אורח משפט מא

פדיון שבוים גם הא דוהשבתו לו לרבות אבדת גופו דמאחר דאיכא תרי קראי ל"ת ע"ד רעך והשבתו לו דמחויב להוציא ממון על זה כמבואר בסנהדרין (דף ע"ג) ובחי' הר"ן שם ואולי זה הוא בכלל מש"כ שם והרבה דברים כאלו. אמנם בפ"א מה' רוצח לא כ' הא דוהשבתו לו כלל וכ"ה בטוש"ע (סי' תכ"ו) גם לא חשיב שם הא דחשיב בפ"ח ממתנות עניים ואולי סמך שם אמש"כ כאן ובהא דלא קחשיב והשבתו לו יתבאר במ"א בזה:

אלא די"ל בהא דאיתא בירושלמי (פ"ד דנדרים ה"ה) ע"ד דר"מ אסור ללמד עליו זכות (פי' לר"מ אסור למדיר הנאה ללמד על מודר זכות בדין) ואמאי הא מבואר בנדרים (דף ל"ד) דמחזיר לו אבידתו משום דמצוה קעביד וה"נ כן:

הנה מה דאמר ר' חנין בסנהדרין שם דהאי לא תגורו וכו' הוא לא תכניס דבריך מפני איש הי' נראה לכאורה שהוקשה לו כי איך שייך אזהרה על תכונה וכח נפשיי כי מה יעשה הדיין אם לבו יהגה אימה מבע"ד קשה וכזה הקשה הראב"ע במאמר לא תחמוד ע"ש ולכן דרשו שזה אינו לשון מגור אלא לשון אסיפה ובאלשיך סדר שלח כתב משום האי טעמא דואתם אל תיראו אינו אזהרה דבזה לא שייך אזהרה כנ"ל רק הודעת דברים ע"ש אך זה אינו דהא שם בסנהדרין איכא דדריש לא תגורו כפשוטו מלשון אימה והובא להלכה לקמן ריש סי' י"ב ועוד דהא מצינו (דברים כ') אל תיראו ואל תערצו מפניהם וכל מקום שנאמר אל אינו אלא ל"ת ולכן ברמב"ם ה' מלכים (פ"ז ה' ט"ו) כתב שהוא עובר בל"ת ע"ש וב"ה בספר המצוות. ובשערי תשובה לרבינו יונה (סי' ל"ב) מבואר דגם לא תירא מהם (דברים ז' ושם כ') הוא בגדר הזהרה וכ"ה בספר זהר רקיע ע"ש ואיך שייך אזהרה על זה צ"ל תירוצו של הראב"ע במאמר לא תחמד ע"ש. אלא דמה שדרשו לא תגורו מלשון אסיפה הוא דרך דרש ומה דמבואר האי דינא בשבועות משום מדבר שקר תרחק סמכו ענין זה על לא תגורו גם כן:

סעיף ח' תלמיד היושב לפני רבו וכו' אלא יאמר לו בדרך כבוד רבי כך וכך למדתני. וראי' לזה מהא דברכות (פ"ב דף ט"ז) לא למדתנו רבינו ע"ש בזה. ואם הי' אביו ורבו מובהק צריך לומר גם כן למדתני רבינו וכמו שמבואר ביו"ד (סי' רמ"ב ס"א) דאביו ורבו מובהק קורא אותו בדברו רבי והביאו ראי' לזה מהא דב"מ (דף מ"ד) מתני לי' רבי לריש ברי' הזהב קונה את הכסף א"ל רבי שנית לנו בילדותך וכו' ועוד נ"ל ראי' מהא דאמרינן במס' מכות (דף ה') חייא ברבי אומר הרגו אין נהרגים לא הרגו נהרגים א"ל אביו בני ולאו ק"ו הוא א"ל למדתני רבינו שאין עונשין מן הדין כו' הרי מבואר להדיא דצריך לקרות רבי וכך צריך לומר דרך כבוד ומיני' לכל אדם גם כן. ומעתה מ"ש הש"ך שם ביו"ד לדחות מהא דפ"ד דב"מ אינו מספיק למה שכ' בזה. וב"מ (דף ס"ד) א"ל רבא ברי' מ"ט עביד מר הכי. וכן יש להביא ראי' מהא דמו"ק (דף ט"ז) א"ל ר"ש לב"ק דבר זה צריך ר' א"ל ומה כו' הרי להדיא כמו בב"מ בזה. ועיין ר"ה (דף כ"ה) א"ל (פי' ר"ע לר"א) רבי תרשני לומר לפניך דבר אחת שלמדתני וא"כ צריך כל אדם לומר כן. ובביאור הגר"א מייתי מחגיגה (דף י"ד) בזה וביו"ד (סי' (רמ"ב) מייתי ממו"ק. ובתוס' סנהדרין (דף ל"ו) בד"ה דיני נפשות מבואר דאיכא איסור לא תענה בקטן לגבי גדול ואינו רשאי אלא דרך שאלה. ופי' הסמ"ע לקמן (סי' י"ח סק"ב) דהוא כשאומר כך וכך למדתני והוא כמבואר כאן כך בזה:

כך וכך למדתנו והוא משום לא תענה ולהסוברים דלא תענה אינו אלא בדיני נפשות ולא בד"מ ואו"ה צ"ל דזהו מכבוד הרב. כמבואר ביו"ד (סימן רמ"ב סט"ז) דלא יסתור דבריו ע"ש. ובש"ך יו"ד (סי' ר"מ ס"ב) כתב אהא דמבואר שה בכיבוד אב ולא סותר דבריו ונראה דסותר את דבריו אסור אפילו שלא בפניו ע"כ. ונ"ל ראי' שגם שלא בפניו אסור מהא דמבואר בב"ב (דף ק"ל) אחר מיתה לא מיקרע תקרעיני' כתב הנ"י וז"ל ולאו מדינא הי' אומר להם כן אלא משום כבודו שזהו כבודו שהתלמיד חייב לרב שלא יסתור דבריו ע"כ. הרי להדיא דברב אסור לסתור אפילו שלא בפניו וכיון דזה נלמד מכיבוד אב כמוש"כ בבאה"ג. א"כ ה"ה באב אסור לסתור שלא בפניו ג"כ. איך שיהי' ברב אסור לסתור שלא בפניו ג"כ. לכן צ"ל בפניו לכבוד הרב למדתני כך וכך. ועיין רדב"ז החדשות (שאלה תצ"ה) דגם לאחר מיתה כן ומדברי הנ"י הנ"ל מבואר להדיא כן וכמוש"כ:

סימן י סעיף א צריך הדיין להיות מתון בדין וכו' יש לרמז זה במקרא דכתיב ואת משפטי תשמרו והוא מלשין ואביו שמר את הדבר שפירושו המתנה והכא נמי כן:

הנה לברר הדין על בוריו צריך עיון ובפסחים (דף נ"ד) אמרינן שבעה דברים מכוסים מבני אדם כו' ועומק הדין ופרש"י שהרוב טועין בו. ועוד פי' שם פי' אחר ובמדרש קהלת משמע קצת כפי' הראשון דמייתי מהא דכתיב כי המשפט לאלקים הוא אלמא דבין הדין שבדיינים מיירי וכ"ה במדרש בראשית (פרשה ס"ה) ועיין בסוטה (דף מ"ז) משרבו בעלי הנאות נתעוותו הדינין ופרש"י שמתעצלין לעיין הדין. ובשבת (דף ל"ב) חרב כו' קלקול הדין פרש"י שמאליו נתקלקל כשאינו מעיין. ועיוות הדין פרש"י שם כשמתכוון לעוות. וזהו שאמר משרבו בעלי הנאות נתעוותו הדינין דהכוונה שהוא כמו שמעוותין בידים ועל דרך זה פרשתי הא דאמרינן בסוטה (דף מ"א) משרבו החנופה נתעוותו הדינין וע"כ העיון הוא העיקר. ואם גם אז אינו אליבא דאמת כבר אמרו אין לו לדיין אלא לפי מה שעיניו רואות וכפי מה שמכריע שכל האנושי כן הוא האמת כמו שכתב הר"ן ז"ל בדרשותיו על הא דב"מ (דף פ"ד) מאן נוכח רבה בר נחמני ע"ש. וגזה"כ הוא אל השופט אשר יהי' בימים ההם כמש"כ רש"י בחולין (דף נ"ב) ע"ש וכיוצא בזה בתוס' קדושין (דף ס"ב) דלדורותא משמע איזה שהם. הובא אצלינו לעיל (סי' א') והר"ן בנדרים (דף ע"ח) ראשי המטות לפום דרי סגי ע"ש:

סימן יא סעיף א כיצד מזמינים בעל דין לדין וכו' במי שהי' בכפרים כתב הסמ"ע דאיכא למימר אף שיוצא ונכנס שמא הי' לו איזה אונס שלא הי' יכול לבוא על שני הזמנות הראשונות. מבואר מזה דהא דמזמנים ג' פעמים למי שיוצא בכפרים היינו דוקא בשותק מתחלה על ההזמנה או הבטיח לבא ואתרמי שלא בא משא"כ אם מתחלה אמר שלא יבא תיכף מנדין אותו. הב"ח וביש"ש פ"י דב"ק (סי' ט"ו) נראה דמפרשו דשלחו ולא חזר לב"ד ואמרינן שמא לא מצאו עד פעם ג' אבל חזר לב"ד ואמר אינו רוצה כותבין עליו הפתיחה מיד ע"ש. ולשיטתו נסתפק שם בהבטיח לבא ולא בא והעלה גם כן דאמרינן אונס הוא דאיחרמי' לידי' ע"ש:

סעיף ג מי שהוא במדינה עסמ"ע שאמר דעיר הוא מדינה ופעמים גם בל' המשנה כן. ועי' מס' מכות דף י"ב) ובן לוי גולה מעיר לעיר ובגמ' מכאן אמרו בן לוי שהרג גולה מפלך לפלך ופירש"י פלך מדינה אלמא דעיר מדינה גם כן. ועי' לקמן (סי' כ') בסמ"ע דעיר הוא מדינה:

סימן יב סעיף א שנים שבאו לפניך לדין וכו' אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם. מבואר בגמ' מדכתיב לא תגורו מפני איש וביאור הכתוב לא תגורו מפני איש כי המשפט