אורח משפט מד

והטוב בעיני ד' למען ייטב לך ובאת וירשת וגו' ולרבותינו בזה מדרש יפה אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין והכוונה בזה כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר ציוך ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך ועשית הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב וישר. וכגון מה שאמרו בדינא דבר מצרא ע"כ והרי לקמן (סי' קע"ה סמ"ז) מבואר דמוכר ליתום קטן לית בי' משום דדב"מ והוא מב"מ (דף ק"ח) ליתמי לית בי' משים דדב"מ ופירש"י וכל הפוסקים שם הטעם משום דליתא דטרחא לי' ולא קא מפרשי משום דלאו בני ועשית הישר והטוב נינהו כדקאמר שם בב"מ (דף ק"ח) זבן לע"ג לית בי' משום דדב"מ ע"ג ודאי לאו בר ועשית הישר והטוב הוא ש"מ דבני ועשית הישר והטוב נינהו ולכן מבואר בריב"ש (סי' תק"א) דאי אית להון אם גם בקטנים איכא דינא דבר מצרא וכן הוא בהג"ה הרמ"א לקמן (סי' קע"ה סמ"ז) ועמש"כ שם בזה ואם כן כיון דאית ביה משום דדב"מ משום דשייך ועשית הישר והטוב שייך בו ג"כ פשרה ולפנים משורת הדין כיון דתרווייהו מחד קרא נפקי. ומזה היה נלע"ד במה דמבואר לעיל דמצוה לפתוח בפשרה דבקטנים נמי שייך זה כיון דפשרה הוא מטעם ועשית הישר והטוב וקטנים בכלל זה. ומהרי"ט בפ"ח פ"ב דב"מ משמע דיש חילוק בין ת"ח לשאר אינשי בלפנים משורת הדין שכתב המעשה זה דין שהוא שוה לכל באי עולם אשר יעשון זו לפנים משורת הדין דיעשון משמע ישראל המיוחדין במעשיהם ע"כ. ובזה י"ל הא דאיתא בגיטין (דף מ"ח) מעשה בריב"ח כו' מי נתן למשסה יעקב וישראל לבזזים הלא ד' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך והוא עפי"מ דאמרינן בב"מ (דף ל) לא חרבה ירושלים אלא על שלא עשו לפנים משורת הדין ועיין לקמן (סי' ער"ב) דכן מתבאר מהא דכתיב דברים (ו יח) ועשית הישר והטוב שזה קאי על עשיית פשרה וע"ז אומר ועשית ומכלל הן אתה שומע לאו ואף דהי' ג"כ שאר. עבירות מ"מ כ' תוס' דהא והא גרמא וזהו שא"ל התינוק הלא ד' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך וזה שאמר ולא אבו בדרכיו הלוך שלא עשו לפנים משורת הדין כי זהו דרכי ד' שהוא אוהב הטוב והישר. והי' החשובה על השאלה ששאל מי נתן למשסה יעקב מדרגה הקטנה וישראל לבזזים מדרגה הגדולה והשיב על הקטנים זו חטאנו לו והכניס עצמו בכלל ועל הגדולים שלא אבו בדרכיו הלוך וזה נכון:

ועוד ראיה דבקטנים שייך בהו הטוב והישר מהא שכתבו הפוסקים לקמן (סימן ק"ג) והובא בש"ך שם דבקטן ששמו לי' קרקע דהדרא. ולא נסתפקו אלא אי צריכין להמתין לכשיגדיל או לא והא דשומא הדרא הוא מטעם ועשית הישר והטוב אלמא דגם קטנים בכלל זה. וקטן שעשה פשרה לא מהני אלא בהגיע לעונת הפעוטות דהיינו בר שש כמו מחילה דעלמא שכ' תוס' בכתובות (דק"ז) וב"ב (דקמ"ז) דמהני בהגיע לעונת הפעוטות. ונכרי ודאי דאין מצווה על הפשרה לפימש"כ הרמב"ן דפשרה נכלל בועשית הישר והטוב והרי בב"מ (ד' ק"ח) אמרינן נכרי ודאי לאו בר ועשית הישר והטוב הוא ובסנהדרין (דף נ"ז) מבואר, ברש"י דלמאן דיליף דינין לב"נ מויצו מצווין בפשרה אבל לר"י דיליף מונקרב אין מצווין בפשרה ע"ש. וקי"ל כמ"ד זה כמבואר ברמ"א בתשובה (שאלה י') ועמש"ל בזה:

בתוס' כתובות (דף מ"ט) מבואר דכופין על לפנים משורת הדין בדברים. ונ"ל דגם דס"ל דאין כופין על לפנים משוה"ד מ"מ כופין בדברים לפי מ"ש השיטה בב"ק (ד' קט"ו) דהא דאין כופין על לפנים משורת הדין הוא משום דהוי כמו מ"ע שמתן שכרה בצדה דאין ב"ד מוזהרין ואין כופין והרי התוס' בב"ב (דף ח') כתב דהא דמ"ע שמש"ב אין ב"ד כופין בכפי' דב"ד אבל בדברים כופין ועמש"כ לקמן (סי' כ"ז) בזה וה"נ כן ועמש"כ לקמן (סימן שמ"ט) (ולקמן (סימן ער"ב) בביאור הדבר בזה:

סעיף ז' פשרה צריכה קנין. נלע"ד דאם עשו שבועה או תק"כ לפשרה לא בעי קנין הגם דשבועה אינה קנין לפי מש"כ תוס' בב"מ (דף קי"ב) וראשונים דהא דפשרה צריכה קנין ולא סגי במחילה משום דהוי כמו מחילה בטעות דיכול לומר אולי ידעתי שיאמרו כך לא הייתי מתרצה וכיון דנשבע גמר בדעתו ומהני מחילה. וכיוצא בזה כתב המ"א הלכות אונאה (סימן י"ד) דאפילו להרמב"ם דס"ל דע"מ שאין לו אונאה לא מהני אא"כ יפרש שיעור האונאה דבאין מפרש שיעור אונאה לא היה בדעתו למחול מ"מ בשבועה שפיר מחל אפילו באין מפרש שיעור אונאה. שוב ראיתי בכנה"ג בהג"ה איתא שכ' וז"ל אפילו לא קני מידו אם יש כאן תק"כ י"א דמהני לאפוקי ממונא ואפי' אם יטעון הטוען דלא, מפקינן ממונא מתורת שבועה כייפינן לי' תומת ישרים (סימן קכ"ח) עכ"ל ולפי מש"כ (בסי' רנ"ב) דאין על היורשים לקיים משום שבועת אביהם אינו מוציא מהם אבל לפי מש"כ דבשבועה גמר בדעתו למחול והוי מחילה לגבי היורשים גם כן. ובאורים כ' להדיא דבתק"כ כופין לקיים והיורשים יכולים לבטל ולפע"ד י"ל כמש"כ בזה:

כתב הש"ך בשם מהר"ם לובלין דפשרה שעשו הבע"ד עצמן א"צ קנין. ולכאורה הא ניחא למש"כ תוס' בפ"ק דסנהדרין (דף ו') דהא דפשרה צריכה קנין משום דבלא קנין יכול לומר הדיינים השיאו אותי וזה לא שייך בפשרה שעושין הבע"ד בעצמן אבל לפמש"כ תוס' בב"מ (דף קי"ב) דבלא קנין הוי מחילה בטעות דיכול לומר אילו הייתי יודע שהדין עמי לא הייתי מוחל וא"כ בפשרה שעושין הבע"ד בעצמן נמי שייך זה. וא"כ לא מהני בלא קנין וי"ל דעביד איניש דזבין דיני' כמבואר בפ"ק דב"ב דאינו רוצה לעמוד בב"ד ואדעתא דהכי נתפשר אפילו אם הדין עמו ולא שייך בזה מחילה בטעות משא"כ בב"ד וכיוצא בזה מצינו בפ"ג דב"מ (דף ל"ה) ההוא גברא דאפקיד כיפי גבי חבריה א"ל הב לי כיפי לא ידענא היכי אותבינהו כו' זיל שלים לא שילם אזל רב נחמן אגבי' לאפדני' מיני' לסוף אישתכח כיפי ואייקור אר"נ הדרי כיפי למרי' והדרא אפדנא למרה א"ר הוה יתיבנא קמי' דר' נחמן ופרקין המפקיד הוה ואמרי לי' שילם ולא רצה לישבע ולא אהדר לי ושפיר עביד דלא אהדר לי מ"ט התם לא אטרחי' לבי דינא הכא אטרחי' לבי דינא למימרא דסבר רב נחמן דשומא הדר שאני התם דשומא בטעות הוה דקא הוי כיפי מעיקרא משמע דאי לא אטרחי' לבי דינא אע"ג דבטעות הוה שבח יוקרא דנפקד הוה. ועש"ך (סי' רצ"ה סק"ו) אלמא דבלא ב"ד אינו יכול לטעון בטעות הי' מה שאין כן בב"ד והוא מטעם הנ"ל וה"נ בפשרה כן. אמנם מתוס' ב"מ (דף ס"ז וב"ב מ"א) מבואר דלא פי' כן:

ובתשובת הרי"ף (סימן קכ"ד) היה חייב לו שבועה ונתפשר ואח"כ מצא ראי' שאינו חייב לו דבטל הפשרה ומסיים וז"ל אבל אולי עשו ביניהם כתקנה ולא הזכירו השבועה הפשרה קיימ' דאמרינן עביד איניש דזבין ומזבין דינא הרי להדיא כן:

הביאו המפרשים מש"כ מהר"ם לובלין מי שהיה אנוס להתפשר עם בע"ח ונתפשר עמו בסך קטן ונתן לו תק"כ שלא יתבענו עוד ומסר מודעה ופסק דבטל דהוי אונס בשבועה עיי"ש. ועיין תשובת עה"ג (שאלה ל"א) דלא נראה לו דעת מהר"ם בזה ולפחות גם בספק יש להחמיר בזה:

מבואר בב"י סי' זה בשם הרשב"א והובא בקצרה ברמ"א לקמן (סי' כ"ג) דבפשרה דדמי לשודא דדייני אין הדיין נאמן לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי כשנסתלקו מלפניו ואינו אלא כעד אחד דלפי"ז יש לפשרן כשהוא יחיד לכתוב הפס"ד כ"ז ששניהם לפניו לפי מש"כ הש"ך שם דאם כתב לאחר שנסתלקו לא מהני הפס"ד משא"כ בדין יכול לדון מחדש עפ"י הטענות אם אינם סותרים הטענות הראשונות. ובסותרים לא הוי ג"כ אלא עד אחר וא"כ אין נ"מ בזה משא"כ בפשרה נכון לעשות כן כמוש"כ בזה:

רמ"א שלא יהיה קנין דברים. אם קנו שלא יהי' יכולים לחזור לפי' רש"י ונ"י הביאם הש"ך לקמן (סימן כ"ב סק"ד) לא הוי קנין דברים משא"כ להראב"ן כמבואר שם. ולכן טוב