אורח משפט נ

שיפסקו ב"ד הגדול עליהם את הדין דהא בעינן שיהיו בעלי הדין עומדים לפני הדיינים. והא דלקמן (ס"ס י"ח) איתא פוסקין דיני ממונות שלא בפני בע"ד. כ' הסמ"ע שם דמיירי שכבר טענו לפניהם וא"כ כבר עמדו לפני הדיינים ע"ש. ואינו מובן לי מה בכך דעמדו בתחלת הדין דהא עיקר המצוה בשעת גמ"ד שיהיו הדיינים יושבים ובע"ד עומדים והגדול שבהן אומר איש פלוני זכאי או חייב וכדאמרינן בשבועות (דף ל') מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמ"ד דברי הכל דיינים בישיבה ובע"ד בעמידה דכתיב וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם. ומבואר להדיא בתשובת מהר"ם כן (שאלה תקכ"ו) וז"ל וששאלתם על שנים שבררו להן אחד ואמרו לו דיינת לן דינא וטענו טענותיהם והלך הדיין לעירו וכתב להן פס"ד ושלח להן ע"י אדם אחד והשליח קראו באזניהם אי מהני האי פס"ד לפי שנראה לך שאין זה ד"ת שהדיין יש לו לישב ובע"ד עומדין לפניו ולומר להם איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב. כבר הוכחתי דישיבת הדיינין אינה מעכבת כדמשמע בירושלמי פ"ד מיתות וממנו הוכיח רשב"א דה"ה עדים שהעידו מיושב עדותן עדות בדיעבד דמחד קרא נפקא עדים בעמידה ודיינים בישיבה הרי עמידת הבע"ד אינה מעכבת דכ"ז אינו כ"א למצוה בעלמא ע"כ הרי דהכא כבר טענו לפני הדיין ואפ"ה לא הכשיר אלא בדיעבד אבל לכתחלה העיקר שיהא הבע"ד עומדים בשעת גמ"ד לפני הדיינים:

לכן נראה דב' טעמים יש מה שבע"ד צריכים להיות לפני הדיינים בשעת גמ"ד. הא' משום דאין גומרין שלא בפני בע"ד שמא יוסיף טענות או ראי' וכמבואר בב"ק (דף מ"ה). והב' לקיים מצוה דועמדו בשעת גמ"ד שאז עיקר המצוה ולא נפטרו ממה שעמדו בתחלת הדין. ובפרט לפי"מ דקי"ל דאין מצוה אלא בשעת גמ"ד. ובשעת משא ומתן אם רצו להושיב שניהם מושיבים כמבואר (בסי' י"ז). ובמ"א בארתי בעושה מצוה שלא בעת חיובו אינו נפטר בזה מחיובו. וה"נ אף דעמדו בתחלת הדין לא נפטרו בזה מחיובן שבשעת גמ"ד. והנה על טעם הא' דאין גומרין שלא בפני בע"ד שמא יוסיף טענות או יביאו ראי' לזה כתב הרשב"א דבד"מ פוסקין שלא בפני בעל דין משום דבד"מ כ"ז שמביא ראי' סותר את דינו ולא יצא קלקול מזה מה שפסקו שלא בפניו, ומבחינה הב' לא מיירי דהרשב"א מיירי בא"א בענין אחר וכהא דבבא קמא דמייתי ולכך כדיעבד דמי אבל אם אפשר שיהיו הבע"ד בשעת גמ"ד בודאי אין פוסקין שלא בפניהם לכתחלה כדי שיקיימו הבע"ד מצוה דועמדו. ומעתה מה שכ' הב"ח דלכתחלה אין להגיד הפסק דין אלא בפני בע"ד ברור ונכון ומעתה הא (דסי' י"ח) דפוסקין שלא בפני בע"ד מיירי באינם לפנינו שהלכו להם למדה"י וכדומה. אז פוסקין שלא בפני בע"ד ועמדו אינו מעכב. משא"כ כאן בישנם לפנינו ואפשר לקיים ועמדו שפיר מודיעין להם:

סימן יד. סעיף א וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו. והוא ברמב"ם פ"ג מה' סנהדרין. וכתב הכסף משנה דכיון שהתובע מתרעם מחבירו שהזיקו הוי הנתבע עבד לו עד שיסלק הזיקו וכיוצא בזה כ' תוס' כתובות (דף ט"ז) ורא"ש ספ"ג דסנהדרין (סימן מ"א) עבד לוה לאיש מלוה ל"ד לוה ומלוה אלא אפי' גזילות ומקח וממכר ומתנות וירושות. ועי' רשב"ם ב"ב (דף נ"א) שכתב דעדיין לא טרפו מיני' דלוקח דלהוי עבד לוה ללוקח הרי להדיא בתביעת מקח וממכר שייך עבד לוה וכן שומרין וכל מי שמתחייב עצמו באיזה דבר מקרי עבד לוה לאיש מלוה וכמו דאמרינן בגיטין (דף י"ד) שפיר עבדית דלא שוית נפשך עבד לוה לאיש מלוה:

סעיף ד יש אומרים שאם רואה הדיין שבע"ד חושדו שנוטה הדין כנגדו צריך להודיעו הא לאו הכי אין מחויב. מיהו בשל"ה פ' משפטים כתב קבלה מאביו להודיעו בכל ענין להפיס דעתו ובזה מבואר הגמרא דליזמר וליזל ע"ש בסנהדרין (דף ז') יליף מדכתיב וכל העם הזה על מקומו יבוא בשלום ופרש"י מדכתיב יבא ולא יבאו משמע גם המתחייב יבא בשלום (יעי' ברכות דף ס"ב) הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שהרי יתרו שאמר למשה לך לשלום הלך והצליח. וכיוצא בזה בכתובות (דף נ"ד) אמר למזונות ריבה לה מזונות אמר במזונות קיצץ לה מזונות וא"כ אמאי לא אמר יתרו גם כאן יבוא לשלום אלא דקאי על משפט שלהם שכל אחד יהא בשלום וקאי אלשעבר ולא אלעתיד ולכן מבואר דליזמיר וליזיל ולכן צריך להודיעו הטעם בזה:

סעיף ה חייב לפרוע לו כל הוצאותיו שהוציא כ' הש"ך בשם היש"ש דהיינו הוצאות סרבנות. אבל שאר הוצאות כגון ששלח שליח אחר המעות או ששלח אחריו למקום פלוני א"צ לשלם. וכ"כ לקמן (סי' ק"ו) דפטור משכר הזמנה. ומה שהביאו היכא דהגיע הזמן ושלח שליח לטובתו דהלוה משלם כ"ה לקמן (סי' ק"ו ס"א) עי' נה"מ לקמן (סי' רל"ב) ותמצא כמה פרטים בזה:

ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות כו' אינו חייב לשלם לו הוצאותיו. כ' בל' יש מי שאומר דבב"י כתב דהרא"ש לא ס"ל כן (והוא הי"ח שהביא הרמ"א) ומסיק דהכי מסתבר א"כ ס"ל לעיקר דחייב והרמ"א כתב דכן עיקר ובפרט שעשאו ברשות ב"ד. ובתשובת הרמ"א (שאלה ק"ח) ביאר יותר דבעשאו ברשות ב"ד גם הריב"ש מודה דחייב מטעם הפקר ב"ד דיש כח ביד ב"ד להפקיר ממונו ושיתחייב לו הוצאות והזיקות. ועוד כתב דאנו אין לנו אלא דעת הרא"ש וכאן כ' לעיכובא בלבד שעשאו ברשות ב"ד וא"כ משמע דחולק על הב"י בזה. ומהא שכתב הרמ"א בתשובה דחייב לשלם הוצאות מטעם הפקר ב"ד משמע שצריכין להודיעו שאם לא ילך לב"ד יתירו לו בעש"ג על הוצאות שלו. וכן נהגנו כמה פעמים להודיע להמסרב שיהיו על הוצאות שלו. ואולי אינו לעיכובא אלא לרווחא דמילתא יש לעשות כן:

סימן טו סעיף א צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחלה. אבל צריך להקדים דין של ת"ח אפילו בא לבסוף. והוא מבואר בכתובות (דף ק"ו) דעשה דכבוד תורה עדיף והק' בהפלאה אמאי דוחה עשה דכבוד תורה לעשה דכקטן כגדול תשמעון הא מבואר בכתובות (דף מ') דהיכא דאי אמר לא בעינא ליתא לעשה אינו דוחה ל"ת א"כ הכא נמי כיון דבידו למחול דהרב שמחל על כבודו כבידו מחול וא"כ ליתא לעשה דכבוד תורה כלל וא"כ לא ידחה עשה דכקטן כגדול תשמעון. ואף דעשה דכבוד תורה היא, חמורה מ"מ מטעם דמצי מחיל לא דחי עשה וראי' לזה מהא שהק' התוס' ישנים בכתובות שם דאמאי איצטריך קרא דאת שבתותי תשמרו דאין עשה דכיבוד אב דוחה לל"ת תיפוק לי' דאי בעי אמר לא בעינא וע"ש מה שתירץ. ומאי הק' הא בלא"ה פריך בב"מ (דף ל"ב) ל"ל קרא תיפוק לי' דהוי עול"ת ואין עשה דוחה לל"ת ועשה ומשני שאני כיבוד הואיל והוקש כבודו לכבוד המקו' ידחה אפילו לל"ת ועשה לכך איצטריך קרא דלא דחי וא"כ ה"נ מאחר דהוא עשה דחמור לא איכפת לן במה דיכול למחול א"ו דלא מהני בזה שהוא חמור מאחר דיכול למחול וא"כ ה"נ בעשה דכבוד תורה ל"מ הא דעדיף מאחר דאיתא במחילה. [ובקצה"ח (סי' צ"ז.) הק' קו' תוס' ישנים ותי' דחמור דוחה אפילו ביכול לומר לא בעינא. אמנם לא ראה התו"י הנ"ל ומוכח בהיפך מזה] ונראה דהנה הריב"ש (בסי' ר"כ) כתב דאף דקי"ל דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול מ"מ אינו אלא במידי דלית לי' בזיון אלא באותן דברים שחייב לנהוג כבוד לרבו כגון לעמוד מפניו וכיוצא בזה יכול למחול