אורח משפט לו

ואל יעקב ושם והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה ואח"כ בפ' שני' מזה כתיב ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים וא"כ למד הרמב"ם מהמוקדם ומהמאוחר דע"כ צוה לנהוג בהם כבוד משום שהם מיוחסים ושהם צבאות השם שהוציאם ממצרים וזה נכון. ויבואר בזה הא דבדברים א' כתיב ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר דהאי לאמר מיותר ובאזהרה לציבור על הדיין דדרשו בסנהדרין מואצוה אתכם לא כתוב לאמר דאמירה הוא לשון רכה וא"כ האי לאמר דציוה להשופטים לאמר שידברו בנחת ואומר שמוע בין אחיכם וכו' כקטן כגדול כי כלם שוין בזה. ובילקוט (משלי כ"ה) גם אלה שהיו מתונים בדין ומישבין הדין שכל מי שמקפיד סופו לשכות את דבריו לכן אמר לאמר כנ"ל בזה:

שאסור לו לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים. המפרשים הראו דין זה מברייתא בפסחים (דף מ"ט) ת"ר ת"ח המרבה סעודתו בכל מקום סוף מחריב את ביתו כו' ובאמת מברייתא זו אינו מבואר אלא שאין לת"ח להרגיל סעודתו בכל מקום אם לא שהוא סעודת מצוה אבל אינו מבואר שיהא אסור לו לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים משלו. וצריך לומר דמפרשי המרבה סעודתו בכל מקום היינו סעודתו שאוכל משלו ואוכל בכל מקום היינו אפילו בפני רבים. אך אין זה ראי' כל כך. והנה הא דאסור להשתכר בפני רבים יש ללמוד מהא דאמרינן בנדה (דף ט"ז) דכתיב בספר בן סירא שלשה שנאתי וארבעה לא אהבתי שר הנרגל בבית המשתאות ופרש"י "שר" תלמיד חכם "הנרגל" רגיל בבית המשתאות וא"כ ה"ה בביתו אם הוא בפני רבים. אך דאסור לאכול ולשתות אין לו ראי' מכאן דיש לומר דלילך לבית המשתאות בין להשתכר או שלא להשתכר הוא דבר מגונה אבל בביתו לאכול ולשתות עדיין יש לומר דמותר:

ע"כ נ"ל דדין זה הוא מהא דאמרינן בבכורות (דף מ"ד) אמר רבי אבא ברי' דר' חייא בר אבא משתינין מים בפני רבים ואין שותין מים בפני רבים וכתב רש"י בד"ה ואין שותין וז"ל דדרך ת"ת להיות צנוע באכילה ובשתי' כו' עכ"ל הרי להדיא דאין לאכול ולשתות בפני רבים. ובתוס' שם כתבו וז"ל והא דאמר בסוף כיצד צולין (דף פיו) דרב הונא ברי' דר' נתן אשתי' כסא בתרי זימני ולא מהדר אפי' וקאמר התם כלה תנן משמע התם שדרך לשתות בפני רבים בלא חזרת פניו היינו בשעת סעודה דומיא דכלה. ובהלכות דרך ארץ אמרינן דברבים הופך פניו לצד א' וישתה מים נראה דנקט מים לפי שאין רגילין לשתות כולו מים אלא הצמא בלבד אבל שאר דברים רגילין לשתות יחד. ור"ת אומר דה"ק דאפילו לאותן הצנועין שלא לשתות מים בפני רבים לא להוי צנוע להטיל מים שמא ימתין ויסתכן עכ"ל נמצא למדין מדבריהם אלה דת"ח דדרך להיות צנוע באכילה ובשתי' מ"מ אם הוא יושב בחבורה כמו בסעודת מצוה וכדומה מותר לשתות בפני רבים חוץ ממים שאין דרך לשתות אלא הצמא צריך להפוך פניו. ולפיר"ת משמע דאין דרך ת"ח להיות צנוע באכילה ושתי' אלא דיש רגילין להיות צנועין באכילה ושתי' מ"מ בממונה על הציבור יש לומר דמודה דצריך להיות צנוע. ואף דמשמע דלדעתו אין חילוק בזה מדלא פירש הא דאין שותין מים בפני רבים בממונה על הציבור. מ"מ הרמב"ם וטור ושו"ע שכתבו איסורא מפרשי כפרש"י הא דאין שותין מים בפני רבים וכמו כן אסור לאכול בפני רבים. ועיין ברמב"ם (פ"ד מה' ת"ת) וביו"ד סי' רמ"ב סי"א כיוצא בזה לענין הרב עם התלמידים עיין שם:

והנה ברמב"ם ובטור מסיים ובכניסת ע"ה ובסעודת מריעים וע' סמ"ע דאפילו בסעודת מצוה כן. ועיין סנהדרין (דף פ"ג) נקיי הדעת שבירושלים לא היו אוכלין בסעודה עד שיודעין מי מיסב עמהם ופירש"י משום דגנאי הוא לת"ח לישב אצל עם הארץ וכ"ה בשו"ע או"ת סימן ק"ע ס"כ וכ"ה במדרש איכה בני ציון היקרים מה היתה יקרותן של בני ציון שלא היה אחד מהן הולך לסעודה עד שהיה יודע עם מי סועד והאחרונים באו"ח סי' ק"ע כתבו דאפילו בסעודת מצוה כן. ואמת שכן מבואר בתוס' פסחים (דף קי"ד) ד"ה ואין מיסב בסעודת מצוה וז"ל היינו סעודה מילה דאמר במדרש דניצל מדינה של גיהנם וסעודת נשואין בת"ח ובת כהן לכהן ודוקא שיש שם בני אדם מהוגנין כו' עכ"ל וכ"כ בתשב"ץ ח"א סימן קמ"ד דגם בסעודת מצוה אין לישב עם בני אדם שאינם מהוגנים וכ"ה ביו"ד סי' רס"ה סי"ב. עוד כתב שם דאם רצה החכם למנוע עצמו מכל סעודה שבעולם ואפילו של מצוה אינו שבח לו כל כך:

סימן ט. סעיף א' מאד מאד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שחד וטעם שוחד דרשו חז"ל שהוא חד. וצריך ביאור למאי ל"מ דרשו שהוא חד. ונראה עפי"מ דמבואר ביבמות (דף כ"ה) מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד והוא דכיון דהוי ב"ד ליכא חשד. דהשנים הנשארים אינן מניחין. וכן בבכורות (דף ל"א) מוקי סיפא דמתני' כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו דמיירי ביחיד מומחה דבתלתא ליכא חשד. ובנגעים (פ"ב) תנן כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים כתב הר"ש דוקא בפני עצמו אין יכול להתיר אע"פ שהוא מומחה אבל להצטרף עם שנים להתיר כדין שלשה הדיוטות יכול להתיר דטעמא דחשדינן לי' דילמא מיקל גבי נדרי אשתו שלא לבקר נדרה. וכיון דהוי בי תלתא לא חשידי וכו' ע"כ. ובהג"ה שם כתב דבר זה לא כן קבלנוהו אלא לדעת ר"י דתלתא כוותי' כי היכי דאינו מתיר נדרי עצמו הכי נמי אינו מצטרף להתיר נדרי אשתו דאשתו כגופו ואין הנדון דבכורות דומה לראיה דהתם משום חשדא גרידא הוא דאתינן עלה כדאיתא ביבמות פ' תניין ומ"ה כל כמה דאסתלק חשדא מצי מתיר ברם הכא גזירת הכתוב הוא שאין חכם מתיר נדרי עצמו וכו' ע"כ. וא"כ לכאורה אם, אחד מהשלשה יקבל שחד ליכא חשדא מאחר דהוו בי תלתא לא חשידי דהשנים אחרים אין מניחין אותו אבל באמת זה אינו כי היכי דאין הבע"ד עצמו מצטרף לשנים כי לא יתאחדו הדיעות כן המקבל שחד. וזהו שדרשו מאי שחד שהוא חד וא"כ הוא הבע"ד עצמו ולא מהני מה דהוו בי תלתא [ואפשר דזהו שמפרש כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים דהם החכמים והצדיקים השנים האחרונים] דאינו משום חשד אלא דאין הלכה מתברר אלא בשלשה כדאיתא במדרש רות וא"כ במו דאין מתברר בבע"ד עצמו כן אינו מתברר במקבל שחד ג"כ:

מאד מאד. כתב הסמ"ע ובפירושי כתבתי דמשום דחמדת ומשיכת האדם אחר הממון הזהיר באזהרה כפולה. ובזה פירש מה שאמרו מאד מאד הוי שפל רות ע"ש. ולי נראה ע"פ מש"כ העקידה (שער פ"ט) וז"ל וכן הלוקח שחד הוא מעור עיני שכלו ומראה פני יושר לעוותו ויאמר שאי אפשר לדבר שעשה ברשע ולכך קל הוא בעיני אדם חטא זה מצד שחשב שלא יודע הדבר ולא יורגש שעשה רשע ולכך צריך אזהרה כפולה. וגם יש להוסיף תבלין דכיון דנעשה חד עם בעל דינו אין רואה חוב לבעל דינו והשקר נדמה לו לאמת ולכן צריך אזהרה כפולה. ועל דרך זה יש לבאר המשנה דאבות כן. ועיין רמב"ם הלכות חשובה שכתב דשחד הוא מהדברים שמעכבין את התשובה. ועיין שם הטעם שכתב וז"ל והמקבל שחד להטות דין אינו יודע עד היכן הגיע הטיי' זו ובמה היא כחה כדי שיחזיר שהדבר יש לו רגלים. ופי' הכסף משנה שלא ישוב אל לבו לאמר שלא כדין דנתי שהדין תלוי בשיקול הדעת ויש לו רגלים לאמר יפה דנתי וכיון שקיבל השחד לעולם לבו ודעתו נוטים לצד זכותו ולא לצד חובתו עכ"ל וע"כ כתב אזהרה כפולה בזה: