אורח משפט מ

אבל להסמ"ע אינו אלא באומר שמא יזדמן לי דאז דינו בטל ולכך אסור אבל ביש לו מלאכה אלא שאינו עוסק כעת דאינו ניכר הבטלה דדינו דין יש לומר דליכא איסורא אלא דמכוער הדבר. אבל יש לומר דמאחר דאמרו חז"ל דמכוער הדבר שייך לשון איסור ג"כ דאמרינן בב"ב (דף נ"ח) ועוצם עיניו מראות ברע א"ר חייא בר אבא זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה היכי דמי אי דאיכא דרכא אחריתא רשע הוא וכו' ופרשב"ם בד"ה רשע הוא ואע"פ שעוצם עיניו לא היה לו ליקרב אלא להרחק מן העבירה דקי"ל חולין (דף מ"ד) הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו ע"כ. אלמא דאיסורא איכא במה שאינו מרחיק עצמו מן הכיעור. ובסנהדרין (דף כ"ו) בההוא עובדא דרבי חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק דלמדו זכות על ההוא גברא דכריב בשביעית ואההוא דכסח כרמו בשביעית וקרי להו ר"ל רשעים על שנעשו סניגורים לרשעים. ולכאורה תמוה מה בכך דדנו אותם לכף זכות א"ו מאחר דהם עשו בשביעית ואיכא חשדא וצריך להרחיק מן הכיעור ולכך הוי רשע כמו דמבואר בב"ב הנ"ל ולכך לא שייך לדון לכ"ז בזה ודו"ק. ואין לתמוה דאם רשע הוא וא"כ אמאי דינו דין דכיון דהא דדינו בטל בנוטל שכר אינו אלא מטעם קנסא ובכה"ג לא קנסו אף השתא שאחז"ל כן. ובפסחים (דף כ"ו) בפרש"י בד"ה והצנועים פרושים שמתרחקים מן הכיעור ומן הדומה לו אבל כל אדם מוכרין כדרכן וליכא איסורא וע"כ דאין כל הענינים שוים והכל לפי"מ שהוא אדם ולפי הענין כנלע"ד בזה:

וכן כתב הריטב"א יבמות (דף כ"ה) אהא דשני עדים החתומים על השדה דלא חשו חכמים לדבר זה אע"ג דאמרו הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו אינו אלא דרך עצה ומדת חסידות ע"ש הרי להדיא דליכא איסורא בזה. וע"כ דאין כל הענינים שוין. ובדיין דינו דין אף שמכוער הדבר דומיא דגט שהביא שליח וחכם שאסר את האשה בנדר דאמרו שם ואם כנס לא יוציא דברננה לא מפקיעין ובנטען כתב רש"י שם (דף כ"ו) דמפקינן משום דמכוער הדבר הרי דג' בחינות בזה הא' מדת חסידות הב' איסור גם כן ויש חילוק בין לכתחלה בין דיעבד. הג' דגם בדיעבד ל"מ גם כן:

בהיתר שנוטלין שכר בדיני תורות. נ"ל עפימש"כ המהר"ם פדואה (שאלה מ) וז"ל אכן מצאתי הג"ה במרדכי הארוך שיש לי ואינו בדפוס ויש בו חידושים הרבה וז"ל והתירו ליטול שכר שימור רגל קטנים וה"ה לכל אדם שיש טורח כדאיתא בהאי פרקין מלמדי הלכות קמיצה לכהנים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אבל לא למבינים באמירה אחת וכן הוא בסמ"ק (סי' ק"מ) זה הלשון ממש ומסיים בה עוד ז"ל ואעפ"כ מצוה לומר כמה פעמים וכו' ע"כ מעתה מעלתך יוכל ליישב כוונת הרב בדוחק שלא הבינו התלמידים ההלכה באמירה אתת ובזה יוכל לתלות שירצה שכר מהן וכו' ע"כ ועיין ב"מ (דף ל"ג) פריקה בחנם טעינה בשכר והוא דבטעינה יש טורח יותר מבפריקה. וא"כ בזמנינו שצריך לדבר על לב בעלי דינין כמה פעמים כידוע ואלו היו באים וטוענים בקצרה והדיין אמר להם הפסק בפשיטות אז שייך מה אני בחנם ולא כן אם הוא בדרך אחר שפיר מותר בשכר דהוא על המותרות וא"כ שפיר מצינו היתר בכמה ענינים דשכיחי כן:

ובתשובה שם כתב דעל איסור והיתר וגטין וקדושין ליכא היתר ולהנ"ל גם באיסור והיתר צריך לשנות כי השואל אינו מבין בפעם אחת וכן בסידור הגט ועכ"פ מהציבור שפיר יש היתר דנוטל עבור מה שיזדמן לשנות הדברים. ועיין קדושין (דף ח') כאן בשכר הבאה ומילוי כאן בשכר הזאה וקידוש פרש"י בשכר הבאה וכו' דמילתא דטריחא הוא ורחמנא לא רמי' עלי' ושרי למשקל אגרא וכו' בשכר הזאה וקידוש דליכא טרחא ושכר מצוה הוא נוטל ע"כ ובתוס' ר"י הזקן פי' דשכר הבאה ומילוי המים אין זה עיקר המצוה משא"כ הזאה וקידוש הוא עיקר המצוה ומסיים מיהו שמעינן מהא שאין לאדם ליקח שכר ממצוה ואם יש לו טורח בה מותר כפירש"י ע"כ הרי להדיא לפרש"י אם יש לו טורח במצוה שלא הוזהר על זה מותר ליקח שכר על זה ומזה יצא לנכון הג"ה מרדכי הנ"ל גם כן. ועי' מחנה אפרים מה שהאריך בה' שכירות (סי' י"ז) במקום שמחויב להעיד אי שכר הליכה יכול ליטול ע"ש בזה. ובט"ז (סי' ל"ד) פשיטא לי' דמותר בזה:

ולענין שכר בעד פשרה כתב הב"ח דשרי ליטול דדוקא אגר דינא הוא דאסור מדכתיב ראה למדתי אתכם וכו' לא ידעתי אחרי שכ' במק"א דלע"ד י"ל אף דנשים פסולין לדין מ"מ מצווין על הפשרה וכן כל הפסולין לדון. ואם נעשה דיין בזה שוב אין יכול לסלק עצמו ומחויב לעשות שלום והוא מבואר בסנהדרין (דף נ"ז) אשכח רב אחא בר יעקב דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד שלא בהתראה מפי איש ולא מפי אשה וכו' ופריך ואשה לא מפקדא והכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' הוא מותיב לה והוא מפרק לה בניו לדין ביתו לצדקה ע"כ מתבאר מזה דאף דאינה מצווה לדון וע"כ אינה יכולה לדון מ"מ בצדקה מחויבת והרי רש"י שם סנהדרין דף נ"ו) בד"ה דיני קנסות דצדקה היינו פשרה וא"כ מצווה על הפשרה ופשיטא דאשר יצוה מהני לאחר מ"ת גם כן וה"ה לכל הפסולין לדון שמצווין לפשר והוא בכלל צדקה וכשם שמצווין על הצדקה כך מצווין על זה גם כן:

ואף דמהר"י ברונא (שאלה ר"י) כתב דהא דאיתא בסנהדרי (דף ז) לא תגורו כשיודע להיכן הדין נוטה אינו רשאי לסלק עצמו אינו אלא בדין ולא בפשרה מ"מ בליכא דיין אחר אינו רשאי וכן הא שכ' שם דגם אם א"י להיכן הדין דיכול לסלק עצמו דלאו דוקא בהי' אחד חזק אפי' בשניהם אינם חזקים דיכול לומר דלא ניחא לי דלהוי תרעומות עלי הוא ג"כ כשיש אחר ולא כשאין לו אחר ואדרבא מצוה קעביד כדאיתא בביצה (דף ל"ו) אין דנין לא בשבת ולא ביו"ט ופריך והא מצוה קעביד ל"ל דאיכא דעדיף מיניה הא לא"ה מצוה קעביד. וכן בפשרה גם כן אם יש לו יכול לסלק עצמו ולא באין לו כמש"כ לעיל:

סעיף ז' תלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני והרב רוצה לחייבו חייב ללמד עליו זכות ואם שותק עובר משום מדבר שקר תרחק. לע"ד מלבד דמבואר בסנהדרין (דף ז') דאיכא משום לא תגורו וכן פ' הרמב"ם (בפ' כב) דאיכא גם משום לא תעמוד על דם רעך לפי"מ דמבואר בספרא מניין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליו ת"ל לא תעמוד על דם רעך וא"כ ה"ה כאן שיודע לו זכות וגם איכא משום השבת אבידה כמ"ש הטור (בסי' קנ"ד) תשובת הרא"ש על הדיינים שטעו דמצוה לומר לבע"ד משום השבת אבידה ע"ש וה"נ כן. ומצאתי בתשב"ץ (ח"א שאלה קמ"ה) שכ' אהאי עובדא דרב פפא בסנהדרין (דף כ"ז) שלימד זכות על בר חמי דקביל עליו כרגא דכולהו שני אע"פ שהיה מצוה ללמד עליו זכות אי משום לא תעמוד על דם רעך כדאי' בספרא אי משום לא תגורו מפני איש כדאיתא בפ"ק דסנהד' ואי משום מדבר שקר תרחק כדאיתא בפ' שבועות העדות ע"כ. הרי להדיא במי שיודע בזכותו של חבירו איכא משום לא תעמוד על דם רעך:

ומעתה מש"כ האחרונים לקמן (סי' כ"ח) דבעדות איכא הך ל"ת אף כשלא תבעו וצידדו דהבריי' אינו אלא אסמכתא ולכך השמיטו דהתשב"ץ ס"ל להדיא להלכה כן:

ולפי"ז נמצא דגם בדיין איכא ל"ח דלא תעמוד על דם רעך הן בדי"נ ללמד זכות והן בד"מ פתח פיך לאלם ורישא דקרא מיירי נמי בדיין כדאמרינן בכתובות (דף מ"ו) לא תלך רכיל שלא יהיה רך לזה וקשה לזה וא"כ סיפא דקרא אתא לדיין גם כן:

גם איכא בדיין ועדות משום ואהבת לרעך כמוך וכיוצא בזה כ' הרמב"ם בפ"ח מהל' מתנות עניים בפדיון שבוים דאיכא משום ל"ת ע"ד רעך ואהבת לרעך כמוך ועמש"כ (בסי' שנ"ט) בזה ובמ"א כ' די"ל על הרמב"ם שם (בפ"ח ממתנות עניים)