אורח משפט לט

מרצונו משמע דפשיטא לי' דקנסו בכה"ג וכ"נ עיקר. נ"ל דאם דן במידי דרבנן כגון שבא לפניו שטר שאינו מקויים והורה שצריך קיום דאינו אלא מדרבנן או שנמצא עדים פסילי דרבנן והורה שהשטר בטל דפסולין מדרבנן וכהנה רבות בזה יוכל ליטול שכר לפי"מ דאמרינן בנדרים (דף ל"ח) דשכר פיסוק טעמים נוטלין משום דאינו אלא מדרבנן. וכ"ה ביו"ד (סי' רמ"ו) דכל חידוש שנתקן מסופרים מותר ליטול שכר על זה וא"כ כיון דהא דנוטל שכר לדון דיניו בטלים היא משום ראה למדתי אתכם וכיון דלימוד בדרבנן מותר ליטול שכר על זה א"כ בדין נמי כן ואף דדין עדיף מלימוד כמוש"כ תוס' בשבת (דף יו"ד) מ"מ כיון דתרווי' מחד קרא נפקא דמיין להדדי. ויש לעיין בדרבנן גופא אם יש חילוק בזה בין עיקרו דאורייתא או עיקרו דרבנן די"ל דאינו מותר אלא בעיקרו דרבנן כמו שכר פיסוק טעמים דעיקרו מדרבנן או דאין נ"מ בזה:

ולפי"ז הי' נראה להרמב"ם דפסק כר' אחא דבדבר תורה חד נמי כשר ומדרבנן הוא דבעי ג' דשנים הנוספים יוכלו לקבל שכר דהא אינם מחוייבים משום מה אני בחנם כיון דיש לו חד שידונו וא"כ מדאורייתא אין מחוייבים אלא מדרבנן ובדרבנן הא לית בי' משום מה אני בחנם כו'. והא דפריך בכתובות (דף ק"ה) וקרנא היכי שקל אגרא דילמא מיירי בדרבנן או בעדיף מיני' עדיפא מיני' משני ולק"מ. ועי' בתשו' רשב"א הובא בב"י סי' כ"ח וז"ל הא דאמרו נוטל שכר עדותן בטלה לא אמרו אלא בעדים שכבר נעשו עדים ומצווים על זה דאם לא יגידו וכו' דומה דניטל שכר לדון דמצוה על ב"ד לדון בין איש לרעהו אבל מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר אינו בדין הנוטל שכר וכו' ע"כ. מבואר מזה דנוטל שכר לדון אינו אלא במצוה לדון ומעתה נ"ל בדאיכא דעדיף מיני' יכול ליטול שכר על זה עפי"מ דאמרינן בביצה (דף ל"ז) ואלו הן משום רשות לא דנין כו' ופריך והא מצוה קעביד לא צריכא בדאיכא דעדיף מיני' הרי בדאיכא דעדיף מיני' לא עלי' רמי ואין מצוה לדון וא"כ ליכא הזה משום מה אני בחנם וז"ב. מ"מ י"ל דמאחר דקצת מצוה יש אפי' בדאיכא דעדיף מיני' כמוש"כ רש"י שם במתני' דכל דקחשיב רשות קצת מצוה יש וכ"ה להדיא בתשב"ץ ח"א (סי' קס"א) מיהו גם בעדים מצוה קעביד ומאחר דאינו מצווה מותר ה"נ בדיין אף דקעביד מצוה קצת אבל אינו מצווה על זה:

ובשער משפט כתב לדון בסמך על קרוב שיהי' מותר ליטול שכר משום דאינו מחויב לדון אלא שהקשה על זה מהא דפריך בכתובות (דף ק"ה) הנוטל שכר לדון אלא שמכוער הדיין דלוקמי בכהאי גוונא ולא שייך זה אלא בשכר בטלה דלא מוכח ובודאי דבקרוב לא שייך זה. אמנם בקרוב נראה דאף דאין מחויב כיון דהכשירו מצוה קעביד ואיכא מה אני בחנם. וכ"כ המחנה אפרים ה' שכירות פועלים (סי' ח') דבלימוד והוראה אפי' אין מחויב מ"מ איכא מה אני בחנם ע"ש בזה:

ולפמש"כ הי' נ"ל ללמד על הא שנוטלין פרס קצוב לשבוע כיון דאליבא דידן מורין הרבה בדרבנן א"כ אין עבור דאורייתא אלא עבור דרבנן. ושוב ראיתי שזה אינו דהא קי"ל דאין נוטלין אלא על המקרא אבל לא על התלמוד ואין לך מס' שאין בו הרבה דרבנן ונימא שהוא עבור הדרבנן ולא עבור הדאורייתא וע"כ צ"ל דל"ד לפיסוק טעמים שאין לך מקרא שלא יהא בו פיסוק טעמים וא"כ באותו שעה שלומד הדאורייתא לומד הדרבנן וכן אי משום שכר שימור אין לך שעה שא"צ שימור משא"כ תלמוד מה בכך שיש בו גם דרבנן כיון דמשום זמן זה שלומד הדרבנן לבד לא היו נותנין לו עבור זמן זה לבד אלא בצירוף הדאורייתא אין מספיק וא"כ גם לענין הוראה כן:

אמנם אכתי יש לחלק בין לימוד להוראה ושפיר יש ללמד זכות על מנהגנו ומה"ט מבואר דש"צ יכול ליטול שכר וכן תוקע עי' סי' תקפ"ה אלא דאינו רואה סימן ברכה דמחזי כשכר שבת ולא דאסור ליטול על המצוה אלא דתפלה הוא דרבנן וכן בתקיעות שתים מד"ס ובפסחים (דף נ'.) שכר מתורגמנין הוא משום דרוב הוא מדרבנן אם הוא בדכלה ובקריאות התורה אין חיוב כלל להיות מתורגמן שם בזה:

ועוי"ל דהשתא דאין לנו סמוכים ורק דשליחותייהו דקמאי עבדינן והרי מבואר ברשב"א ורמב"ן הבאתים לעיל (סימן א') דהא דשליחותייהו דקמאי עבדינן אינו אלא מדרבנן וא"כ כל הדיינים בדיני ממונות כעת אינו אלא מדרבנן ולכן כתבו הפוסקים דגם מינוי שופטים בזמה"ז אינו אלא מדרבנן וא"כ שפיר יש ללמד זכות על מנהג של ישראל דהא בדרבנן ליכא משום מה אני בחנם. כן יש ללמד טוב על מנהג ישראל. אמנם הש"ע קאי בזמה"ז ואפי"ה כתב דאין ליטול שכר על כן נראה דהא דאמרינן דאנן שליחותייהו דקמאי עבדינן הפי' שעשו אותנו שלוחים כמו שהם היו דנים ומה הם בחנם אף אנו בחנם וא"כ ליתא לזה:

ואם אינו נוטל אלא שכר בטלתו מותר. בצאן קדשים בכורות (דף כ"ט) יצא לדון בדבר החדש דבכהן שכר הזאה וקידוש אסור ליקח אפילו אגר בטילה דמוכח. ולא דמי לדיין כי אתי דינא לקמי' לאו עלי' רמי' רחמנא דוקא לידון. ואם הבעלי דינים רוצים שיהא הוא דן מחוייבים לו שכר בטלה דמוכח אבל הזאה וקידוש רמי' רחמנא על האי כהן דשייך לעבודה מש"ה אסור ליקח אפילו אגר בטלה דמוכח עכ"ד. והוא תמוה דהא להדיא תנן בבכורות (דף כ"ט) הנוטל שכרו לדון דיניו בטלין להעיד עדותיו בטלים להזות ולקדש כו' ואם היה זקן מרכבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל בטל וכ"ה להדיא ברמב"ם (פ"ז מהל' פרה אדומה ה"ב) ומסיים שכל הדברים אינן שכר שנשתכר בקידוש או בהזאה שהרי לא הרויח כלום ולא נטל אלא כנגד מה שהפסיד ע"כ. הרי דגם בהזאה וקידוש נוטל כפועל בטל ומבואר דאגר בטלה דמוכח שרי. ובשעה"מ ה' אישות השיג על הצ"ק מעדות שנוטל שכר בטלה דמוכח אף דעליו רמי להעיד ואין אחר זולתו והוא תמוה דלא השיג מהזאה וקידוש גופא גם כן:

לכאורה באיכא דיינים טובא אם בא לדון לפני אחד כיון דלא עליה רמיא דוקא וכמו שכתב הצ"ק היה מותר להתנות שיטול שכרו דומיא דרופא בטי"ד (סי' של"ו) דאסור ליקח שכר משום השבת גופו ואפ"ה אם התנה אין מפקיעין חיובו דכל מ"ע דרמיא אכולי עלמא אין מפקיעין חיוב שלהן. ובאמת סתמו הפוסקים ולא חלקו בכך לזה ראי' למש"כ הט"ז ביו"ד (סי' של"ו) דרמיא אכולי עלמא דהא כל אדם יוכל להתחכם ללמוד רפואות וגם לא היה חיוב עליו תחלה ללמוד. וא"כ ל"ד לדיין כלל וזה ברור:

הסמ"ע כתב משום דאפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל אדם. והוא משום דק"ל מה בכך דמבטל הא מ"מ איך רשאין ליקח שכר וע"ז תירץ משום דאפס כי לא יהיה בך אביון. וכ"כ הריטב"א בב"מ פ"ב אמאי מותר ליקח שכר פועל בטל והוא שניחי' לי' בקלה ואותו שכר נוטל הא מ"מ אסור ליטול שכר על זה ותי' משום דאפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם ע"ש [אלא דצ"ע על הסמ"ע מהא דמבואר ביו"ד (סי' רמ"ו ס"ה) במלמדים דאם הוא שנר בטלה דמוכח שרי והתם הא לא שייך זו דאפס כי לא בך אביון שלך קודם. וכן בקידוש והזאה מבואר בבכורות (דף כ"ט) דנוטל כפועל בטל אף דלא שייך בזה שלך קודם. לכן נ"ל דהעיקר הוא מאחר דיש לו מלאכה ובטל מזה אינו כנוטל שכר דהא לא הרויח מאומה אלא נוטל מה שהפסיד וכן מבואר להדיא ברמב"ם (פ"ז מפרה אדומה) ע"ש בזה]:

אבל אם איני ניכר כגון שאומר שמא יזדמן לי קניית סחורה וסרסרות ובשביל זה מבקש שכר אסור. יש מפרשים דאסור אפילו אם אינו נוטל אלא שכר בטלה מאחר דאינו מוכח אסור אע"פ שדיניו קיימין והוא מאחר דאמרינן בכתובות (דף ק"ו) מכוער הדיין שנוטל שכר אלא שדינו דין איסור ג"כ איכא