אורח משפט נב

דלא מסתייעא מילתא וכ' תוס' בד"ה כאפקירותא ונ"מ שהיכא שהרב מוחל על כבודו דשרי ואפי"ה אל יורה דלא מסתייעא מילתא הואיל ורבו אצלו ע"כ. משמע מזה דהא דלא יורה במקום רבו הוא משום אפקירותא ואפי"ה מהני מחילה ומזה ראי' למש"כ לקמן (סי' כ"ו דמי שנתחייב מפני שהפקיר בב"ד ורצו למחול על כבודם הרשות בידם. ופ' הנס"מ (בפ' כ"ו) מהלכות סנהדרין דנשיא שמחל על כבודו כבודו מחול דהרי מכאן מבואר דאי לא מוחלין הי' אפקירותא וכשמוחלין שרי אפי' לכתחלה וכ"ש דיעבד וע"כ צ"ל כשמוחל לא הוי אפקירותא וא"כ בכל מקום שמוחל אין שייך בזיון וההוא דשאול וכל ת"ח דיומא כ"ב הוא כמו שביארנו שם דהוא במילי דשמי' ובדבר שהוא הפסד לא מהני מחילתו כמבואר שם (סי' כ"ו) בזה:

עוד נ"ל דאי הוי בזיון אין ת"ח יכול למחול מהא דכ' הרא"ש בפ"ק דקדושין בבנו והוא רבו דהוי סד"ר וחייבין לעמוד זה מפני זה ולכך מהר"ם מרוטנבורג שעלה לגדולה לא קבל פני אביו ולא רצה שאביו יבא אליו ותמוה דהא האב ות"ח שמחלו על כבודן כבודן מחול א"כ אמאי לא מחלו זל"ז ומצאתי בד"מ יו"ד (סי' ר"מ) שתמה כן ותי' דבמקום רבים שאין מכירין לאביו איכא בזיון וכ"כ ברמ"א (סי' ר"מ) ואכתי מה בכך דאיכא בזיון ימחול על בזיונו א"ו דבזה לא מהני מחילה:

והטו"א במגילה שם כ' ראי' דלא יכול למחול על בזיונו מהא דאמר בסנהדרין (דף פ"ד) רב לא שביק לברי' למישקל לי' סילקא מר ברי' דרבינא לא שביק לברי' למפתח לי' כוותא דילמא חביל לי' והו"ל שגגת איסור ואי אב יכול למחול על בזיונו א"כ על הכאתו נמי יכול למחול א"כ למה לא שבקו לבניהם למפתח כוותא ולמישקל סילוא הו"ל למחול על כבודו א"ו כל כה"ג שהוא דרך בזיון אין כבוד האב מחול וה"ה לכבוד הרב והא דפריך התם א"ה אחר נמי ומשני אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק אע"ג דאחר יכול למחול על הכאתו כדמוכח בב"ק (דף צ"ג) הא דפריך א"ה אחר נמי היינו בסתמא היכא דלא מחיל בהדיא ע"כ ומלבד דיש לחלק בין בזיון להכאה דבמיתה הוא מגזה"כ גם הא דכתב דבאחר מהני מחילה על הכאתו מב"ק (דף צ"ג) י"ל דהא התם מיירי לענין פטור ממון משא"כ באיסור לאו דלא יוסיף לא מהני מחילה וראי' דלא מהני מחילה בהכאה דאב דא"כ לא משכחת חיוב דמיתה במכה אביו דהא הוי התראת ספק דלא הוי התראה דשמא ימחול לו האב וגם בחובל בחבירו לא מהני מדמצריך קרא לתשלומין בכתובות (דף ל"ב) דמשלם ואינו לוקה תיפוק לי' דבלא"ה אינו לוקה דהוי התראת ספק דל"ש התראה ואף די"ל דהו"א דגזירת הכתוב הוא כמו בבן סודר ומורה דאם רצה האב למחול מוחל לו ואעפי"כ כל כמה דלא מחל לי' לוקה ובלא"ה הוי התראת ספק כמו שכ' רש"י בסנהדרין (דף ע"א) מ"מ מדחשיב בסנהדרין (דף פ"ח) שלשה דברים דמהני מחילה ואחד מהם בן סורר ומורה ואמאי לא חשיב גם מכה אביו א"ו דלא מהני מחילה בזה וא"כ מסתמא דגם לכתחלה לא מהני מחילה בזה וכמוש"כ:

ולפימש"כ בשאילתות פ' משפטים להדיא הרב שמחל על כבודו כבודו מחול ולא הכאתו וקללתו ע"כ וא"כ לפי"מ דמשוה בזיון להכאה א"כ מבואר להדיא מזה דלא מהני מחילה על בזיונו ג"כ. ובחי' הר"ן בסנהדרין (דף ה') הביא דעת הר' דוד ז"ל דבתוך ג' פרסאות אפילו נטל רשות מרבו אל יורה. והר"ן ז"ל חולק עליו דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול ולהנ"ל ס"ל דהר' דוד ז"ל ס"ל דבתוך ג' פרסאות הוי בזיון ולא מהני מחילה בזה:

בהוריות (דף ט') תנן על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו ב"ד פטורין והיחיד והנשיא והמשיח חייבין. וכ"כ הרמב"ם (פ"י מה' שגגות ה"ז) ותמהו על זה דהא דהרמב"ם כתב בפ"י מה' שבועות דמלך פטור שאינו ראוי להעיד. ומש"כ הכסף משנה דמיירי במלכי בית דוד דמבואר בסנהדרין דדן ודנין אותו תמהו דהא דאינו מעיד הוא מדאורייתא דשום תשים וא"כ אין חילוק בין מלכי בית דוד לשאר מלכים. וכן מבואר ברש"י שבועות (דף ל"א) דהא דמלך אינו מעיד מדאורייתא משום חשים וא"כ גם מלכי בית דוד אין מעיד דצריך בעמידה וזה אי אפשר דבזיון הוא. והנה בהוריות (דף ח') תנן אין חייבין על שמיעת קול כו' והנשיא כיוצא בהם דברי ריה"ג ר"ע אומר הנשיא חייב בכולם חוץ משמיעת הקול שהמלך לא דן ולא דנין אותו וחשבו המפרשים דהך משנה פליגא אמתני' דלקמן (דף ט') דמבואר דנשיא חייב בשבועת העדות וא"כ יש לבאר מדוע הרמב"ם (פ"י דשבועות) פסק כמתני' קמייתא דאינו מעיד ולא כבתרייתא. ונ"ל לומר דתלמוד ערוך הוא בכריתות (דף כ"ו) אימא כי מתיידע לי' בתר יוה"כ נמי לא מייתי חטאת א"ר זעירא לא מצית אמרת דכתיב קרא ידיעה גבי חטאת וגבי נשיא וגבי צבור צריכי דאי כו' יחיד מנשיא לא אתי דאיכא ומיפרך מה לנשיא שכן אין בשמיעת קול תאמר ביחיד שכן ישנו בשמיעת קול וכו' מה לציבור ונשיא שכן אין בשמיעת קול תאמר כו' ופרש"י שם מה לנשיא שכן קי"ל שאינו בשמיעת קול דמלך לא מעיד ולא מעידין אותו ע"כ. והרי הכא אקרא קאי ומבואר דאינו מעיד מדאורייתא וא"כ מזה מבואר כמושכ"ל דלא כסמ"ע שכ' דעמדו אינו אלא מדרבנן אלא דהוא מדאורייתא דהרי מדאורייתא אינו מעיד וע"כ משום דצריך לעמוד וא"כ מבואר דועמדו הוא מדאורייתא ומשו"ה פסק הרמב"ם כן דסתמא דתלמודא הכי ס"ל. ובסתירת רמב"ם הנ"ל מחוורתא כמוש"כ בס' תוספות יוה"כ ביומא (דף ע"ד) דלכולהו תנאי ס"ל דמלך פטור משבועת העדות והא דקתני בהוריות והנשיא והמשיח חייבין האי נשיא לא. קאי אלא על ביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו אבל לא על שמיעת קול. ומה דנקט הרמב"ם (פ"י משגגות) המלך והמשיח מביאין קרבן על שבועת העדות ועל טומאת מקדש וקדשיו האי מלך אינו קאי אשבועת העדות אלא אמאי דשייך בי' אבל בשבועת העדות פטור וכן נ"ל נכון בזה:

ולפימש"כ הש"א בתשובה דרש"י שכתב בשבועות דמלך אינו מעיד הוא משום דאינו יכול לעמוד דזה לאו דוקא אלא דה"ה דהליכה לב"ד איכא גם כן בזיון למלך א"כ אין ראי' מכאן דועמדו הוא דאורייתא. אבל דצריך ביאור למה באמת לא פי' רש"י כן ונבאר לקמן בזה:

והנה לפי המבואר דת"ת קודם אי יכול למחול לכאורה לפי"מ דיליף בנדרים (דף ס"ב) דצורבא מרבנן באתרא דלא ידעי שרי למימר צורבא מרבנן אנא דכתיב ובני דוד כהנים מה כהן נוטל בראש כדכתיב וקדשתו לפתוח ראשון ולברך ראשון אף ת"ת כן וכיון דקי"ל באו"ח (סי' קכ"ח) דיכול הכהן למחול על כבודו דהכהונה שלהם וכ"כ הע"א בשם הסמ"ג (בסי' ר"א) אף ת"ח כן דתורה דילי' הוה. והרב שמחל על כבודו כבודו מחול גם בהך מילתא דקדימה. וכן משמע מהא דאו"ח (סי' ר"ב) דחכם ישראל אין רשאי לתת לכהן ע"ה לברך משום כהונה אלא אם רצה החכם לתת לו רשות שיברך אין בכך כלום ולא שייך בזיון וא"כ ה"נ בקדימה דיכול למחול על כבודו בזה:

והנה מה שהביא הריב"ש דאי' דבבזיון אינו יכול למחול מפ"ב דיומא שהתלמיד חכם צריך שיהי' נוקם ונוטר כו' והנה במגילה (דף כ"ח) אמרינן לא עלתה על מטתי קללת חברי וכו' לכל מאן דמצער לי והרי אמרינן כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר אינו ת"ח. ותי' בספר המאירי שם וז"ל ההיא כשהקילוהו מתוך תוכחתו ומתוך דברי שמי' וכל שהוא לכבוד התורה ע"כ. וכ"כ הריטב"א ביומא שם. וא"כ אין ראית הריב"ש ראי' דהא דכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר אינו ת"ח היינו במילי דשמיא אבל במילי דעלמא מוחלין ומחילתן מחילה. אמנם הרמב"ם (פ"ז מה' ת"ח) חילק בין בצינעה לבפרהסיא דבצנעה דרכן של ת"ת למחול משא"כ בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו שזה בזיון התורה אלא נוקם ונוטר כדי שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו. וא"כ להרמב"ם יש ראי'