אורח משפט לג

רמ"א וי"א דבשונאו ממש וכו' או אוהבו ממש וכו' באלו אין דיניהם דין. בתשו' מהר"מ מלובלין (שאלה ס"ג) תמה על סברת הב"י שכתב אוהבו ושונאו בדיעבד דיניהם דין דאיך יעלה על הדעת דלהרמב"ם אפי' באוהב ושונא גמור לא יפסל כ"א לכתחילה לרבנן דהא מקרא קא ילפי' לי' דאיתא התם בסנהדרין (דף כ"ח) ת"ר והוא לא אויב לו יעידנו ולא מבקש רעתו ידיננו כו' ופריך ורבנן האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי בי' חד לדיין אידך לכדתניא וכו' וכיון דמוקמי רבנן האי קרא לדיין מסתמא פסלי רבנן אוהב ושונא לדיין. כמו שפסולין להעיד לר"י דאין משמע כלל בגמ' שיהא אסמכתא בעלמא עכ"ד. ואני אומר מבלעדי זה דא"א לומר שיהא אסמכתא בעלמא דא"כ הדרא קושיא לדוכתא ורבנן האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי בי' וכמוש"כ תוס' כיוצא בזה במו"ק (דף ח') וז"ל בחגך ולא באשתך עיקר דרשא הוא ולא אסמכתא כדאמרינן בפ"ק דחגיגה (דף ח') ורב אשי האי בחגך מאי דריש בי' עכ"ד. וזהו כוונת תוס' ג"כ בכתובות (דף מ"ז) ד"ה מסר עיי"ש. וכ"כ המ"א באו"ח סי' תק"ע סק"ט להשיג על הב"י שכ' שם דעיוה"כ מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דא"כ איך אמר בגמ' ותנא דעצם האי ועניתם מאי עביד בי' ומשני דאתא לאכילת עיוה"כ ואי אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הדרא קושיא לדוכתא האי ועניתם מאי עבוד בי' ולכן נראה דהב"י לטעמי' דס"ל שם דאכילת עיוה"כ מדרבנן אף דמשני דקרא אתא לאכילת עיוה"כ אסמכתא בעלמא הוא ה"נ ס"ל כאן אף דמשני דקרא אתא לדיין אסמכתא בעלמא הוא. אבל לפי האמת דקיי"ל שם דהוא דאורייתא ולא אסמכתא בעלמא. דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא האי ועניתם מאי עביד בי'. ה"נ באוהב ושונא גמור לאו אסמכתא בעלמא הוא. ולכן אין דינו דין בדיעבד ג"כ. וכ"כ בתשב"ץ ח"א סי' ק"ס דהוא דאורייתא עיי"ש בזה. ואבי חתן ואבי כלה פסולין לדון אחד לחבירו כ"כ גם כן בתשו' מהר"ם מלובלין שם בזה עיי"ש:

סעיף י"א ב"ד של ג' צריך שיהי' בכל אחד מהם ז' דברים חכמה ענוה כו' בספרי (במדבר י"א) שבעים איש שיהיו בעלי חכמה בעלי גבורה וותיקים ופסיפים. וצ"ל ושפוים. והוא עפ"מ דמבואר בירושלמי ספ"ק דסנהדרין שיהי' שפוי דהיינו שייף ועייל שייף ונפיק דבסנהדרין (דף פ"ח) וכ"ה ברמב"ם פ"ב מסנהדרין הלכה ח'. אמרו חכמים שמב"ד הגדול היו שולחין בכל ארץ ישראל ובודקין כל מי שימצאוהו חכם כו' ועניו ושפוי וכו' עושין אותו דיין בעירו וכו' ע"כ וזה וותיקין דהיינו ענוים כדפירש"י בברכות (דף ט') וותיקים אנשים ענוים שמחבבין מצוה ע"כ ושפויים שהם ענוים ביותר אלא שראיתי שהגר"א ז"ל הגי' ובעלי כשפים והוא דבילקוט הגירסא בעלי גבורה בעלי כשפים וותיקים לא נזכר שם כלל. ובדברים (א') פירש"י אהא דהבו לכם אנשים חכמים חכמים כסופים פי' כי החכמים נחמדים ונכספים וא"כ אפשר שצ"ל וכסופים שאהובים לבריות אף דכאן כבר נאמר בעלי חכמה מ"מ חזר ושנה ע"ד שאמר שם ברמב"ם פ"ב מה' סנהדרין וידועים לשבטיכם אלו שרוח הבריות נוחה מהם. וביארו אפשר לומר שהוא כמו דמבואר בספרי (במדבר י"א) אהא דאספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם מלמד שאין יושב בישיבה וכו' עד שהבריות מרננים עליו ואומרים איש פלוני כשר וחסיד וחכם ונאה להיות יושב בישיבה. (כהגהות הגר"א ז"ל) והוא כי הם זקני העם שמוסכמים אצל העם כי הם ראוין לזה. וזהו ג"כ וידועים לשבטיכם. כי הם ראוים לאותו איצטלא וכן מצאתי בספרי שם. (וזה אפשר ג"כ שופטים ושוטרים תתן לך זכו לשבטיך דהיינו שהבריות מסכים עליו ג"כ]. וכן הוא להדיא בספרי דברים שם אנשים וכי תעלה על דעתך נשים אלא אנשים וותיקים וכסופים ע"כ הרי להדיא דנסמך כסופים לוותיקין בדברים. ולע"ד דט"ס הוא ברש"י דברים שכתב כסופים על חכמים אלא דצ"ל אחר שסיים רש"י אנשים צדיקים וכסופים כמו בספרי שם והוא ברור. וכן מצאתי בפרישה סי' ז':

וי"ל שהספרי הנ"ל הוא עפ"מ דאמר (דברים א') הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים ופרש"י אנשים צדיקים וידועים כפי' הרמב"ם בפ"ב מהל' סנהדרין אלו שרוח הבריות נוחה מהם וותיקים פי' הר"י בפ"ק דברכות דהיינו מפולפל ומחודד. מפרק הרים מתרגמינן מותק טוריא. וזהו שאמר בעלי חכמה נגד חכמים בעלי גבורה נגד צדיקים. כמבואר במדרש תנחומא פ' שופטים שיהיו בעלי זרוע במעשים טובים וותיקין נגד ונבונים וכסופים (לפי הגהתי הנ"ל) כנגד וידועים וזה נכון. ואף דרש"י בברכות (דף ט') פי' וותיקין אנשים שמחבבין המצוה מ"מ י"ל דלא פליג ע"ז ותרווייהו איתניהו. דומיא דאמרינן שם דאדם גדול הוא ושמח במצות ע"ש ועמש"כ לקמן עוד בזה:

דברים ואקח מכם ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ובפ' יתרו אמר ויבחר אנשי חיל י"ל דבאנשים נכלל אנשי חיל כמוש"כ הספורנו פ' שלח לך אנשים אנשי חיל בעינן הלא איש אתה וחזקת והיית לאיש וא"כ שפיר קאמר ואקח. אבל מה שהזכיר שם אנשי חול לבד להורות שאם לא מצא מג' די באחד וכמו שמבואר במדרש שם בזה:

בספרי הנ"ל אנשים וכי תעלה על דעתך נשים אלא אנשים וותיקים וכסופים ורש"י פירש אנשים צדיקים. והוא דלשיטתי' אזיל שכתב בברכות (דף ט') וותיקין אנשים ענוים שהם מחבבין מצוה אבל להרבינו יונה שפי' וותיקין מפולפלין ומחודדין מלשון מפרק הרים דמתרג' מותק טוריא א"כ ליכא לפרש כן בכלל אנשים דזה מבואר אח"כ במקרא חכמים ונבונים ואפשר לומר ולפרש אליבי' דרבינו יונה הקרא הכי דהא קאמר אנשים חכמים ונבונים וידועים ולא קאמר גם על חכמים בוי"ו העיטוף "וחכמים" אלא משמע דאנשים הוא כלל והדר מפרש הפרטים שבכלל ואיזה הן האנשים. הן החכמים ונבונים וידועים והרי ידועים הוא אלו שרוח הבריות נוחה מהן. וזהו שאמר אנשים וכי תעלה ע"ד נשים אלא אנשים וותיקים וכסופים שיהיו אנשים חשובים ומה הן וותיקין מחודדים ומפולפלים דהיינו חכמים ונבונים וכסופים דהיינו וידועים כנ"ל נכון בזה. ובילקוט (שמואל א') אנשים חכמים כד"א אנשים חכמים ונבונים וכו' למה את שואלת אנשים חכמים ונבונים הרי להדיא כן. אמנם רש"י לשיטתי' שם (בשמואל א') שהי' לו הנוסחא אנשים צדיקי' לכן פירש גם כאן כן:

ובזה יש ליישב לשון רש"י בחומש שם שכתב אנשים צדיקים. חכמים כסופים. והוא תמוה כמוש"כ לעיל. דהא בספרי קאמר כסופים על אנשים ולא על חכמים וכתבתי דט"ס הוא ברש"י אבל להנ"ל י"ל דרש"י ג"כ מפרש דמה שאמר הספרי כסופים כולל לכל מה שאמר אח"כ. חכמים שנכספים וידועים ג"כ בכלל זה:

ושוב ראיתי ברש"י קידושין (דף ל"ב) אהא דאיתא אין זקן אלא שקנה חכמה. שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. ופרש"י בד"ה ת"ק סבר יניק וחכים לא והכי קאמר ת"ק אין זקן אלא שהוא חכם. שנאמר אספה לי שבעים מזקני ישראל וגו' והתם זקנים וחכמים היו כדכתיב אשר ידעת כי הם זקני העם וגו' אלמא זקנים וידועים הוו ע"כ. הרי להדיא דמוידעת מבואר שהם חכמים וידועים כולל חכמים ג"כ והוא כמש"כ]. ואפשר דגם כסופים בכלל זקני העם גם כן. ובביאור הספרי אנשים וותיקין וכסופין נ"ל עפ"י מ"ש רש"י (בשמואל א' א'). דאנשים יש לו הוראות צדיקים וחשובים. וזהו וותיקים צדיקים וכסופים וחשובים וזה נכון:

כתב רש"י בפ' דברים וז"ל אנשים חכמים וידועים זו אחת מז' מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא ג' אנשים צדיקים חכמים וידועים ע"כ. והקשה המל"מ בפ"ב מהלכות סנהדרין דהא בפ' יתרו כתיב ויבחר משה אנשי חיל והוא אחת מהד' השנויות שם וא"כ הול"ל שמצא ד' מידות וצ"ע עכ"ל: