אורח משפט כח

סימן ז. סעיף א' ב"ד של ג' שהיה אחד מהם גר הרי זה פסול לדון ישראל בנדה (דף מ"ט) כל הראוי לדון דיני נפשות. ראוי לדון דיני ממונות. ויש שראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות. ומפרש בש"ס דהיינו גר וממזר וכן בסנהדרין (דף ל"ו) דאין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים. יש להק' דלהרמב"ן דס"ל אם קבלו ג' עדות דיני נפשות דלא מהני. ובעינן דוקא כ"ג. א"כ ס"ל דקבלת עדות כדין. וא"כ ממזר וגר וחלל וכדומה שאינן כשרין לדון אלא דיני ממונות אם קיבלו עדות דיני נפשות לא מהני דקבלת עדות כדין דמי. ומאחר דפסולין לדיני נפשית לא מהני קבלת עדות שלהם. א"כ הא דפריך בב"ק (דף מ"א) בעל השור נקי מחצי כופר. וא"ל ר"ע הביאהו לב"ד וישלם לך. משכחת בקבלו ממזר או גר וכדומה. והלכו העדים או מתו דלממון מהני. ולסקילה לא מהני וא"כ צריך קרא דחצי כופר פטור צ"ל דה"ה דהו"מ לשנויי כן:

בכנה"ג (סימן ז') פסק בנולד מהכותית אעפ"י שאביו מישראל פסול להיות דיין ומסיק דלפ"ז הא דרחבעם בן שלמה מנעמה דגיורת היתה. וכתב עוד ראיה לזה מן התוספתא דסנהדרין (פרק ד') אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה ואם נימא דרחבעם הי' מגיותה הרי רחבעם פסול למלכות דאם היתה בת פסולה לכהונה ע"כ. ועיין ריטב"א בקדושין (ס"ו) שכתב רב לך מלכות איכא דק"ל כהן שפסול לכהונה איך יוצלח למלכות דהא תניא בתוספתא שאין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה ול"ק לי דהא איסורא דרבנן הוא ולא הי' מקפידין ע"ז בדיעבד והיינו לישנא דאמרי כלומר מסתיי' שאין אנו מקפידין ע"ז בדיעבד להעמיד דברינו בך לערער על כתר מלכות אבל הנח כתר כהונה דבדאורייתא קפדינן ע"כ. וא"כ כיון דס"ל דהא דאין מעמידין אלא מן המשיאין לכהונה אינו אלא מדרבנן אין ראיה דבימי רחבעם לא גזרו עדיין בזה אלא בחידושי הר"ן בסנהדרין (דף ל"ו) משמע שהוא דאורייתא:

שם בנדה כל הכשר לדון כשר להעיד. ויש לדקדק אמאי לא נקט ראוי כמו דנקט לעיל כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות. וי"ל דהרמב"ם (בפ"ב מהלכות סנהדרין הלכה ה) כתב. מלכי בית דוד. אע"פ שאין מושיבין אותם בסנהדרין יושבים הם ודנין את העם ע"כ. והוא דבסנהדרין (דף י"ט) אמרינן דמלכי בית דוד דן ודנין אותם והקשו תוס' הא אמרינן. שם (דף י"ח) דאין מושיבין מלך בסנהדרין וחילקו דבדיני נפשית הוא דאין דנין. משום לא תענה על רב. אבל בדיני ממונות דנין. והרמב"ם חילק בין אם הוא לבדו בין אם הוא עם סנהדרין. דבסנהדרין אין מושיבין אבל לבדו דנין וכל זה ודאי בדיני ממונות. דמומחה לרבים דן יחידי. כמוש"כ הרמב"ם שם הלכה י"א. אבל בדיני נפשות ודאי אינו דן. וא"כ א"ש האי כללא דכל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות. ויש שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות. דמלכי בית דוד ג"כ אינן דנין דיני נפשות אבל דנין דיני ממונות. ואיתא בשבועות (דף ל"א) שבועת העדות כו' בכשרים ולא בפסולים. ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד. למעוטי מאי. ר"פ אמר למעוטי מלך. ופרש"י דלא חזי לעדות דצריך עמידה. וזה אי אפשר משום שום תשים עי"ש. וא"כ הרי מלכות בי"ד דנין ואין מעידין. וא"כ קשה דאיך קתני כל הכשר לדון כשר להעיד הא איכא מלכי בי"ד. דדנין ואין מעידין. לכך נראה דמדקתני כל הכשר לדין ולא קתני כל הראוי לדון. דכשר היינו בעצם האיש. דכשר להעיד ואינו כשר לדון. מבואר דהוא כסומא דכשר להעיד ואינו כשר לדון. דפסיל הוא משום דדבר אחר גרם לו. וא"כ מלך דאינו מעיד הוא משום **(דאין נזקקין לפחות משוה פרוטה הוי מטעם מחילה. א"כ למה צריך קרא לרבות הקדש להישבון דב"ד נזקקין אפילו לפחות מפרוטה כיון דהטעם הוי משום מחילה והקדש לאו בר מחילה הוא. אלא ודאי דלאו מטעם דפחות משו"פ מחיל לכך אין ב"ד מזדקקין ואפילו בלא מחיל נמי אין ב"ד מזדקקין משום דפחות משו"פ לא הוי ממון שניתן לגבות בב"ד וכמוש"כ. ולפע"ד נראה ליישב קושיית הגט מקושר הנ"ל. דהנה הא דאמרינן דמשלשין בממון נראה לי דהביאור כן הוא דמן הדין כל אחד מחוייב לשלם כאשר זמם להפסידו בעדותו רק דב"ד משלשין הוא משום כיון דקיבל מה שרצו להפסידו אין לחייבם שיתנו בין שניהם כפל כאשר זמם כל אחד להפסידו וכן פרש"י במכות (דף ה' ע"א) אהא דקאמר שם דמשלשין בממון ואין משלשין במכות משום דממון מצטרף ופרש"י לזה הטעם והרי קיבל מה שרצו להפסידו בין כולם וזה פשוט לדעתי. א"כ מעתה לק"מ ושפיר יכולים ב"ד להזדקק אף בלא העידו אלא אפרוטה כיון דהחיוב לשלם פרוטה שרצו להפסידו בעדותן הוא על כל עד כאשר זמם אלא כיון דבאו לב"ד ושלשו בין שניהם וקיבל מה שרצו להפסידו. מצטרפין ופטרינן אותם בזה. אבל כל זמן שלא קיבל מה שרצו להפסידו החיוב הוא על כל עד לשלם הפרוטה כאשר זמם, ושפיר יכולים ב"ד להזדקק אף בלא העידו אלא אפרוטה והשילוש אינו אלא קולא להעדים וזה נכון:

ואין להקשות מהא דמבואר במכות (דף ג' ע"א) דעד זומם משלם לפי חלקו אע"ג דעד השני אינו משלם כלום. א"כ אמאי אינו משלם אלא לפי חלקו כיון שלא קיבל מה שרצו להפסידו א"כ יהי' נשאר כחיובו כאשר זמם בכולו. דזה אינו כיון דהחיוב לשלם הוא עפ"י עצמו באמרו שכבר עמדו בדין ונתחייב כל אחד לשלם חלקו כמבואר במכות דמיירי שהודה שכבר עמדו בב"ד ונתחייב לשלם כל אחד לפי חלקו חציו א"כ אין לו השתא לפי הודאתו של העד אלא חיוב ממון דחציו שכבר נתחייב ופסקו לו ב"ד וחצי השני דלפי הודאתו דזה העד שאנו באים לחייבו הוא אומר שחצי השני נתחייב ליתן לו העד השני בב"ד. אך העד השני כופר לו מה שנתחייב לשלם לו מכבר א"כ איך יוכל לחייב להעד השני שהודה בשביל שהעד השני שנתחייב כבר בב"ד וכופר לו והוי כאילו כופר לו חוב ממון בעלמא וז"ב:

עוד נ"ל לתרץ לכאורה עפ"י שיטת התוס' רי"ד בפ"ג דסוכה דאף דפחות משו"פ מחיל אינש מ"מ מחוייב בד"ש שכתב שם אהא דערבה גזולה פסולה אף דהוי פחות משו"פ ומחיל אינש מ"מ מחוייב בדיש ולא הוי לכם עיי"ש. והא במחוייב לצאת ידי שמים מהני תפיסה א"כ מהשתא שפיר י"ל דלכך יכולים שני עדים לחייב אפילו שו"פ דהא אף דב"ד גופא אין יכולים לעשות בהם כאשר זמם להוציא מכל אחד חצי פרוטה. מ"מ ג"כ יתקיים בהם כאשר זמם בזה דיכול לתפוס הנדון בעצמו מהעדים כאשר זממו לו והוי שפיר כאשר זמם אפי' בפרוטה. ושוב ראיתי בשער משפט שכתב כן (בחו"מ סימן א' ס"ד) דהיכא דמהני תפיסה מהעדים הוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה וא"ש:

ובזה יתורץ שפיר קושיית הראשונים בריש מכות עיי"ש ברמב"ן ובריטב"א שהקשו אהא דאיתא במכות (דף ד') מעידין אנו באשת פלוני שזינתה והוזמו דנהרגין ואין משלמין כתובתה שהי' מפסיד לה ואיך מקיימין בהם כאשר זמם מקצת ע"ש. אבל לפי הנ"ל ניחא כיון דמה דפטרינן להעדים מלשלם כתובתה שרצו להפסידה הוא משום דקלב"מ והא קיי"ל דקלב"מ מחוייב לצאת יד"ש ומהני תפיסה כמבואר ברש"י ב"מ (דף צ"א) א"כ ה"נ כיון דמהני תפיסה לתפוס מהעדים יתקיים שפיר כאשר זמם בזה דיכול לתפוס מהעדים כאשר זממו להפסיד כתובתה. אבל זה אינו לפי שיטת המהרש"ל (ביש"ש פרק הכונס ס"ו) דהיכא דעבדינן החומרא ליכא משום לצאת יד"ש רק אם לא עבדינן החומרא אז איכא משום לצאת יד"ש וגם היכא דהוי גרמא בנזקין שאין בו חיוב מן הדין אלא לצאת יד"ש אי תפס מפקינן מיני' והובא בש"ך (סימן כ"ח) ליתא להאי תירוצא הנ"ל:

)**