אורח משפט לח

מ"ז) ד"ה ומודיעין אותו עון לקט כו' שלא יאמרו עניים הללו הלוקטין פאת שדה גזלנים הם ועומד עליהם והורגם בדיניהם שבני נח נזהרו על הגזל עכ"ל. הרי להדיא דלא אמרינן בבן נח אדם קרוב אצל עצמו ויכול להיות עד ודיין בדבר. ובב"ר (פל"ד) בע"א ודיין אחד פי' הי"מ שם שהעד עצמו נעשה דיין ע"ש בזה. ונ"ל ראי' לזה מהא דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ח) וא"ר חנינא עכו"ם שהרג את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי הרי דמשה שראה את המעשה והי' עד בדבר נעשה דיין בזה וע"כ אמרו אח"כ מי שמך לאיש שר ושופט ומבואר דבב"נ עד נעשה דיין גם כן. ואף דמבואר במדרש דנמלך במלאכים אם חייב מיתה ואמרו הן א"כ לא הי' דן יחידי אבל עכ"פ נעשה דיין אלא שנמלך עמהם גם כן ולכן שפיר כתב ההיתר בשוחד מטעם זה. וכ"ז אינו אלא בנותן סתמא לזכות את הזכאי ולחייב את החייב ולא חיישינן לאיקרובי דעתא להטות הדין אבל מה שנותנים לזכות את החייב פשיטא דאין על זה שום קולא דלא תעשו עול גם ב"נ מצווה על זה דהוא בכלל דינים ומצד מ"ש דהם מצווים על דינים שלהם הוא בדינים שלנו וזה אינו ג"כ אלא דלא חיישינן להטות משפט בזה אבל אי נותן ע"מ להטות משפט פשיטא דאין לעשות כן דמ"מ מצווים על לא תטה משפט ואפי' אם נאמר דלא תטה לא נאמר אלא על דינים שלנו ולא שלהם מ"מ לאו כ"ע מודים בזה דהם מצווים על דינים שלנו ורבים סוברים דכפי הנימוס שלהם הם מצווים ופשיטא דאיכא בזה משום לא תטה משפט לכן אין לחת אלא באופן שלא ירע לו אם הוא דן עם א"י וישראל עם ישראל לא שייך זה ואין היתר אלא אם בדיננו הוא זוכה גם כן:

ספרי פ' דברים לא אוכל לבדי שאת אתכם והובא ברש"י וכן אמר שלמה וכי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה אפשר אותו שכתוב בו ויחכם מכל אדם אומר מי יוכל לשפוט אלא כך אמר שלמה אין דיני אומה זו כדיני שאר אומות שאם דן והורג ומכה ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום וכו' וק"ל מהא דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ו) וי"א אף על הדיינים ופרש"י מאלקי' נמי נפקא והא אלקותו עלך להיות מוראו עליך ולא מורא בשר ודם להטות משפט כי המשפט לאלקים הוא ע"כ כמאן אזלא הא דאר"י א"ר כו' אלקי' אני יהא מוראי עליכם כמאן כי"א הרי להדיא דב"נ נצטוו על הטיית משפט וא"כ איך קאמר דמטה דינו וגוזל ואין בכך כלום מאחר דהוזהרו על זה א"כ איך שייך לומר דאינו נענש כלל:

וכל דיין ששאל שאילה פסול לדון לזה שהשאילו. כתב הרמב"ם (פכ"ג מהל' סנהדרין הלכה ד') כל דיין ששאל שאילה פסול לדון לזה שהשאילו בד"א בשלא הי' לו לדיין להשאיל אבל הי' לו להשאיל כשר שהרי גם שואל ממנו ע"כ. ובכתובות (דף ק"ה.) אמר רבה בר שילא האי דיינא דשאיל שאילתא פסול למידן דינא ולא אמרן אלא דלית לי' לאושלי אבל אית לי' לאושלי לית לן בה. ופריך איני והא רבא שאיל שאילתא מדבי בר מריון אע"ג דלא שיילי מיני' התם לאחשובינהו הוא דבעי. וצריך ישוב מדוע השמיט הרמב"ם דאם שואל כדי לאחשובינהו אע"ג דאין לו לאושלי כשר לדון. וכבר עמר בזה הלח"מ ובטור בסימן זה הובא בפשיטות וז"ל דרבה דשאיל מדבי בר מריון ולא הוי משאיל להו והוי מכוין לאחשבינהו אפילו מדת חסידות ליכא ע"כ וא"כ למה השמיט הרמב"ם זה:

ונ"ל דהרמב"ם לשיטתי' שפיר השמיט דאמרינן בב"ב (דף י"ג) טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו רשב"ג אומר אין שומעין לו ומסיק מ"ט דרשב"ג משום דא"ל אי בדמי לית לי דמי למיתן לך במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחי'. והובא (בסימן קע"א) דהרמב"ם פסק כר' שב"ג דאפילו א"ל טול אתה הגדול במתנה יכול הלה לומר לו אין רצוני לקבל מתנה. וי"ח בזה והוא הרא"ש. וכתב הסמ"ע טעם הי"ח דס"ל דבהא דחברו נותן לו לטובת עצמו על זה לא קאי הקרא וא"כ סברת רבא בכתובות הוא כהת"ק שהוא הי"א דאם הלה נהנה במתנה לא הוי מתנה וכדאמרינן בחולין (דף מ"ה) ר' זירא כי הוי מזמני' לי' אזיל אמר אתייקורי היא דמתייקרי בי ולא הוי שונא מתנות יחי' דזה לא הוי מתנה כיון דבמה שהלה לוקח ממנו מתנה הנותן נהנה ממנו לא הוי מתנה וע"כ כיון דעביד לאחשובינהו ונהנין ממנו הוי כמו שמשאיל גם להם, משא"כ הרמב"ם לשיטתי' דפסק כרשב"ג דגם אם הנותן נהנה ממנו הוי מתנה לכן אע"ג דלאחשובינהו עבד הוי מתנה ואין כשר לדון לכן השמיט זה. משא"כ הטור לשיטתי' דקאי בשיטת הרא"ש אביו דפסק כת"ק דלא הוי מתנה במה שהנותן נהנה ממנו. לכן כיון דלאחשובינהו עבד לא הוי שיחד וכשר לדון להם ושפיר הביא זה וא"ש. ונ"ל שהגירסא רבה שם בכתובות וכמו דמצינו בב"ב (דף ח') רבה רמי צדקה אנכסי דבי בר מריון. א"ל אביי והתני רב שמואל ב"י אין פוסקין על היתומים ואפילו לפדיון שבויים א"ל אנא לאחשובינהו קעבידנא והתם רבה מדא"ל אביי בתר הכי:

סעיף מ"ב ואם קדם ושלח מנחה לדיין וכו' אא"כ הדיין רוצה לחשוך עצמו מאותו דין. בשטה מקובצת ב"ק (דף פ"ח) על הא דבירא דשתית מיני' מיא לא תשדי בי' קלא מביא שם עובדא על הרי"ף שנהנה ממרחץ ונזדמן אח"כ שבא לדין לפניו בעל המרחץ על אותו המרחץ ואמר שלא אדין בדבר לפי שנהנה מהמרחץ ופי' בזה לא לדון איניש למאן דרחים לי' שהוא סבת מניעתו לשתי סבות הא' שלא יטה לזכותו והשנית שאם אפשר שיציל את נפשו וידין בזה כפי שורת הדין הי' בזה משלם רעה תחת טובה ע"ש דברים נכונים. וכיוצא בזה מצינו במדרש שמות (פ' יו"ד) המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור לא ילקו על ידך. עפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי אינו דין שילקה על ידך. ושם (פרשה כ') יש אדם שותה מן הבאר ומשליך אבן לתוכה כו' ובפרשה מטות אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה כו' עיי"ש:

נסתפקתי בשנים שבאו לדין וקודם שהתחילו לטעון הביא אחד חפץ של הדיין שנאבד ממנו ומקיים השבת אבידה אי כשר לדונו. אמנם פשוט דמותר לפי"מ דמבואר בתומים (סל"ד) דמה דמותר במודר הנאה דחמור כ"ש דמותר בשוחד דקילא ע"ש והרי מבואר בנדרים (דף ל"ג) המודר הנאה מחבירו מחזיר לו אבידתו דמדעם דנפשי' קא מהדר לי' וא"כ ליכא בזה שוחד דמדעם דנפשי' קא מהדר לי' וא"כ כשר בזה:

נסתפקתי בלוקח שוחד אי מיפסל לעדות מדאורייתא או לא דמלקות ליכא מאחר דאפשר בחזרה לפימש"כ האחרונים (בסי' ט') דצריך להחזיר משום אעל"מ ומשום רשע דחמס לא שייך כיון דמדעתו נתן לו כמש"כ תוס' בכיוצא בזה במלוה דרבית ר"ה (דף כ"ב) ובמדרש תנחומא פ' שופטים א"ר אבהו כל הנוטל שוחד שו"פ נקרא רשע שנאמר ושחד מחיק רשע יקח הא כתב מהרי"ט דרשע דד"ק לא הוי רשע כן י"ל כזה ובזה ניחא הא דאיצטריך ר' אבהו לאשמועינן דנקרא רשע מד"ק משום דמדאורייתא לא הוי רשע דאינו בר מלקות אלא מדכתובים נקרא רשע. ובפחות משוה פרוטה כתבנו במ"א דלא גרע מרבית דברים ולכן אמר ר"א שו"פ דאז הוי רשע ולא בפחות משו"פ:

סעיף ה' הנוטל שכר לדון דיניו שדן בטלים. נסתפקתי בהא דנטל שכר לדון דדיניו בטלים אי דוקא כשאומר לא אדון לכם אם לא תתנו לי כך וכך דאז שייך למקנסי' אבל אם אינו מבקש אלא דנתנו לו אף דאסור לקבל שכר גם בכה"ג כמשו"כ הסמ"ע לקמן (סימן ער"ב) וכן משמע בהרא"ש (פ"ג דסנהדרין סי' ט"ו) עכ"ז דיניו קיימין דלא שייך למקנסי' בכה"ג או דילמא ל"ש. ובמע"מ בבכורות כתב במאוחר לא שייך למקנסי' אבל בנותן מקודם