אורח משפט מז

דבמחילה ל"א אעל"מ ובהגה"מ מיירי בהי' בידו שטר דל"מ לדעת הר"י ואינו מספיק לפ"מ שנבאר דזה אינו אלא הוכחה דלא מחל אבל המחילה מצד עצמה הוי מחילה וכמוש"כ המ"ל (פ' ט"ז מטוען) דכ"ז שאינו חוזר הוי מחילה לכן העיקר כמוש"כ בזה:

ולמחול בשבת ויו"ט תלי' אי מחילה מטעם הקנאה או מטעם סילוק דאם הוא מתורת קנין פשיטא דאסור ואם הוא מתורת סילוק תליא בחקירה אי מותר להפקיר בשבת ויו"ט. ובתשובת מהר"ם מלובלין (שאלה ע"ב) כתב במחילה בת"ק ביו"ט דהוי כמקח שנעשה באיסור ע"ש. ומבואר דס"ל דמחילה מטעם קנין:

הנה אי מהני מחילה בעל כרחו ואי מהני מחילה בקטן תליא במה שחקר המ"א הנ"ל אי מחילה מתורת סילוק או מתורת הקנאה אי מתורת סילוק מהני בקטן אבל אם הוא מתורת הקנאה אין יד לקטן לקנות. ועיין ריטב"א פ"ק דקדושין (דף ט"ז) שכתב וז"ל מיהו התם בעבד כנעני הפקר הוא דמהני לי' להוציאו לחירות מיהת משום דכיון דאפקרי' סילק ידו ורשותו ממנו ויש לו יד לזכות בעצמו במעשה ידיו אבל מחילה לא מהניא לי' אפילו להוציאו לחירות דמחילה כמתנה הוא וכשם שאין לו יד לזכות במתנה מיד רבו כך אין לו יד לזכות במחילה במעשי ידיו ע"כ. ואם כן גם קטן לא מהני' לי' מחילה. אלא דצ"ע דהריטב"א לקמן (דף י"ט) כתב בהיפוך מזה. שכ' וז"ל ואפילו אי יש לה יד היאך יש לה זכי' בממון דהתם בדר' יוסי בר' יהודא אין שם זכיית ממון אלא מחילה שמחל לה שעבוד שעלי' ואע"ג דאין מזכין לקטן ע"י הא ודאי מוחלין לו דלא יהבינן לי' מידי דבעינן דלהוי לי' יד לזכות ע"כ. הרי להדיא דס"ל דמחילה לאו מטעם הקנאה ולא בעינן כלל שיהי' לו יד לזכות ולפי"ז גם בעבד כנעני מהני מחילה. וי"ל דשאני בעבד כנעני שהמחילה הוא מעשה ידיו והאיסור אכתי לא נפקי והוי כמתנה משא"כ באמה העברי' דאין גופה קנוי וליכא גבה איסור כלל והמחילה הוא השעבוד לכן אינו אלא סילוק בעלמא וא"כ נתבאר דגם לריטב"א במחילת חוב אינו אלא סילוק ומהני בע"כ גם כן. ובקטן לפי"מ דקי"ל דקונה בדע"א מקנה בלא"ה מהני לכ"ע דלא כהמ"א שכתב דלריטב"א באונאה הוא לא מהני בע"כ אלא גם לדידי' הוא סילוק בעלמא. מיהו בקטן קודם שהגיע לצרור וזרקו דמבואר (בסי' רמ"ג) דגם ד"א מקנה לא מהני לא הי' מהני מחילה להמ"א אלא דכבר כתבו דלכ"ע מחילה מהני בקטן גם כן. ובב"ב (דף מ"ג) בני העיר שנגנב ס"ת שלהן דאין דנין בדייני אותה העיר דליסלקו בי חרי מינייהו ולידיינו כ' בקצה"ח (סי' ל"ז) דלא מצי קאי אגנב דלא ירצה הגנב לקנות כי היכי דלא להוי סהדי ע"ש. וברשב"א פי' דהוא מטעם מחילה ומחילה בע"כ מהני ושפיר קאמר דליסלקו ומצי קאי אגנב עצמו גם כן:

אלא דצ"ע הא דאמרינן בב"מ (דף ו') אביי אמר חיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו. וכתב הנימוקי יוסף והר"ן והריטב"א דלפי זה אם מחל כל התביעות אין יכול לשבע משום מגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא דקשה א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו לשבע וליטול נימא דחשוד אממונא חשוד אשבועתא. ואם משום דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו ימחול כל התביעות ומעתה אין לו שבועה כלל אלא ודאי דבע"כ של לוה לא מהני מחילה וכשיראה שרוצה למחול ימאן בזה. ולכאורה יש להביא ראי' דמחילה בע"כ לא מהני דא"כ ל"ל לתקנת פרוזביל הא יכול למחול לו זמן הפרעון ולהרויח לו זמן עד אחר השביעית דאינו משמט דלא קרינן בי' לא יגוש א"ו דמחילה בע"כ לא מהני. אמנם ז"א דהא בלא"ה הק' הא יכול להתנות ועיין בב"י (סי' ס"ז) מה שהביא תרוצים ע"ז וממילא יתורץ הא דמחילה גם כן. ומחילה בקטן לא מהני אלא אם הגיע לעונת הפעוטות אז מהני מדרבנן אבל מדאורייתא לא מהני, וי"ל הא שכ' בשבועות (דף ל"ז) דלמ"ד שעבודא דאורייתא לא משכחת שבועה אלא במחל השעבוד משא"כ בלא מחל ליכא שבועה דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וא"כ אמאי איצטריך בשבועות (דף מ"ב) איש כי יתן למעט שאין נשבעין על טענת קטן הא בלא"ה ליכא שבועה דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וליכא למימר במחל הא בקטן לא מהני מחילה. וי"ל כמוש"כ תוס' בב"מ (דף ד') דמיירי בדלית לי' קרקע ובזה סרה כמה קו' שהק' במחנה וי שם:

ובמחילה בלא קנין במקום שטר דעת ה"ר ישעי' דלא מהני. וכתב הב"ח משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. ובש"ך תמה ע"ז דהא קי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי. ובכנה"ג כתב דבחוב ברור לכ"ע כגבוי דמי וכמוש"כ תוס' בסוטה (דף כ"ה) ע"ש:

ותמיהני על הש"ך דהא הש"ך עצמו (בספ' ת"כ סי' ק"ל) כ' דזה דוקא היכא דהטענה על גוף השטר משא"כ היכא דהשטר ברור רק דהטענה בא ממקו"א לכ"ע כגבוי דמי כהכנה"ג הנ"ל עיי"ש וא"כ סותר משנתו ממש"כ בס' ת"כ בזה:

ונ"ל ראי' ראי' לזה מהא דאמרינן בב"מ (דף ע"ב) ת"ר ישראל שלוה מעות מעכו"ם ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם קודם שנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן וגובה את הרבית. ופרש"י וגובה את הרבית דהוי כגבוי ע"כ. ולכאורה תמוה דנהי דזקף עליו במלוה בכתב לו שטר מיירי כמו שפרש"י שם שכתב שטר עליהם כך וכך אני חייב מ"מ הא קי"ל דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי א"ו דבחוב ברור לכ"ע כגבוי דמי ולכך אם כתב שטר קודם שנתגייר דהוי כגבוי גובה ממנו. ובזה יתיישב לי מה שתמה הכנה"ג (בסי' ס"ז) אמש"כ הב"י שם דזקיפה הוי משעה שקבע זמן לפרעם מהא שפרש"י בכתובות (דף צ"ב) שזקף במלוה שכתב שט"ח וממש"כ רש"י בב"מ (ע"ב הנ"ל) והנה הא שפרש"י בכתובות כ' שט"ח כבר כתבנו בזה (בסי' ל"ט ובסי' קט"ז) והא דב"מ לפימש"כ א"ש בפשיטות דבאמת משקבע זמן לפרעון הוי זקיפה ובב"ק (דף ק"ט ובגיטין דף י"ח) לא פרש"י מידי מה זקף במלוה אכן בכאן פרש"י משום דאי לא כתב לא הוי כגבוי ולכך פי' בכתב הוי כגבוי דבחוב ברור לכ"ע כגבוי דמי וזה נכון:

ולפי זה ניחא תמיהת הת"ת על התוס' בשבועות (דף ל"ז) דכיון דהא דהכופר בממון שיש עליו עדים דנקט ר' יוחנן מיירי כשמחל השעבוד אמאי בשטר פטור הא מהני מחילה במקום שטר ולהנ"ל י"ל דר"י לשיטתו אזיל דכיון דטעמא של ה"ר ישעי' הוא משום דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי כהכנה"ג הנ"ל והרי רבי יוחנן ס"ל בגיטין (דף ל"ז) דשט"ח שיש בו אחריות נכסים אינו משמט והוא משום דכגבוי ואעפ"י שלא הורה למעשה בפרוזבול וכדקאמר שם וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה הא דתניא כוותי' אתיא כב"ש הוא דלענין שמטה לא רצה לעשות כן אבל לעלמא ס"ל כגבוי ומבואר היטב וכי מפני שאנו מדמין אף דלכמה דברים בחוב ברור הוי כגבוי אבל בשמיטה לא נוכל לדמות לכל הדברים רק לב"ש דס"ל דאף בחוב שאינו ברור הוי כגבוי וא"כ גם בשמיטה הוי כגבוי. וע"כ לשיטתו שפיר קאמר בשטר פטור דל"מ מחילה:

ונ"ל דהא דכתב הב"ח דכגבוי דמי אינו אלא דוקא אם יש לו קרקע ואז ס"ל דמחילה במקום שטר לא מהני אבל אם אין לו קרקע בשעה שמחל לאו כגבוי דמי ומהני מחילה במקום שטר. שוב מצאתי בנ"ב (סי' ל"ב) שכ"כ. ונ"ל ראי' לזה מהא שכתב הריטב"א (בגיטין ל"ז) דהטעם דשטר שאין בו אחריות נכסים משמט משום דיכול למכור קרקעותיו ולא ימצא ממה לגבות א"כ לאו כגבוי דמי א"כ ה"נ באחריות ואין לו קרקע. אמנם עיקר הטעם דמחילה במקום שטר לא מהני ודאי משים דהי' לו להחזיר השטר ומדלא החזיר מחל וא"כ אין חילוק בין יש לו קרקע או אין לו קרקע: