אורח משפט מב

לאלקים הוא האי כי מתפרש בלשון אלא כמוש"כ רשב"ם בפרשה וירא רוב כי שאחר לא מתפרשים בלשון אלא ופי' כי אין לדיין לגור מפני בעל דין קשה רק מפני המשפט אשר לאלקים הוא ובדברים (ז' כ"א) לא תערץ מפניהם כי ד' אלקיך בקרבך אל גדול ונורא ופי' אבן עזרא לא תערץ מפניהם רק תערץ מהשם שהוא גדול ונורא ע"כ. ונראה שזה גם כן כוונת הכתוב (שם כ א גד) לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך המעלך וגו', אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו כי ד' אלקיכם ההולך עמכם וגו' דהכוונה כולם בלשון אלא כי אין לירא מפני אדם זולתי הש"י. ובשמואל (א' ט"ו) ויאמר שאול אל שמואל חטאתי כי עברתי את פי ד' ואת דבריך כי יראתי את העם ואשמע בקולם כי התודה לבד אשר לא שמר ציווי השי"ת על עמלק אלא שלא שמע צווי השי"ת לא תגורו מפני א"ש וזהו שאמר כי יראתי את העם ואשמע בקולם:

ויש מי שכתב דמ"מ נוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה משום שיש סכנה בדבר שלא ימסרנו למלכות ולא ימלט על הרוב מהוצאות ממון או סכנה. והוא מתשובת מהרי"ו (סי' קנ"ז) והובא ביו"ד (סי' של"ד) וז"ל מ"מ אין מחויב להוציא ממונו ע"ז והנה זה לשון מהרי"ו ומ"ש אם חייב אדם להוציא ממונו ע"ז נראה דאינו חייב וראי' מדאמרינן בפ' בן סורר ומורה דילפינן מלא תעמוד על דם רעך דחייב להציל חבירו ומקשא תלמודא מהכא נפקא מהתם נפקא והשבותו לו אבידת גופו מניין ת"ל והשבותו לו ומשני אי מהתם ה"א ה"מ בנפשי' אבל למטרח ואגורי לא קמ"ל אלמא אי ליכא קרא יתירא לא הוה אמרינן שמחויב להוציא ממון אפילו להציל נפש חבירו וכ"ש הכא גבי עשה דתוכיח דאין חייב להוציא ממון ועוד מדאיצטריך קרא לכתוב בכל מאדך שחייב אדם למסור ממונו בשביל קידוש השם. ואם הי' חייב להוציא ממון להציל חבירו מן העבירה א"כ כ"ש עצמו וא"כ מאי איצטריך בכל מאדך ודוחק לומר דהתם איירי דחייב למסור כל ממונו. אבל הכא גבי עשה דתוכיח דאינו חייב למסור כל ממונו רק מקצת דא"כ מה שיעור יש בדבר דבשלמא גבי הכאה עד שיכנו כל דהו א"צ להוכיחו יותר עכ"ל. והנה ראי' ראשונה יש לומר דשאני באבדת גופו דאיתרבי מהשבת ממונו א"כ הוי אמינא דדיו כממונו דכתיב בי' אפס כי לא יהי' בך אביון וע"כ אמרינן בב"מ (דף ל"ב) ששלך קודם לשל כל אדם וע"כ אינו חייב לאגורי לכך איצטריך לא תעמוד על דם רעך:

ובזה יבואר הא דאמרינן ב"ק (דף פ"א) דפריך אהא דקחשיב שם בתקנת שתיקן יהושע התועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד דאורייתא הוא והשבתו לרבות השבת גופו ומשני דאורייתא דקאי אבי מצרי ויהושע תיקן מפסג ועולה מפסג ויורד והוא משום דהשבתו דמרבינן השבת גופו ידעינן מהשבת אבידה וכמו שבהשבת אבידה אין לו להפסיד משום השבת אבידת חבירו כן הכא אינו מפסיד משלו בשביל חבירו ויהושע תיקן שיהא משלו ג"כ להשבת גופו בזה. ועל הראי' השני' שכ' מה שיעור יש בדבר הרי באו"ח (סי' תרנ"ו) מבואר דבעשה מחויב להוציא חומש א"כ בעשה דתוכיח נמי נימא כן, גם יש לומר דאיצטריך בכל מאדך בכהאי גוונא היכי דאם יתן ממונו לא יוכל לחיות כגון במדבר וכדומה דזה מקרי פקוח נפש כמוש"כ המג"א באו"ח (סי' רמ"ת סקט"ז) וכן כתבו תוס' בב"מ, (דף נ"ח) דהא דגוזל פרוטה כאלו נוטל נפשו היינו פרוטה אחרונה שיש לו וקמשמע לן קרא דאפילו בכה"ג חייב ליתן ממונו וה"ז דומה לבכל נפשך משא"כ בתוכחה אינו חייב בכה"ג וצל"ע. מיהו לענין דינא הנכון אתו דמה לי סכנת נפשות או סכנת ממון וכ"ה במג"א או"ח (סי' תר"ת סק"ג ובס"ח סי' תי"ג) כתב דוקא איש את אחיו שלבו גם בו אבל אם הי' איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיחו ע"כ:

עוד מבואר ממהרי"ו דדעתו בהא דאמרינן בערכין (דף ט"ז) עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ור"י אמר עד נזיפה ופסק הרמב"ם (פ"ו מה' דיעות) כרב עד הכאה. ובסמ"ג חמה על זה ופסק עד נזיפה הביאו המג"א שם וממהרי"ו הנ"ל מבואר דס"ל כהרמב"ם דהחויב עד הכאה והא דמבואר במדרש (איכה ב) איזה מהן נהרג על שמך איזה מהן נפצע מוחו על שמך ע"ש היינו דמאין ידעו שיש סכנה בדבר כי מי מהן נהרג וכמו דאיתא בשבת (דף נ"ה) אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי ע"ש:

וכן אם היו שניהם חזקים. עיין במפרשים מה שחכמי הדור מעלימים עין אף כששניהם אלמים ובזה"ז נ"ל דאין בידינו לכוף להן. וגם דיין קבוע אם יודע שהבע"ד לא יצייתו לו אינו מחויב להזדקק להם והוא מהא דאמרינן בסנהדרין (דף כ"ז) בני חמוה דמר עוקבא קרובים ונתרחקו הוו אתו לקמי' לדינא א"ל פסילנא לכו לדינא כו' א"ל אטו בקבא דקירא אידבקנא בכו דלא קאמינא פסילנא לכו לדינא אלא משום דלא צייתיתו דינא ואע"ג דמר עוקבא הי' אב"ד כמבואר בשבת (ד' נ"ה) ולקמן (ל"א) שלחו לי' כו' וי"ל שזהו כוונתו אטו בקבא דקירא אידבקנא בכו פי' אע"פ שאני קבוע איני זקוק לכם:

הרמב"ן בפ' וישלח כתב בשם הירושלמי דבן נח אינו מצווה להזדקק לדון דלא תגורו לא נאמר אלא על ישראל ולא לבן נח עי"ש ועיין סנהדרין (דף נ"ו) אלקי' (נאמר לאדם הראשון) יהא מוראי עליכם ופרש"י לא תגורו מפני איש כו' דהיינו דינין ע"כ. הרי להדיא דגם בן נח מצווין על לא תגורו ובכלל דינין הוא ואולי שלא יסתרו הירושלמי לש"ס דילן והא מוכח מזה כפי' רש"י שפי' שם יהיה מוראי שיהיה ממנים דיינין להזהיר על המצוות ע"ש:

[בהא דיליף ר"י בסנהדרין (דף נ"ו) שם דויצו אלו הדינין וכן הוא אומר כי ידעתיו אשר יצוה ור"י יליף מונקרב בעל הבית ע"ש ובתשובת רמ"א (סימן י') ביאר הנפ"מ בזה לפי מה שכתב הרמב"ן דאין נענשין אם לא דנו י"ל דהנפ"מ לפי"מ שביארתי במ"א דאי ילפינן מאשר יצוה והתם כתיב ואברהם הי' יהי' לגוי עצום ונברכו בו כל גויי הארץ. והוא ברכה כמבואר ביומא (דף ל"ח) הוי כמ"ע שמתן שכרה בצידה דאין ב"ד של מטה מוזהרין משא"כ אי ילפינן מונקרב מוזהרין ע"ז ג"כ.]:

סעיף ב מצוה לומר לבע"ד הדין אתם רוצים או בפשרה. כתב הטור ומצוה לדיין להתחיל להם בפשרה שיאמר במה אתם רוצים בפשרה או בדין. וכתב הב"י דבש"ס איתא מצוה למימר להו אי דינא בעיתו או פשרה בעיתו. ופרש"י מצוה למימר להו ברישא אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו דפתחינן להו בפשרה ומשמע דאעפ"י שמזכיר בדינא תחלה מ"מ כיון שתכף אומר אי פשרה בעיתו מתחיל בפשרה הוי. והטור שכתב פשרה תחלה הוא לאו דוקא ועי' בפרישה שכתב דבדוקא נקט הטור הפשרה תחלה משום דפשרה עדיפא ע"ש ועיין יבמות (דף ל"ט) תנן התם מצות ייבום קודמת למצות חליצה כו' עכשיו כו' מצות חליצה קודמת למצות ייבום אמר רב אין כופין כי אתו לקמי' דרב אמר להו אי בעית חלוץ אי בעית ייבם ופרש"י דקאי אזמן הזה דמצות חליצה קודמת אבל ר"ת פי' דקאי אבראשונה דמצות יבום קודמת למצות חליצה ולכאורה משמע כפרש"י מדרב אקדים אי בעית חלוץ אי בעית ייבם ואי קאי אזמן הזה שפיר מקדים חליצה לייבום אבל לפי' ר"ת דקאי אבראשונה הו"ל להקדים מצות ייבום תחלה ומוכח מזה דלאו דוקא דגם במקום שאחד עדיף משני מקדים לשני וצריך לומר כהפרישה שכתב דהא דאיתא בש"ס אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו דסתמא שניהם באו לד"ת ואמר להם אי דוקא דינא בעיתו או פשרה ויסביר להם דנוח להם יותר בפשרה ה"נ כיון שבאים לב"ד מסתמא באים לחלוץ ואמר להם אי בעית חלוץ דוקא אי בעית ייבם ויסביר להם דמצות ייבום קודמת ומהא דמבואר שם דאתקין רבי יהודה אי צבית לייבם ייבם ואי לא איטלע רגלים וכו' אינו ענין לכאן:

סתם פשרה הוא למחצה. ועיין מדרש (ויקרא פ"ו) כך ויקח משה חצי הדם וכו' מהו בצע אמרתו פשרה פשר והוא חצי דין וחצי בחמים כמוש"כ המ"כ שם, וכ"כ השבו"י