אורח משפט לב

בו מעשה הוא ועדות שונא כשר. אלא דפסול לדון משום דלא חוי לי' זכותא דהו"א דמה בכך דהוא שונא לו מ"מ יהא כשר לו לדון קמ"ל דלא. ול"ק כלל אטו ברשיעי עסקינן. וגם הלא בחוש ראינו כי פרצה איזה שנאה בין גדולים מאיזה סיבה [ועיין תשו' מהר"ם מלובלין בשם בעל הלבוש דלפעמים בא שנאה שלא עפ"י טעם כמו אהבה לדעת המחקרים ע"ש] ולא שייך בזה אטו ברשיעי עסקינן ומיושב גם קושיא שני' שהק' אח"כ מהא דשני ת"ח השונאים זא"ז דפסולין לדון דאטו ברשיעי עסקינן וא"ש. אבל בראה בו דבר ערוה לא הוי שונא בזה וכמו שהארכתי לעיל בזה:

ובקידושין (דף ל"ג) יכול יעצים עיניו אטו ברשיעי עסקינן אלא יעצים עיניו מקמי דלימטיה זמן חיובא ת"ל ויראת והכוונה ג"כ כמו שביארנו אטו ברשיעי עסקינן כיון דלא איכפת לי' בוהדרת מאי מהני ע"ז אזהרה דויראת ולכן משני דקאי על הא דרוצה לפטור א"ע מזה. ובקידושין (דף כ"ח) הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו פרש"י דמותר לשנאותו וק"ל דא"כ אמאי מוקי בפסחים (קי"ג) בכה"ג שראה בו דבר ערוה הא איכא לאוקמי בכה"ג שקרא לו רשע ובזה לא שייך דכ"ע מסנא סני לי' דהא אין מותר לשנאותו אלא למי שקראו ושפיר שייך שינא. וצ"ל דהא דיורד עמו עד לחייו אינו אלא מדרבנן דומיא דהקורא ממזר סופג את הארבעים משא"כ מדאורייתא כן י"ל בזה:

החינוך (מצוה רל"ח) כתב וז"ל אבל בשנאת הרשעים אין בו איסור אלא מצוה לשנאותם אחרי שנוכיח אותם על חטאתם כמה פעמים ולא רצו לחזור בהם שנאמר הלא משנאיך ד' אשנא ע"כ. ובפסחים, (דף קי"ג) אמרינן מצוה לשנאותו שנאמר יראת ד' שנאת רע וע"כ הא דלא מייתי הש"ס מהלא משנאיך הוא משום דבשבת (דף קט"ז) קאמר ועליהם אמר דוד הלא משנאיך פירוש על הצדוקים משא"כ בפסחים דקאי בראה דבר ערוה בחברו מייתי מהא דמשלי (ח) דשנאת רע הוא ברואה דבר ערוה בחברו וא"כ החינוך לא מיירי בהא דפסחים אלא ברשעים דומיא דשבת. ועיין פי' המשניות להרמב"ם פ"י מסנהדרין בזה. אלא די"ל אמאי לא כתב גם הא דפסחים כאן ואכמ"ק. ובמס' שמחות מייתי האי קרא דהלא משנאיך על הפורש מדרכי הציבור עיי"ש:

עוד נראה לתרץ לפמש"כ הנוב"י חא"ח סי' ל"ה. דאין ספק בזמן שסנהדרין הי' נוהג אם עבר על חייבי מיתות ב"ד אחר התראה אף אם שהו ולא באו לב"ד שנים רבות ובין כך עשה זה תשובה ושוב באו עדים לב"ד והעידו הא וודאי שאין הב"ד משגיחין על תשובתו ובהדיא אמרו בריש אלו הן הלוקין חייבי מיתות עשו תשובה אין ב"ד מוחלין לו ע"כ. ויש להביא ראי' לזה מהא דמבואר בסנהדרין (דף פ"ה) כשעשה תשובה. וכן הא דאמרינן שם לכל אין הבן נעשה שליח גם כן מיירי כשעשה תשובה. כמוש"כ התוס' ביבמות (דף כ"ב) עיי"ש. ומבואר דגם לחייבי מלקיות לא מהני תשובה ועיין לקמן (סי' כ"ו) אהא דמבואר שם ואפי' מחל המתחרף ואף דיש לדחות ראיות האלו ולומר דמיירי שעשו תשובה לאחר שהעידו ונגמר דינן אבל אם עשו תשובה קודם שבאו לב"ד מהני. מ"מ מלבד דזה לא מסתבר כלל לומר כן. נראה לי ראי' דגם בכה"ג לא מהני. מהא שכ' הרמב"ם (בפ"ד מהל' עכו"ם) ואיך דנין דין עיר הנדחת כו' אח"כ שולחין להם ב' ת"ת להזהירם ולהחזירם. אם חזרו ועשו תשובה מוטב כו' וע"ז כתב הראב"ד טוב הדבר שמועיל להם התשובה. אבל לא מצאתי תשובה מועלת שתועיל אחר ההתראה ומעשה ע"כ. הרי להדיא דגם קודם שהועד בב"ד לא מהני תשובה אחר ההתראה. וגם הרמב"ם מודה לזה. אלא דמיירי שהי' ההתראה לאחר מיכן. כמ"ש הלח"מ שם. ומה שהקשה המגדל עוז דאמאי אינו מועיל תשובה הא כתיב שובו בנים לא קשיא מידי וכ"כ תוס' בסנהדרין (ד' ע"א) בהא דבן נח שנתגייר דבישראל חי"ב. אף דכקטן שנולד דמי דעונש שמים קיל מעונש אדם. וכמש"כ מהרש"א שם הרי אף דנתגייר ואין לך בעל תשובה גדול מזה. מ"מ חייב בידי אדם. וא"כ שפיר אצטריך קרא דאין עד נעשה דיין להיכא דעשה תשובה דאז בודאי אסור לשנאותו ומ"מ לגבי ב"ד לא מהני תשובתו וא"ש:

אבל אין לתרץ באם הי' שונא במה דראה דבר ערוה א"כ המעשה אמת וממ"נ עביד כדין. זה אינו דהא בפלוני רבעני לרצוני ס"ל לר' יוסף בפ"ק דסנהדרין דאינו נאמן דרשע הוא ואל תשת רשע עד. ולא אמרינן א"כ המעשה אמת. אלא כיון דלדבריו רשע הוא לא הוי עד. ה"נ בדיין כן. וכמוש"כ התוס' כיו"ב בגיטין (דף ד') ד"ה מודה דאע"פ דהדבר אמת אין לעשות אלא בעדים כשירים. ולקמן (סי' ל"ד ס"א) דעד שיודע בחבירו שהוא רשע לא יעיד אע"פ שהעדות אמת. והוא משום דאע"פ שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדים כשרים וכמו שהביאו תוס' בגיטין שם. מהא דפ' ד' אחין נינחי' גבי עדים זמנין דחזו בכתבא ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם:

**(מבן המחבר וכן ראיתי להדיא בחידושי יד רמה בסנהדרין אדר' יוסף שם וז"ל. וכי תימא מה נפשך אי מהימנת ליה לשווי' נפשי' רשע הימניה נמי למקטלי להאיך. לאו קושיא היא דכיון דרשע הוא ע"כ התורה פסלתו לעדות עכ"ד. וכן מבואר להדיא בתוס' כתובות (דף כ"ה ע"ב) בד"ה הרי דאינו נאמן לומר בני וכהן הוא במיגו דאינו בנו דלדבריו קרוב הוא ולא מהימן והוכיחו כן מש"ס דיבמות (דף מ"ז) ע"ש. אבל לפענ"ד אפשר לחלק בין פסול דשנאה לפסול דקורבה ורשע כמו שכ' התוס' בשבועות (דף ל"ג) בד"ה קרובים לענין עדות דאין לדמות פסול דמחמת שנוגעים בעדות לפסול דקורבה או לשאר פסולים א"כ ה"נ שפיר יש לחלק לענין דיינים בין פסול דשנאה לפסול דרשע דפסול דרשע דרב יוסף דהוי פסול הגוף וגזה"כ הוא דלא מהימן אף דהמעשה אמת אבל פסול דשנאה אף דהתורה פסלי' מקרא דלא אויב הוא לו אבל מ"מ פסולו הוא מחמת נגיעה דשנאה ולכך בנסתלק הנגיעה דישקר בהדין משום שנאה כגון הכא דממנ"פ אם ישקר משום שנאה דעבירה א"כ המעשה אמת שפיר יכולים לדון ולא מיפסלא משום שנאה זה ולהחילוק הנ"ל יתיישב שפיר מאי דהי' קשה לי על עדים וכקושיית התומים על דיינים לר' יהודה דסבר שונא פסול להעיד א"כ האיך הורגים עפ"י העדים דלהש"ס דפסחים (דף קי"ג) הנ"ל דהרואה דבר ערוה בחבירו מצוה לשנאתו א"כ הא נעשו לו העדים שונאים ופסולים לו מלהעיד אבל להנ"ל ניחא כיון דהפסול דשנאה הוא משום נגיעה דשנאה ולא הוי פסול הגוף וחיישינן משום ארחוקי דעתא ישקר בעדותו אבל הכא דלא שייך זה דהא אם הוא שונא לו משים העבירה א"כ המעשה אמת כנ"ל. אבל קשה לי לר"י דשונא פסול להעיד הא הוי לי' עדות שאי אתה יכול להזימה דקיי"ל דלא הוי עדות דאם יוזמו אח"כ ונמצא ששקר העידו ורצו להורגו בחנם משום שנאה א"כ נמצא דפסולים היו מעיקרא בזה שרצו להורגו בחנם בעדותן ובאמת לפי שיטת המהרש"ל דבשונא גמור אפי' לרבנן פסול א"כ כיון דרצו להורגו אין לך שונא גדול מזה וביותר יש להקשות דליפסלו בזה דעברו על לאו דלא תשנא אחיך ואי דהוי לאו שאין בו מעשה אבל מ"מ מדרבנן יהי' נפסלים וגם הכרזה לא צריך דלאותו דבר כתב הסמ"ע (בסי' קל"ד) א"צ הכרזה ואפשר לומר כיון דאין עדים על העבירה דשנאה ואין ידוע לנו אלא מכח דהזמה לכן אין לפוסלם בשביל זה. וביותר אפשר לומר דהא דהמני' התורה להעדים המזימין יותר מהניזמין לאו משום דבתראי המזימין נאמנים יותר מקמאי הניזמין דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אלא דכך חידש לן התורה להאמין להמזימין כמבואר בב"ק (ד' ע"ב) (עיי' מש"כ ביותר ביאור לקמן בהג"ה בסי' ל"ח) ואין לך בו אלא חידושו ובמה שחידש לן התורה דנאמנים המזימין אבל להאמין להם להחזיקם בעדותם לשונאים אינם נאמנים בעדותן:

)**