמבואר בכתובות דאי אמרה לא בעינא מי איכא לעשה כלל דלכאורה יש להבין מה בכך אי אמרה לא בעינא מ"מ כל כמה דלא אמרה כן הא איכא עשה וידחה ל"ת. וצריך לומר כיון דבאמת ל"ת חמיר מעשה כדאמרינן ביבמות (דף ז') לאו ל"ת חמיר מעשה אלא דגלי קרא בכלאים בציצית וכן מילה בצרעת מבשר אעפ"י שיש שם בהרת ימול בפר"א דמילה וגזה"כ הוא ולכך בעינן שיהא העשה דומיא דמילה בצרעת דלא אפשר לבטל העשה אבל הכא אי אמר לא בעינא מי איכא לעשה כלל. א"כ הדרינן לכללא דל"ת חמיר ואינו דוחה עשה כזה לל"ת וכן מבואר בתוס' שם בד"ה וניתי וז"ל ומ"מ ס"ד השתא היכא דאמרה בעינא לי' ליתי עשה ולדחי ל"ת ומסיק דאפילו אמרה בעינא לי' לא תשוב עשה דלא דמי למילה בצרעת ע"כ. וכ"ז אי אנו צריכין לילפותא דמילה בצרעת בזה בעינן שיהא דומיא דמילה בצרעת וכמו שמבואר שם. אבל אי אין אנו צריכין לבוא לילפותא דמילה בצרעת אלא מסברא דעשה דכבוד תורה עדיף, משאר עשה. וא"כ לא איכפת לן במה דבידו למחול דהא השתא מיהא לא מחיל. ומיושב ג"כ קושיית הטו"א בהא דעשה דכבוד תורה דוחה לעשה דועמדו ול"א דעשה דכבוד תורה קיל דאי בעי מחיל השתא מיהא לא מחיל:

ועוד י"ל לפימש"כ הסוטה בב"מ (דף ל"ב) לתרץ קושיית התוס' בכתובות (דף מ') אמאי איצטריך קרא דאין כיבוד אב דוחה שבח הא אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל. דשאני התם בכתובות דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל. משא"כ בכיבוד אב אפילו כי אמר לא בעי' שייך מ"ע דמ"מ מצוה הוא בכל דבר אפילו אי אמר האב לא בעינא וא"כ ה"נ י"ל בכבוד הרב במכ"ש דבקדושין (דף ל"ב) איכא פלוגתא אי מחל הרב על כבודו אי כבודו מחול משא"כ באב ליכא פלוגתא ולכ"ע מחול דכ"ש דאפילו אי מחיל הוי מצוה ומעתה שפיר דוחה עשה דכה"ח אפילו אי אמר לא בעינא. וזה פשוט ונכון:

**(מבן המחבר גם אני בנו ותלמידו הרגשתי כבר בתירוץ זה ובתי' דבדחיית עשה לעשה לא שייך אי אמרה לא בעינא ונהנתי מאד שכוונתי בעז"ה לדעתו הגדולה דמר אבי הגאון הצדיק האמיתי הכ"מ ואני הוספתי עוד מתשובת הרדב"ז תשובה תקכ"ד (והיא כדברי הש"מ) שנשאל כן הא דקי"ל האב שמחל על כבודו כבודו מחול אם נפטר הבן ממצות כבד את אביך ואת אמך ואם מכבד אותו כמכבד אינש דעלמא או לא ותשובתו שם דנפטר הבן מן העונש אם לא יכבד אבל אכתי מצוה איכא וכדברי הש"מ הנ"ל ואני הבאתי ראי' להרדב"ז הנ"ל מהא דאי' בקדושין (ד' ל"ב ע"א) רב הונא קרע שיראי באנפי רבה ברי' אמר איזל אחזי אי רתח אי לא רתח ודילמא רתח וקעבר אלפני עיר לא תתן מכשול דמחיל לי' ליקרי' וכו' ופי' התוס' שהודיעו קודם לכן ע"ש. א"כ אס"ד דאי מחיל האב ליכא מצוה א"כ במאי קמנסי לי' לברי' אי רתח אי לא רתח הא מחיל לי' א"כ פטור ממצות כיבוד אלא ודאי מוכח כהרדב"ז הנ"ל דממצות כבוד לא נפטר אף דמחיל האב ולזה שפיר הי' מנסי לי' בהמצוה דכיבוד אב ואח"כ מצאתי בספר אמרי בינה סי' צ"ו שהרגיש בזה וכ' דאולי הנסיון הי' על העבירה דכעס:

ולפענ"ד דוחק לומר כן דמפשטות הש"ס משמע דמיירי לענין כיבוד כמובן ואף למש"כ הרשב"א בתשובה (סי' י"ח) דעשה דכיבוד אב הואיל ואפשר למעקר דיכול למחול על כבודו הוי דומי' דאונס דאי אמרה לא בעינא לכך לא מברכינן כיון שאפשר למיעקרי' עשה דידהו שהרב שמחל על כבודו ואב שמחל על כבודו כבודו מחיל א"כ משמע לכאורה דשיטת הרשב"א אינו כן אבל באמת אין כאן שום פלוגתא דמה שדימה כיבוד אב לאונס הוא לענין ברכה כיון דאם מחיל ונפטר מן החיוב של כבוד אב א"כ לא נוכל לומר גם להרדב"ז בנוסח הברכה שתקנו חז"ל לומר וציוונו כיון דאי מחיל ליכא עליו חיוב ולא שייך וציוונו. ולפענ"ד אפשר ליישב קושיית הטו"א הנ"ל בפשיטות. דהנה כן עמדתי להקשות, לכאורה בהשבת אבידה דפריך הש"ס בב"מ (דף ל') דליל קרא דוהתעלמת הא הוי עשה ול"ת. דהא אפילו אי הוי אלא ל"ח לחוד ג"כ לא לידחי משום דאי בעי מחיל על האבידה ואין כאן מצות השבה וג"כ דמי לההיא דכתובות ומצאתי שכבר הקשה בן בש"מ שם ע"ש תי' דזהו תי' הש"ס שם מי דחינן איסורא מקמי' ממונא. א"כ ה"נ שפיר י"ל כן כאן דהחיוב בעשה דועמדו שהוטל על העד לעמוד לפני ב"ד ולהעיד הוא בשביל תביעת מטון חבירו והוא עד בדבר זה א"כ יש ביטול גם לעשה דועמדו אי התובע ימחול להנתבע ולכן שפיר יש לחשוב גם לעשה דעמידה לעשה דמחילה כבהשבת אבידה ואין לת"ח)** ומה שהביא הטו"א ראי' דאין כח בעשה החמור לדחות עשה הקל משום חסרון דאי באי מחיל מהא דדריש