אורח משפט לז

ואם לקחו צריך להחזירו כשיתבענו הנותן. כתב הסמ"ע אבל בלא תביעה א"צ להחזירו כיון דלא קיבל אלא מרצין הנותן וכדי לזכות את הזכאי ולא דמי לרבית דכתיב בי' וחי אחיך עמך עליך להחזיר כדי לחיות בו עכ"ל. והט"ז חולק עליו ודעתו דגם ברבית צריך שיתבענו הנותן. ומה"ט דן דאין ברבית דינא שעבודא דר' נתן ועוד משום כיון דהשבה דרבית הוא משום וחי אחיך ובמה שמשיב לבעל חובו אין לו להחיות את עצמו. ועיין רמב"ן פ' תצא שכתב דמצוה דרבית הוא כמו צדקה ולכן כתיב בי' ברכה. ובצדקה קי"ל בסימן פ"ו דאין בזה משום שעבודא דר' נתן ולכן מסתבר דגם ברבית כן. הב"ח כתב דטעמו של רמב"ם דצריך להחזיר משום דאי עביד לא מהני והוי גזל ע"כ. וקשה לפי"ז דא"כ הא דקאמר בתמורה (דף י') מאי איכא בין אביי לרבא לימא דאיכא בינייהו שחד דלאביי דאי עביד מהני א"צ להחזיר ולרבא דאי עביד לא מהני צריך להחזיר. ונראה כיון דהוזהר מלא תקח שחד הוי גזל אע"ג דיהיב מדעתי' הוי כמו רבית דאיכא בלא תגזול כמבואר ר"פ איזהו נשך אלא דגלי קרא ברבית דבנו אין מוזהר וליכא שעבוד נכסי משום וחי אחיך אבל בשחד הוי גזל ובגזל הא כתיב והשיב וגם אביי מודה בזה דצריך להשיב ולכך לא קאמר הנ"מ בשוחד וראיה לזה מהא דלא קאמר שם נ"מ באונאה דלאביי דאי עביד מהני אינו מחזיר אונאה ולרבא דא"ע ל"מ מחזיר אונאה א"ו דאונאה הוי בכלל גזל וכמש"כ הטור בסימן רכ"ז דהא דמחזיר אונאה הוא משום גזל ובגזל גם אביי מודה דבעי השבה דגלי קרא והשיב ולכך קאמר דפליגי בשינוי קונה וא"ש. ושוב ראיתי מה שפקפק השע"מ על הב"ח ולפמש"כ אתי שפיר ונכון:

וכתב הסמ"ע דבלא תביעה אינו צריך להחזיר משא"כ בריבית. והשיב הט"ז מהא שכתב רש"י בב"מ (דף ס"א) אהא דרבית קציצה יוצאה בדיינין אם תבעו בחיים. ולע"ד י"ל דהתם דבדיינין מיירי שפיר פי' כשתבעו דאל"ה מאין יודעים ואורחא דמילתא הוא כשתבעו משא"כ כאן דכ' דצריך להחזיר למאי כתב כשיתבענו משמע דבלא תביעה א"צ להחזיר כלל. והא דלא כתב באמת גם כאן יוצא בדיינין משום דהכא הא הדיין גופא הוא שנטל ולכן כתב החיוב על הדיין שלקח:

בט"ז מעשה בא' שאין לו ממון רק מה שלקחו ממנו בריבית קציצה ועדיין לא החזירוהו ובא המלוה לקחת אותו רבית מיד אותו האיש. ונ"ל דא"צ ליתן כיון שאין כאן תביעה מן הלוה שיחזירם אין כאן ממון כלל דהרי בעינן תביעה ע"כ. ועיין ריב"ש (סימן תפ"ז) שפסק בשמעון שחייב לראובן ולוי חייב לשמעון בשטר ונכתב בשטר שהוא מחוייב לפרוע לשמעון כשיתבענו ושמעון אינו רוצה לתבעו ללוי דאפי"ה מוציא ממנו מדר"נ עיי"ש. משמע דמאחר דאם יתבענו איכא ממון אף שאינו תובעו איכא דר"נ וה"נ כאן וי"ל בזה דלקמן (סימן פ"ו ס"ט) מבואר בשם שו"ת הרא"ש דאם הי' מפורש בשטר שלא יתבענו אלא כשירצה אין כאן שיעבודא דר נתן ע"ש וא"כ י"ל דהוי פס"ד בזה:

שם הנותנו עובר בלפני עור. בחות יאיר ס' קל"ו חקר אם בנותן שוחד לשופט בן נח שייך לפני עור היותו מצווה על הדינין. והנה לפמש"כ רמ"א בתשובה (סי' י') דהא דב"נ מצווה על הדינין היינו דינים שלנו ולא חוקיהם ונימוסיהם א"כ לא שייך בזה לפני עור מה שנותן שוחד לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אם דנו עפ"י חק שלהם. ומש"כ רמב"ן בפ' וישלח בשם הירושלמי דב"נ מוזהר בלא תקח שוחד היינו בדין שהוא כדיננו. או דמרא דירושלמי הוא ר' יוחנן ולדידיה מבואר ברמ"א שם דב"נ מחוייב בדינים שחקקו להם כרצונם. אבל לדידן דקי"ל דמצווים על הדינים היינו דינים שלנו שפיר פשט ההיתר מטעם זה:

והנה עיקר יסודו של רמ"א הוא מהא דבסנהדרין (דף נ"ו) קאמר הגמ' מנא הני מילי שבע מצוות בן נח ויליף ר' יוחנן מקרא דויצו ד' אלקים וכו' ר' יצחק תני איפכא אלקים זו דינין ולא מויצו ולא קאמר הש"ס מאי בינייהו כדקאמר שם אהא דויצו זו עכו"ם משום דלר' יוחנן דיליף דינים מויצו אין מחויבין בדיני התורה אלא במה שחקקו להם. אבל לר' יצחק דיליף מאלקים דכתיב ונקרב בעל הבית וגו' מצווין בדיני התורה וקי"ל הכי ע"ש. והנה לכאורה יש לדחות ראי' זו דאיכא למימר נפקותא אחריתא לפי"מ דאמרינן שם דינין בני נח איפקיד והתניא עשר מצוות נצטוו ישראל במרה שבע שקיבלו עליהן בני נח והוסיפו עליהן דינין כו' אלא אמר רבא לא נצרכא אלא לדיני קנסות ופרש"י דיני קנסות הוסיפו במרה דבני נח לא הוזהרו עליהן דכתיב ויצו וגמרי לה מאשר יצוה דהתם צדקה ומשפט כתיב דהיינו דין ופשרה אבל קנסות לאו משפט נינהו דקנסינן לי' טפי מדינא. ולפי"ז ר' יצחק דיליף מאלקים דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלקים גם דיני קנסות בכלל וא"כ שפיר איכא נפקותא דלר' יוחנן אין מצווין על קנסות ולר' יצחק מצווין. (אלא דצ"ע על הרמ"א דהביא ראי' דהלכה כרבי יצחק מדסתמא דש"ס דקאי אליבי' בהא דקאמר שם איכא בינייהו וכן מדקאמר שם לא נצרכא אלא לדיני קנסות ופריך והוסיפו בדינין מבעי' לי' דהא אדרבה מצינן סתמא דש"ס איפכא לקמן שם (דף נ"ז) דפריך ואשה לא מפקדא והכתיב אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ומשני לצדקה אלמא דקאי כר"י דיליף מאשר יצוה וכ"מ מחי' הר"ן דפסק דב"נ מחויב בצדקה גם כן) וראיתי שהרמ"א עצמו רצה לומר נפקותא זו ודחה משום דונקרב נאמר בשומרין ולא בדיני קנסות ולא הבנתי דהא מיירי גם בקנס כדכתיב אשר ירשיעון אלקים ישלם שנים לרעהו ואף דלמ"ד עירוב פרשיות כתיב. אלקים קאי אמלוה ולא אפקדון וכפל דכתיב בפרשה. מ"מ יש לומר דס"ל לר' יצחק דלית כאן עירוב פרשיות וגם קנס בכלל. ובזה מיושב קושיית תוס' על רש"י בב"ק לדף ק"ז) שהקשו לפי שטתו דס"ל דלמאן דאית לי' עירוב פרשיות כופר הכל בפקדון חייב. מהא דבגיטין (דף נ"א) אית לי' לר' יצחק במצא כיסין קשורין ומודה במקצת חייב שבועה אבל להנ"ל ניחא דר' יצחק לטעמי' דלית לי' עירוב פרשיות ולכן בעי הודאה במקצת ומשיטת רש"י הנ"ל גופא מבואר דס"ל לר' יצחק דאין כאן עירוב פרשיות לכן גם קנס בכלל לדידי' ור' יוחנן לשיטתי' בב"ק (דף ק"ו) דלית לי' עירוב פרשיות לכן לא יליף מונקרב דאז היו מצווין גם על קנס ויליף מצדקה ומשפט דאין מצווין בקנס וא"ש ונכון היטב. ועמש"כ לקמן סי' ק"י דהעיקר כהרמ"א בזה. ולהרמ"א דס"ל לר' יוחנן דמצווין בדינים שלהם יש לבאר הא דמבואר בירושלמי פ"ד דבב"ק הלכה ג' ושור של עכו"ם שנגח שור של עכו"ם אחר חברו אע"פ שקבל עליו לדון בדיני ישראל בין תם בין מועד משלם נ"ש על הדא אית אמרת ר"א בשם ר"י בדיניהם משום דלשטתי' דמצווין על דינים שלהם ודו"ק:

והאו"ת כתב היתר כיון דטעמא דשוחד משום דמקרבא דעתי' גבי' וכיון דבבן נח גם קרובים מותרים לדון גם שוחד להצדיק את הדין מותר. ואמת כי לא מצינו בגמ' דקרוב מותר לדון רק להעיד ויש לחלק כו' ע"ש. ועיין רמב"ם (פ"ט מה' מלכים) שכתב וז"ל בן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד ועפ"י קרובים הרי להדיא דגם קרוב מותר לדון בב"נ. ונהי דבגמ' הגירסא בדיין אחד ובעד אחד ואפי' קרוב שפיר יש לומר דהאי קרוב קאי אעד אחד ולא אדיין משא"כ ברמב"ם דנקט דיין אח"כ וע"ז כתב ע"פ קרובים בוודאי דגם אדיין קאי. ומבואר כהרמב"ם דב"נ קרוב ג"כ מותר לדון מהא דאתי יוסף שדנו אותו ומבואר דקודם מ"ת קרוב כשר לדון גם כן:

ולפי"ז בקיבלו בע"ד עליהם קרוב לדון מותר ליתן לו שוחד וזה לא שמענו לכן מש"כ הוא עיקר וא"כ בעכו"ם שבא לפני ב"ד ישראל אסור לקבל ממנו שוחד עוד כתב עפימש"כ הב"ח (שאלה קי"א) והחכ"צ (שאלה פ"ד) דבן נח עד נעשה דיין ודן על ממון עצמו דאין לך קרוב גדול מזה לכן פשט ההיתר ע"ש. ומצאתי שכן מבואר ברש"י יבמות (דף