אורח משפט מג

(ח"ב סי' קמ"ה) וז"ל סתם פשרה וכו' סתם פשר הוא מלשון פושרין לא קר ולא חם וכדאמרינן בב"ב (דף קל"ג) דייני חצצתא ופרש"י דייני פשרה שחולקין הדבר והוא מלשון מחצה כן הוא עפ"י הרוב אלא דמ"מ יש רשות ביד הפשרן לעשות לפי מהות הדבר כפי ראיית עיניו לעשות שלום בין הצדדים ע"ש (ובמשלי ג א) לקחת וגו' ומשרים פרש"י הוא הוא הפשרה דרך חלק ומישור שוה לזה ושוה לזה עכ"ל ובזה יש לפרש הא שאמר (מלאכי ו א) תורת אמת היתה בפיהו וגו' בשלום ובמישור הלך אתי וגו' כי תורת אמת היתה בפיהו שהורה כפי הדין בשלום. היינו כפי הענין לעשות שלום בין הצדדים. ובמישור. דרך חלוקה כלשון הפשרה חלק לזה ולזה והנה מה שכתב השבו"י דפשרה הוא מלשון פושרין הנה כן כתב הרמב"ם בפי' המשנה (פ' י') דכתובות ופי' פשרה על אמתת הלשון ביצוע הענין ר"ל תיקון וכן קורין למים שאינן קרים ולא חמים פושרין עכ"ל. וכן משמע באדר"נ דסתם פשרה הוא מחצה כיון שאחד מתחייב לחבירו מנה אמר לזה שבידו המנה תן המנה לחברך ואם לאו אמר להם חילקו מה שעליכם והפטרו לשלום. ולפע"ד נראה דכל דבר הנשתנה משלמותו הראשון נקרא פשר כמו וחם השמש ונמס (שמות ט"ז) ומתרגם אונקלוס פשר. ובב"ק (דף כ"ח) מכלל דמחייב ר"מ אפילו נפשרה ופרש"י נימוחה הכד ע"ש ולכן מים פושרין שנשתנו מאיכותם הראשונה נקרא פושרין וכן הפשרה שבין בעלי הדינין נשתנה תביעתם לכן נקרא פשר ובלשון חז"ל הפשרת שלגים ועוד כאלה:

משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם. נ"ל דה"ה בבע"ד שקבלו בק"ס שיפשרו ביניהם ג' אנשים שאינם דיינים קבועים ורוצה אח"כ לסלק א"ע אינו רשאי דכיון שנכנס לדין לפשר גם עליו נאמר לא תגורו מפני איש דמ"ש דין ומ"ש פשר. ובמהר"י ברונא (סי' ר"י) מצאתי להיפוך שכתב דזה לא שייך אלא גבי דיין שדן בע"כ של בעלי דינים אבל בפשרה שאינה אלא ברצון בעלי דינים אם לא ישמעו מצי לומר טורח זה ל"ל לטרוח ביניהם ועובדא דא הואיל והם, עצמם בחרו הן לדין והן לפשרה מצי לומר לפשרה נכנסתי ולא לדין ויכול לסלק עצמו מפשרה אלמא דס"ל דכיון דהא שהי' ק"ס לפשר הי' ברצון בע"ד אם לא ישמעו לו יכול לומר מה לי לפשר להם אפי' אם יש בידי לכופם איני רוצה דטורח זה ל"ל. מיהו אף דבפשרה ליכא משום לא תגורו אם מסלק עצמו אפי' אם יודע היכן נוטה הדבר לפשר אבל מ"מ כשקיבל עליו הוי כנדר לעשות מצוה דצריך לקיים מטעם נדר בדליכא דעדיף מיני' ומ"ש זה ממצוה דעלמא וכן בפשרה דהוי מצוה לא יהא יכול לסלק עצמו מטעם זה והניחא אי נולד אח"כ דבר שלא הי' יודע מתחילה י"ל אדעתא דהכי לא נדרתי משא"כ הא דלא ניחא לי' דלהוי תרעומות גם מתחילה ידע זה ואולי י"ל כמוש"כ מהרי"ק הובא בש"ך לקמן (סי' רמ"ג) עיי"ש:

הרי זה משובח. נ"ל דגם בנכרי שבא לפני ב"ד ישראל מצוה לפתוח לו בפשרה לא מבעיא למאן דיליף בסנהדרין (דף נ"ו) דב"נ מצווה על הדינין מויצו וגמר מאשר יצוה וגו' דכתיב משפט וצדקה דגם פשרה בכלל וכמש"כ רש"י שם ד"ה בדיני קנסות וא"כ כיון דמצווים על הפשרה בוודאי מצוה לפתוח לו בפשרה אלא גם למאן דיליף התם מונקרב וא"כ לדידיה אפשר דאין מצווין על הפשרה מ"מ נ"ל דמצות פשרה עיקרה על הדיינים וא"כ גם בנכרי מצוה לפתוח לו בפשרה:

הכנה"ג הביא בשם רשב"א כת"י בדיני הכותים פשרה אינה צריכה קנין ע"ש ולפי"מ שכתב הרשב"א בתשובה (סי' אלף ושלשים) דהא דפשרה בעי קנין הוא משום אסמכתא וא"כ לדעת הראב"ד באו"ח (סי' תמ"א) דבעכו"ם ליכא אסמכתא א"כ בלא"ה לא בעי קנין. וכן משמע מהא דיליה בסנהדרין (דף נ"ו) דב"נ מצווין על הדינין מהא דושמרו לעשות וכו' צדקה ומשפט ומבואר בפרש"י שם בד"ה דיני דצדקה הוא פשרה אלמא דצדקה כתיב ברישא דקרא אלא מהא דמייתי בסנהדרין אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם דאמת משמע די"ת ומשפט שלום פשרה וכן מהא דאמר יתרו ושפטתי זה הדין ובין רעהו זה הפשרה לא משמע כן:

אבל אחר שנגמר הדין כו' אין רשאי לעשות פשרה ביניהם. ונ"ל ראי' לזה מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ז') וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה והלא כ"מ שיש משפט אין צדקה. וצדקה אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע ולכאורה יש לומר אמאי צריך לומר איזהו משפט שיש בו צדקה ולא קאמר בפשיטות דהי' עושה משפט שהגיד הפסק ואח"כ הי' עושה צדקה שהי' מפשר אח"כ א"ו דאחר הפסק אין לפשר אז. וי"ל על מה שנוהגין לפשר אחר הפסק גם כן:

אבל אחר שאינו דיין רשאי לעשות פשרה ביניהם שלא במושב דין הקבוע למשפט. וכתב הסמ"ע כי מה שנעשה לפני הדיין הוה כאלו עשאו מדעת ודיין ובהסכמתו עכ"ל. והנה עיקר דין זה מבואר בתשובת רשב"א בשם ר"ה והביאו הב"י וז"ל שאם אחר שפסקו הדין הלך החייב ונתלה בשולטון כדי שלא לפרע עומדים אחרים ופושרים ביניהם שלא במושב דין הקבוע למשפט עכ"ל. ולפי טעמו של סמ"ע אינו אלא משום דהוא כאלו הדיין מפשר והדיין א נו רשאי לפשר אחר גמר דין. ולי נראה טעם אחר משום דזהו גנאי להדיינים כשעומדים אחרים ופושרים ביניהם וה"ז דומה להא דמבואר באו"ח (סי' ס"ט) ברמ"א בשם מהר"י מינץ וז"ל מ"מ איש אחר יוכל לפרוס על שמע או להתפלל ביו"ד כל התפלה אפילו באותו ביהכ"נ שכבר התפללו להוציא אחרים י"ח רק שלא יעמוד החזן השני במקום שעמד הראשון דזהו נראה גנאי לראשונים דהוי כאלו לא יצאו י"ח בראשונים עכ"ל. וה"נ גנאי לדיינים שטיפלו בזה העסק לעשות שלום ולהשקיט ממריבה בין ב' הבע"ד ולא נגמר על ידם אלא ע"י אחרים:

ולפי"ז אינו אלא ג"כ כשפושרים לפני הדיינים וכמו שמסיים הרמ"א שם דזהו דוקא כשהראשונים בבהכ"נ. אבל אם יצאו מבהכ"נ יוכל החזן השני לעמוד במקום הראשון וה"נ כשפושרים שלא בפני הדיינים אפילו במקום הקבוע לדיינים שפיר דמי. וכן לטעמו של הסמ"ע דהוא משום דמה שנעשה לפני הדיין הוא כאלו הדיין עושה אם פושרים שלא בפני הדיין אף במקום הקבוע לדיינים שפיר דמי. אך מלשון שלא במושב הקבוע למשפט משמע דגם שלא בפני הדיינים אין לפשר שם:

ונראה דהוא עפי"מ דאמרינן בסנהדרין (דף ח') רבה אמר דכ"ע לא חיישינן ללעז והכא בחוששין לכבודן של ראשונים קמיפלגי והב"ע כגון דאיכנף בי עשרין ותלתא למידן דיני נפשות ואיבדור וא"ל דיינו לי מיהו דיני ממונות. והלכה כחכמים שם דחוששין לכבודן של ראשונים. אלמא דבמידי שהתחילו ב"ד לדון אם אחרים גומרים אפי' שלא בפניהם נראה גנאי לראשונים אפילו האחרים הם מאותם הראשונים ג"כ מכ"ש שגנאי לראשונים אם אחרים גומרים אם הם מאותם שלא היו עם הראשונים כלל וא"כ גנאי הוא אפילו שלא בפני הדיינים כיון שהוא במקום מושב הדיינים. אבל במקום אחר ליכא גנאי ושפיר דנוי. ולא דמי לתפלה בבהכ"נ דאם יצאו הראשונים ליכא גנאי משום דהתם הנהוג כן ואין גנאי בזה ואדרבא משם סייעתא מדהוצרך לבאר אפי' באותו בהכ"נ והיינו דוקא התם דאין גנאי בזה אבל בעלמא דאיכא גנאי אין לגמור באותו מקום שהיו הראשונים אלא במקום אחר וא"ש כן נ"ל עיקר בזה:

ואין ב"ד יכולין לכוף לכנוס לפנים משורת הדין ואעפ"י שנראה להם שהוא מן הראוי. נ"ל לע"ד דבקטן נמי כופין על לפנים משורת הדין. דהנה הא דמצוה לעשות לפנים משורת הדין כ' הרמב"ן דברים (ו' י"ח) ועשית הישר