אורח משפט לא

לאסהודי כמבואר ר"פ שבועות העדות. אבל לדון אותו את עצמו פשיטא שצריך לילך לפני כל מי שיזמין אותו לדין לקבל עדות מכל רוע מעלליו והרי כ"ג ונשיא לוקין בב"ד של שלשה כדפסק הרמב"ם פי"ז מסנהדרין והוא מירושלמי פ"ב דסנהדרין ודהוריות ופשוט דב"ד של ג' זוטר מנשיא ואפ"ה מקבלין עליו עדות וגומרין דינו ומלקין אותו עכ"ד. והרי מבואר להדיא דאינו צריך לילך לקטן ממנו. ואם באמת אינו ראוי לילך שולחין לו שני סופרי הדיינים וכותבין הטענות שלו כמבואר בסי' קכ"ד. וכ"ג שאני דא"א בענין אחר. דלדידי' גם בשני סופרי הדיינים איכא זילותא. כמש"כ הרא"ש בר"פ שבועות העדות בזה:

ובמק"א ביארתי דהא דקאמר בשבועות (דף ל"א) ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד למעוטי מאי. דאמאי לא קאמר למעוטי צורבא מרבנן דאינו מחויב להעיד. אלא ודאי מאחר דאיכא תקנתא שישלחו ב"ד לביתו ויקבלו העדות. כמבואר בסי' כ"ח. ראוי להעיד קרוי. לכן קאמר מלך. דלדידי' גם בכה"ג איכא זילותא. וכ"ג שכתב הריטב"א שם נמי כן:

סעיף ז' אסור לאדם לדון למי, שהוא אוהבו וכו' ולא למי ששונאו. בתומים הקשה דהרי בפסחים (דף קי"ג) אמרינן אהא דכי תראה חמור שונאך מאי שונא. אילימא שונא ע"ג והא שונא שאמרו ישראל ולא ע"ג אלא בשונא ישראל ומי שרי לסנוי' והא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך אלא כגון שראה בו דבר ערוה דמצוה לשנאותו וא"כ קרא דהוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו דמוקמינן בשונא שפסול לדון. קשה ג"כ ומי שרי לסנוי' והא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך ואטו ברשיעי עסקינן אלא לאו דראה בו דבר ערוה. וא"כ ל"ל קרא דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שפסולין לדון משום דאין עד נעשה דיין תיפוק לי' דראו בו דבר ערוה דאין לך דבר ערוה גדולה מזה שראו בו שהרג את הנפש וא"כ מותר לשנאותו וא"כ בלאו הכי פסול לדון:

ונראה לתרץ דיש חילוק בין שנאה הבאה מפאת הטבע ובין שנאה הבאה מפאת המצוה דכשם דמצות תפילין וכדומה נותן שלימות בנפש האדם כן השנאה הבאה מצד המצוה נותן שלימות בנפש אדם. וכבר ביארנו כי כל מה שב"ד דנים עפ"י ד' מיתות שנמסר להם וכן מלקות. לא לבד שאינם מרגילים לטבע דע אבל מרגילים לקנין טוב כי כן סגולת המצוה. ובזה מבואר הא דכתיב (דברים י"ג) אחר דיני עיר הנדחת ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך. והוא דבא לומר דלא נימא אחר שבא אזהרה להכות את העיר ואת כל הנמצא בעיר לפי חרב שהוא עפ"י מדה אכזריות וא"כ מהראוי שלא לעשות כן. שלא יקנו בזה קנין רע בנפשותיהם. וישרישו בזה מדת אכזריות בלבם. לכן אמר כי נהפוך הוא כי אדרבא בזה יתן לך רחמים. וכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים "ורחמך" כי תשמע בקול ד' אלקיך לשמור את כל מצותיו כו' לעשות הישר בעיני ד' אלקיך דוקא. ולא לפי ראות עיני האדם. ואדרבא כל מה שעושה עפ"י התורה יקנה קנין טוב בנפש. אף שלפי הנראה הוא אכזריות כי כן יסד המלך:

ובזה יתבאר ג"כ הא דכתיב (דברים י"ט) אחר דיני רוצח בשוגג ומזיד ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת. לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי מישראל וטוב לך. דהאי וטוב לך לכאורה הוא מיותר ולפי הנ"ל א"ש. דלכאורה הוא נראה כאכזריות להוציא את ההורג במזיד מעיר מקלט. ולהמית אותו ודי במה שהוא גולה. לכן אמר אדרבא לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי מישראל ואז טוב לך בי תקנה קנין טוב ושלימות הנפש. והנה הרא"ש ז"ל בפ' זה בורר סימן כ"ג כתב וז"ל אהא דלא לידון אינש לא למאן דרחים לי' ולא למאן דסני' לי'. דרחים לי' לא חזי לי' חובתא. ודסני לי' לא חזי לי' זכותא. כי ענין הזכות והחובה מבצבצא באדם בלא כוון רשע לפיכך באהבה מועטת לבו נוטה לזכות ובשנאה מועטת לבו נוטה לחובה עכ"ל וכ"ז בשנאה מפאת הטבע אבל אם השנאה מפאת המצוה שביארנו כי לא לבד שאינה מקלקלת את הטוב שבאדם אלא אדרבא מוסיף טוב באדם לא שייך כל שיבצבץ השנאה ויטה לחוב. וא"כ אם ראו דבר ערוה דמצוה לשנאותו אין שייך כלל שיהא פסול לדון משום שונא וא"ש:

ושוב ראיתי בשו"ת חות יאיר שעמד בכיוצא בזה בסוף ספרו עמש"כ לקמן סי' י"ז דמי שהוא רשע אין להטות דינו וע"ז נאמר לא תטה משפט אביונך בריבו מי שהוא אביון במצות דאין לחוש בזה משום שנאה אלא כיון שאין השנאה טבעיית אלא עפ"י דבר ד' אין לחוש דדעתי' יטעהו ולא חזי לי' זכותא כמו בשאר שונא עיין שם בזה. והוא כדברינו וכנ"ל בזה:

אמנם לכאורה מבואר בתוס' פסחים (דף קי"ז) ד"ה שראה דבר ערוה וז"ל וא"ת דבאלו מציאות (דף ל"ב) אמרינן אוהב ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאותו וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונאו דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה. ושייך כפיית יצר עכ"ל. א"כ מבואר דגם השונא עפ"י דרכי ד' אפשר לבוא לידי שנאה גמורה. וא"כ איך יכול לדונו מיהו בתוס' ב"מ (דף ל"ב) תי' דהא דמצוה לטעון כדי לכוף את יצרו לא מיירי בשונא דוקא. וכ"כ הנ"י שם וכ"ה ברמ"א לקמן סי' ער"ב ס"י וכן הוא במ"א או"ח סי' קנ"ח סל"ב דבשונא דוקא משום דבר ערוה לא שייך כפיית יצר. דהוא יפה עושה ששונאו וא"כ לא ס"ל הך סברא דכיון שהוא שונאו חבירו שונאו גם כן ובאין לידי שנאה גמורה. והוא עפ"י מש"כ דמצוה אינה משחתת אלא אדרבא נותנת שלימות בנפש האדם. וא"ש. ולשיטת התוס' דפסחים י"ל קושיא הנ"ל במש"כ לקמן בזה:

עוד נראה לפי עניית דעתי לתרץ מהא דפריך בפסחים (דף קי"ג) ומי שרי לסנויי והא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך. ופרשב"ם דאטו ברשיעי עסקינן והדבר תמוה. וכי לא הזהיר על שנאה משום לא תשנא את אחיך. הכא נמי מזהיר שבשביל השנאה לא יחדול מלעזוב לו ומאי פריך לכן נראה לי דהכי פריך. והכתיב לא תשנא את אחיך דאם נפרש כפשוטו שנאך מה שאתה לבד שונא לו משום איזה סיבה שפרצה שנאה ביניהם ובא האזהרה על זה. פן תאמר מלחדול לעזוב לו בשביל זה אל תאמר כן. אלא עזב תעזוב עמו אי אפשר לפרש כן. דהא בלאו הכא כתיב לא תשנא את אחיך ואם כן כבר הוזהר על זה. ואם לא יועיל לו האזהרה הנ"ל מה יושיעו אזהרה שני'. ועוד דמשמע דאף על פי שאתה שונאו מכל מקום עזב תעזוב עמו דמשמע דאין תל עליו אלא חיובא דעזיבה אבל מותר להשאר עמו בשנאה. ומי יכול לעשות כן. והא כתוב לא תשנא את אחיך. לכן הוצרך לאוקמי בראה בו דבר ערוה. דמשום לא תשנא ליכא. ומשום עזב תעזוב איכא. אבל קרא דלא אויב לו דמוקי בדיין שונא דפסול לדון. הוא אזהרה אחרת שמלבד שהוזהר על לא תשנא משום זה לא נפסל לדון דלאו שאין