אורח משפט לה

להציל עשוק מיד עושקו. דהיינו בעל מלחמות ושיהי' עניו. והרמב"ם מונה חכמים ונבונים לאחד והשלים לשבע מדות ענוה. ועיין במפרשים שם, ולהנ"ל י"ל דלמד מהספרי הנ"ל כן. ובאו"ח (סי' נ"ג) מבואר דבש"ץ צריך להיות עניו ופרקו נאה עיי"ש בזה. ובמ"א ביארתי דלכן כתיב איש ולא אנשים להורות דאימתי יכולין לעשות להציל העשוק אם הם כאיש אחר כל הסנהדרין. ואין אחד מהם כיבש פנים בקרקע. כי האחדות הוא קשת הגבורים לעמוד בפרץ. ולעשות שלום בעולם:

ובאמת רש"י שפירש אנשי חיל אלו עשירים (והוא כמו ועשה לי את החיל הזה. דתרגומו נכסין וכהנה רבים בתנ"ך ואכמ"ל] והוא דעת ר' יהושע במכילתא הוא כמש"כ הרמב"ם בפ"ז משמונה פרקים אהא דאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר דחכם כולל כל מעלת השכליות בלי ספק. ועשיר הוא ממעלת המדות ר"ל ההסתפקות שהם קוראים המסתפק עשיר וכו' וכן גבור הוא ממעלת המדות ר"ל שינהוג כחותיו כפי הדעת והעצה כמו שביארנו בפרק ה'. והוא אמרו איזהו גבור הכובש את יצרו. וכו' ע"כ. וזהו אנשי חיל אלו עשירים שהם מסתפקים והוא שייך שפיר לכל המדות שמנו גם כן. וי"ל שלכך בעינן אנשי חיל מלבד דבעינן שיהא להם לב אמיץ להציל העשוק מיד עושקו דזה תועלת גם כן שלא יהא מרחם על עני כי אין מרחמים בדין ויוכל לסבול. ע"ד שאמרו ויצום על בני ישראל. בני טרחנים הם סרבנים הם כמבואר במדרש פ' בא ולזה טוב ענוה ג"כ:

שנאת ממון ברמב"ם ובטור מבואר שאפילו ממון שלהם אינם נבהלין עליו ולא רודפין לקבץ ממון עיי"ש. ועיין חולין (דף מ"ד) אמר רב חסדא איזהו ת"ח זה הרואה טריפה לעצמו ואמר רב חסדא איזהו שונא מתנות יחי' זה הרואה טריפה לעצמו. הרואה טריפה לעצמו ודאי שונא מתנות אחרים הוא שאף על שלו אינו חומד להכריע להיתר ע"כ וזהו בכלל שנאת ממון גם כן:

סעיף י"ב אין דנין בדייני אותה העיר בב"ק (דף צ"ג) בההוא ארנקי דאפקיד ר"י וחייבי' לההוא גברא לשלומי והק' בש"מ שם הא אין דנין בדייני אותה העיר ותירץ דחייבי' היינו הודעה בעלמא ולפימ"ש האורים דמהני קבלה י"ל דמיירי דקבלו לדיין. וע"כ חייבין לשלומי. וכזה י"ל בהאי דבב"ק (דף קט"ו) אבימי בר נאוי חמוה דרבינא אתא לקמי' דרבינא וכו' דמיירי שקבלו לדיין או ששאלו בלא בע"ד והודיעו מה שמבואר שם בזה:

סימן ח א כל המעמיד דיין שאינו הגון כו' הרי זה שהעמידו עובר בל"ת והרמב"ם כתב לא תקים לך מצבה. והקשו למה לא כתב מלא תטע לך אשרה כמבואר בסנהדרין. ותי' התומים דאמרינן בגמ' דע"ז (דף נ"ב) דר"ע ס"ל דע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד שנא' ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר. ור' ישמעאל דס"ל אסורה מיד מוקי לי' דטעון גניזה ור"ע גניזה מנ"ל דכתיב לא תטע לך אשרה אצל מזבח וכו' מה מזבח טעון גניזה אף ע"ז טעון גניזה. ואידך ההוא איצטריך למעמיד דיין שאינו הגון כו' ע"ש. והרמב"ם פסק בה' ע"ז כר"ע דע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד וא"כ איצטריך ושם בסתר לכך והך קרא דלא תטע אשרה אתא דטעין גניזה ואין כאן לימוד על מעמיד דיין בלתי הגון כי בהך נחלקו ר"ע ור"י כמבואר בגמ' ולכך הוצרך הרמב"ם להעתיק דרש הספרי דיליף מלא תקים מצבה וזה פשוט עכ"ד. והוא תמוה דהא אדרבא הרמב"ם בפ"ג מה' סנהדרין כ' הך דרשא וז"ל ובמקום תלמודי חכמים כאלו נטע אשרה שנאמ' לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ע"כ אלא דהקו' הי' אמה דכתב במקום שאינו ת"ח מלא תקים לך מצבה וא"כ אינו מיושב כלום ואדרבא ק' ארמב"ם מאחר דפסק כר"ע בה' ע"ז ה"ז איך כתב בסנהדרין פ"ג הך דלא תטע במקום ח"ח וכבר הק' כן הלח"מ בפ"ז מה' ע"ז שם ותי' דתרתי ש"מ פשטי' דקרא אתא לטעון גניזה ומדסמיך לשופטים ש"מ דכאלו נטעו אצל מזבח ועי' במהרי"ק שרש י"ז בזה:

המורה ח"ג כתב דהמקדיש בעלי מומין לוקה משום בזיון קדשים (פי' דמשוה בעלי מומין לתמימין בהקדש) ונראה דיצא לו כן מהא דבפ' שופטים כתיב לא תזבח כו' אשר יהי' בו מום וכבר ביארנו שייכות דבר זה למינוי שופטים משום דבנסמך אינו הגון אין הסמיכה מועלת דהוי כמקדיש בעלי מומין למזבח דאינו כלום ושייך ג"כ להא דמעמיד שאינו הגון ובמקום שיש ת"ח כאלו נטעו אצל מזבח כמבואר (בסנהדרין ז') והוא דמבזה בזה הת"ח לכן במקדיש בעלי מומין ג"כ הוי משום דמבזה קדשים בזה:

ומש"כ הב"ח אבל אם נתן ממון כדי שיתמנה אפילו הוא גדול טפי משאר גדולים בחכמה ובממון אסור לעמוד לפניו כו' עכ"ל. והוא תמוה דהא התוס' בב"ב (דף כ"א) ד"ה זכור אותו האיש לטובה ויהושע בן גמלא שמו וז"ל הוא האיש דאר"י ביבמות (דף ס"א) תרקבא דדינרי עיילא לי' מרתא בת בייתוס לינאי המלך עד דאוקים ליהושע ב"ג בכהני רברבי וצדיק גמור הי' כדאשכחן הכא והא דקאמר התם קטיר קחזינא הכא לפי שהיו אחרים שם חשובים ממנו עכ"ל אלמא דוקא ביש גדולים ממנו ובח"ס השיג על הב"ח מתוס' דיומא:

ב צריכין הדיינים לישב באימה ביראה בעטיפה כו' ופי' הסמ"ע מפני כבוד השכינה ששרוי' ביניהם כמ"ש אלקי' נצב בעדת אל ע"כ. ובאמת בהא דסנהדרין (דף ז') לעולם יראה עצמו כאלו גיהנם פתוחה מתחתיו וחרב מונחת לו משמע דמפני הדין בעצם ולא מטעם כבוד השכינה משום דהא דאלקים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט משמע דהיינו סמוכים וכ"כ ביערת דבש ח"ב (דף ה') בפירוש לענינו שם ע"ש בזה. אך באמת מבואר להדיא כהסמ"ע בטור שכתב וז"ל וכל ב"ד מישראל שהוא הגון שכינה עמהם לפיכך צריכים הדיינים לישב כו' ע"כ הרי להדיא דבכל ב"ד חשוב כן ולא בסמוכים לבד וכ"מ ברש"י שבת (דף י') ותימא גדולה על היע"ד בזה ואולי לדרשא בעלמא קאמר כן:

ולא יפסיע על ראשי עם קדש. ותמהני על דבר השמיטה הא דמבואר במס' יבמות (דף ק"ה) מי שצריך לו עם קדש יפסע על ראשו עם קרש וכמו שמבואר בתוס' שם דאם כשצריך לצאת לצורך העם מותר עיי"ש בזה:

רמב"ם ה' סנהדרין (פכ"ה ה"ב) וכן אסור לו לנהוג בהן קלות ראש אעפ"י שהן עמי הארץ. ולא לפסוע על ראשי עם קדש אעפ"י שהן הדיוטות ושפלים בני אברהם יצחק ויעקב הם וצבאות השם שהוציא מארץ מצרים בכת גדול וביד חזקה וכו' והרי הוא אומר ואצוה את שופטיכם זו אזהרה לדיין שיסבול הציבור וכו' צא ולמד ממשה רבן של כל הנביאים כיון ששלחו הקב"ה במצרים נאמר ויצום אל בני ישראל אמרו מפי הקבלה שאמר להם למשה ולאהרן ע"מ שיהיו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים ע"כ. והנה הא דמייתי מואצוה את שופטיכם הוא בפ"ק דסנהדרין (דף ח') וכן הא דמייתי מויצום אל ב"י הוא במדרש פ' וארא ע"ש אבל הא דכתב שהם בני אברהם יצחק ויעקב ושהם צבאות השם שהוציאם ממצרים לא כתבו המפרשים מאין הוציא זה. והנה בזה"ק פ' וארא מבואר ר' יוסי אמר לדברא לון בנחת כדקא חזי וכו' אמר ר' ייסא אמאי סמך הכא אלה ראשי בית אבותם. אלא אמר לי' קב"ה דברי לון לבני ישראל בנחת דאע"ג דאינון יתבי בפולחנא קשי' מלכין בני מלכין אינון ובגין כך כתיב אלה ראשי בית אבותם אינון דאת חמי רישי בית אבהן אינון ע"כ. הרי מבואר כהרמב"ם דויצום אל בני ישראל הוא משום דמיוחסים הם. אלא דאכתי אינו מבואר שהם בני אברהם ויצחק ויעקב ושהם צבאות השם שהוציא ממצרים בכת גדול וביד חזקה. וע"כ נראה לי שהרמב"ם למד כן מהסמיכות הא דויצום אל בני ישראל למה שמבואר קודם וארא אל אברהם אל יצחק