אורח משפט כט

דאינו יכול לעמוד א"כ דבר אחר גרם לו אינו בכלל אינו כשר להעיד. דכשר הוא. אלא דאינו ראוי. וא"כ ניחא הא דלא קתני כל הראוי לדון. ראוי להעיד. משום דא"כ הוי ק"ל אהאי כללא דהא איכא מלכי בית דוד. דראוין לדון ואין ראוין להעיד כמו בשבועות שם דקרי לי' אינו ראוי להעיד לכך קתני כל הכשר להורות. דמיירי בכשרי הגוף ולא בדבר אחר גרם לו וא"כ מיירי האי כללים בכשרים ולא בראוים וא"ש:

וממתני' הנ"ל יש להביא ראי'. דאף דעדים בעי עמידה. מ"מ איני מעכב. והפוסקים הביאו ראי' מהירושלמי, דמבואר בחולה שאינו יכול לעמוד מעיד דאס"ד דמעכב באינו יכול לעמוד. א"כ ק"ל אהאי כללא דכל הכשר לדון כשר להעיד. דהא איכא חולה שכשר לדון ואינו כשר להעיד משום דבעי עמידה. א"ו דאינו מעכב. אך לפימש"כ י"ל דמתני' לא מיירי במידי דראוי ואיני ראוי אלא בכשר ואינו כשר. וא"כ באינו יכול לעמוד דהמניעה מצד אחר לא מיירי מתני' דהא כשר הוא. אלא דאינו ראוי. ושם בתוס' בד"ה לאתויי ממזר אמאי לא קאמר בעל מום דפסול לדיני נפשות וכשר לד"מ. ע"ש. לפימש"כ הו"מ להק' ממלכי בית דוד. אלא דעדיפא נקטי. גם הו"מ להק' מהא דאין מושיבין זקן בסנהדרין. וסריס ומי שאין לו בנים. כמבואר בסנהדרין. אלא דחדא נקטי. ועוד. דאפ"ל דהא דאין מושיבין זקן. הוא מדרבנן וא"כ עדיפא להו מבע"מ. דמדאורייתא פסול לד"נ ולד"מ כשר:

אמנם מש"כ תחילה. אינו אלא לפלפולא. י"ל דלכך ל"ק דהאיכא מלכי בי"ד דכשרין לדון ואינן כשרין להעיד מאחר דאין כשרין לדון בדיני נפשות. אין סתירה להכלל. דהכלל כל הכשר לדון אינו אלא אם כשר גם לד"נ. ומאי דתני תחילה ראוי וכאן כשר דלעיל בדיינים שייך לשון ראוי דאף אם הוא כשר שהוא בחזקת כשרות מ"מ בעינן שיהי' ראוי מצד יחוסו. דביוחסין מיירי כמוש"כ תוס' אבל בעדות שייך כשר:

סעיף ב' הסומא בשתי עיניו פסול עיין סמ"ע דהטעם משום דהוי כמו לילה. דלזה ביממא לילה. ודלא כע"ש דנתן הטעם משום דמקשינן ריבים לנגעים דלית הלכתא כוותי' דר"מ. ועיין בתוס' נדה (דף נ') ד"ה ור"מ שכתבו דלרבנן דר' מאיר דלא מקשינן ריבים לנגעים סומא בשתי עיניו כשר. דכיון דליכא היקישא מהיכי תיתי נימא לפסול ולזה הוצרך הסמ"ע ליתן טעם משום דהוי כמו לילה:

ולענ"ד נראה לומר טעם אחר לפסול סומא, אפי' אי לא מקשינן ריבים לנגעים. עפ"י מה דאמרינן בב"ק (דף פ"ז) תניא אידך. כי' וכן הי' רבי יהודא פוטרו. מכל מצוות האמורות בתורה. אמר רב שישא ברי' דרב אידי מאי טעמא דר' יהודא. אמר קרא ואלה המצות החוקים והמשפטים. כל שישנו במשפטים ישנו במצוות וחוקים וכל שאינו במשפטים אינו במצוות וחוקים ע"כ. הרי דס"ל לר' יהודה. דסומא אינו במשפטים ואמרינן בפ"ב דסנהדרין (דף י"ח) גבי כהן גדול אי לא דיינינן לי' איהו היכי דאין הכתיב התקוששו וקושו ואמר ר"ל קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים וא"כ לר' יהודה קשה ל"ל קרא דהקישא ריבים לנגעים. דמה נגעים שלא בסומין אף ריבים כן. תיפוק לי' דבלא"ה פסול לדון כיון דאינו במשפטים. וא"כ אי לא דיינינן לי' איהו היכי דאין. אך אין זה התחלת קושיא. דהא ר"מ הוא דאית לי' האי היקישא דריבים לנגעים. ור"מ לשיטתי'. פליג שם על ר"י וס"ל דסומא חייב בכל מצוות האמורות בתורה. כמבואר בב"ק שם (דף פ"ו) וא"כ ישנו במשפטים וכיון דדיינינן לי' הו"א דדן ג"כ. לכן יליף מהיקישא דריבים לנגעים. דפסול לדון. אמנם לר' יהוד' דסומא אינו במשפטים. בלא היקישא דריבים לנגעים פסול לדין משום התקוששו וקושו. ורבנן דר' מאיר לאו היינו ר' יהודה. ומזה ראי' למ"ש הרא"ש פרק החובל סי' ז'. והאריך היש"ש שם להוכיח דאין הלכה כר' יהוד'. דסומא פטור מכל מצוות האמורות בתורה. לכן שפיר כתבו התוס' דלדידן כשר. והסמ"ע הוצרך להטעם דהוי כמו לילה:

והנה הנמוקי יוסף פרק אחד ד"מ כתב וז"ל אבל סומא בשתי עיניו פסול לדון. כו' והכי משמע נמי בפרק מצות חליצה (דף ק"א) גבי פלוגתא דר' יהודא ורבנן. דמ"ס חליצה בג' ומ"ס בחמשה. ור"י הדיוטות מנ"ל נפקא לי' מלעיני. מדאיצטריך למעוטי מלעיני סומין ש"מ דאפילו הדיוטות כשירים דאי ס"ד סנהדרין בעי ל"ל לעיני מדר' יוסף נפקא סנהדרין מכל מום כדכתיב כלך יפה ומום אין בך. והשתא אס"ד סומין כשירים לדיני ממונות א"כ היכי מוכח מדאיצטריך לעיני למיפסל סומין ע"כ הדיוטות כשירין. דלמא סמוכין לא בעי אבל מומחין בעי. אבל אי בד"מ סומין פסולים לא איצטריך לעיני אלא למיכשר הדיוטות. עכ"ל והשתא קשה מאי ראי' היא זו. דאליבא דר"י וודאי פסול משום התקוששו וקושו. כנ"ל אבל אליבא דידן דלא קי"ל כוותי' בהא דפוטר סומא מדינים נוכל לומר דכשר. ובשלמא בהא דאצטריך לפסול סומא משום כלך יפה רעיתי אליבא דר' יהודה ולא סגי בהתקוששו וקושו. דאיצטריך לעגלה ערופה דמבואר בסנהדרין (דף י"ד) דס"ל לר' יהודא דבעינן סנהדרי גדולה. ולא שייך בזה התקוששו וקושו. דאינו דין אלא מצוה. אבל קמייתא קשה. ונראה דחדא בחבירתה מתורץ דזה דוחק לומר דאיצטריך לעגלה ערופה גרידא. וא"כ ל"ל כלך יפה רעיתי. וע"כ דמיירי דאיכא עוד אחרים דלא שייך בזה התקוששו וקושו כמוש"כ התוס' בסנהדרין (דף י"ח) ד"ה והא כיון דאין הדין נגמר על פיו לבד. וא"כ שפיר מבואר דגם לדידן פסול:

ונראה דלא שייך לומר קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים אלא במלך וכהן גדול דבני חיובא נינהו ופשיטא דדנין אותם. דאי לא דדנין אותם היכי לידיינו. דהנידון יאמר להם הרי אתם בני חיוב כמוני. ואפ"ה אין דנין אתכם. וכן מורה הלשון קשוט עצמך. שהוא בר חיוב וצריך לקשט את עצמו. משא"כ בסומא דאינו במשפטים אין מחוייב בדבר מה שייך בו קשוט כיון דאין מצווה. ולכן גם לר' יהודה ליכא ילפותא לפסול אם לא משום דהוי כמו לילה ולכן שפיר הביא הנ"י ראי' מדר"י וממילא נשמע גם לדידן:

סעיף ג' וי"א דמבן י"ג ומעלה אפילו לא הביא שתי שערות כשר. והקשה בתומים כיון דקטן א"א לדונו כמבואר לקמן (סי' צ"ו) א"כ נימא התקוששו וקושו ולפי"מ שנתבאר לעיל בס"ב דבמי שאינו מחוייב לקשט את עצמו לא שייך התקוששו וקושו א"ש. אכן בש"מ ב"ק (דף מ"ד) לא משמע כן:

ויש להקשות לדידן אמאי כשר הא עיקר מה שדנים כעת הוא משום דשליחותייהו דקמאי עבדינן כמבואר בגיטין (דף פ"ח) והלא קטן אף אם הוא י"ג שנה כל שלא הביא שתי שערות. אינו בר שליח. ואמאי כשר לדון עתה. ולהדיא מבואר בתשב"ץ ח"ג שאלה ו'. דהא דעכו"ם אין רשאין לדון הוא משום דלאו בני שליחות. אפילו במידי דשייך שליחות ג"כ. ויש לומר לפי"מ שכ' השיטה מקובצת בכתובות (דף י"א) אהא דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד. דזכין לאדם שלא בפניו. והקשו התוס'. הא זכי' מטעם שליחות ואין שליחות לקטן. ותי' דב"ד שאני עיי"ש בזה. וא"כ י"ל דבית דין יכולין לעשות שליחות לקטן גם כן. אמנם בקידושין (דף מ"ב) דפריך והא קטנים לאו בני שליחות נינהו. מבואר דאפילו לב"ד אין יכולין לעשות שליח א"כ ה"ה דאין יכולין לעשות שליח לקטן גם כן. ולדעת אחרונים בשליחות דמגו דחל על בר שליח חל אף על אינו בר שליח כשעושה אותם ביחד ה"נ י"ל דמאחר דדנין בשלשה. דמגו דמהני שליחותם על שאר הדיינים חל אף בקטן. אלא שזה אינו מוסכם. ואפשר לומר מאחר דשליחוחייהו דקמאי אינו אלא מדרבנן כמו שביארנו (בסימן א') והוא הפקר ב"ד. מהני בקטן גם כן: