אורח משפט רעו

קרי' לאהל דכתיב עור ובשר תלבישני ובעצמו' וגידין תסוככני א"כ שפיר אע"ג דעשוי בידי שמים חשיב אהל דבהמה אהל אבל לאפוקי שריפת קדשים ותקיעת שופר דנתינת קדשים לבהמה ולכלב ותקיעת שופר דאינו בכלל מלאכה כלל דלא מצינו מלאכה דומה לה שאסר לן רחמנא ורק משום חשיבות המצוה יהא מחשיבו למלאכה על זה הוא דפליג רבא וד"ל ודוק וזה החילוק ברור ונכון:

והנה יש להקשות על סברתי מהא דחולין (דף פ"ד) הנ"ל וספיקו דוחה יו"ט וקאמר התם שופר בגבולין תוכיח שאין ודאי דוחה שבת וספיקו דוחה יו"ט. הא מה דתקעינן ביו"ט מספק זהו לאו משום דחיית איסור ד"ת ואפי' מספק אלא דתקעינן ממנ"פ כנ"ל והשתא יקשה ממנ"פ אי נימא כסברתי יקשה קושיא זו הנ"ל ואי לא נימא כסברתו יקשה קושיית הטו"א הנ"ל אבל יש לומר דעל ר' לוי לא קשה מסוגיא דחולין הנ"ל דהנה ידוע שיטת הרמב"ם דספק דאורייתא לחומרא מדרבנן הוא לחומרא והרשב"א והר"ן סוברים דמדאורייתא לחומרא וכבר העלה המהרי"ט דזהו המחלוקת התנאים אי בעינן באשם תלוי חתוכה אחת משתי חתיכות אי לא דלמ"ד בעינן ס"ל ספיקא בעלמא דאורייתא להקל דרק בב' חתיכות דאיתחזק איסורא הוא מהתורה להחמיר וחייב באשם תלוי ואידך ס"ל כל ספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא לכך ס"ל לא בענין חתיכה אחת משתי חתיכות והרמב"ם ס"ל כמ"ד בענין חתיכה אחת משתי חתיכות דאיתחזק איסורא לכך ס"ל אי לא איתחזק איסורא ספיקא דאורייתא מהתורה להקל. והרשב"א והר"ן יסברו כמ"ד לא בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות א"כ חייב באשם תלוי אפי' מספק דלא איתחזק איסורא דספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא וע"כ מעתה יש לומר דר' לוי יסבור כמ"ד דעל ספק חתיכה אחת נמי מביאין אשם תלוי דספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא וישנה הא דחולין לפי שיטתו דסבר ספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא א"כ מאחר דמחויב לעשות מספק מדאורייתא שוב הוי כודאי וכן יש להביא ראי' לזה מהא שכתב הפר"ח (סי' קפ"ד) דלהרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא אינו אלא מדרבנן לחומרא מי שמסופק אי בירך בהמ"ז אי יכול להוציא לאחר דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ע"ש א"כ אי אמרינן דספק דאורייתא מהתורה לחומרא לא הוי כודאי אלא מטעם ספק הוא דחייביה רחמנא א"כ מאי אירי' דספק הוא דאינו יכול להוציאו לאחר דוקא להרמב"ם דספק אינו מחייב אלא מדרבנן הא גם להר"ן והרשב"א דסברי ספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא ג"כ אינו יכול להוציאו המחויב מספק לאחר שלא בירך דשמא בירך ופטור מברכת המזון ואינו יכול להוציא הספק לאחר שלא בירך הרי משמע להדיא מהפר"ת הלז דלהרשב"א והר"נ יכול הספק להוציא לאחר המחיוב הוי כודאי אלא דאמרינן שהתורה אמרה שיקיים המצוה שידע בודאי שקיים המצוה ולא מספק ואם מסופק בהמצוה אי קיים אי לא קיים צריך הוא לעשות המצוה מחדש כודאי א"כ השתא לא קשה כלל קושיית הטו"א הנ"ל אמאי קאמר בחולין ספיקו דוחה יו"ט דהיאך ספיקו דחי לאיסור תורה הא ר' לוי יכול לסבור שפיר ספיקא דאוריי' לחומרא מה"ת והוה מחויב מספק כודאי א"כ שפיר לדידיה אתי עשה דשופר ודחי לל"ת דיו"ט כחיוב מודאי דדוחה לל"ת אבל הסוגיא דחולין ע"כ קאי למ"ד ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא לכך שפיר יש לחלק בין ספק לודאי כמו שהוכחנו מהפר"ח הנ"ל ומעתה לא קשה נמי קושייתי הנ"ל כמובן ודו"ק היטב:

ובדין הפר"ח הנ"ל דלהרמב"ם דספק דאורייתא מה"ת לקולא. לכן מי שמסופק אם בירך בהמ"ז אי יכול להוציא לאחר דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא משמע הא להרשב"א דספק מחויב מדאורייתא יכול להוציאו הספק מחויב מדאורייתא להמחויב בודאי. נראה לי לומר דזהו דאיכא נמי חזקת חיוב המצוה כגון בבהמ"ז שאכל ואינו זוכר אי בירך לכך עומד הוא בחזקת חיוב כודאי ויכול לכך להוציא לאחר אבל באין לו חזקת חיוב כגון דמסופק אי אכל כזית בזה י"ל דלא הויא אלא מחויב מספק ולא יכול להוציא לאחר. א"כ אהאי דחולין הנ"ל שהספק הוא שם אם איש הוא מחויב אם טומטום הוא פטור א"כ אין לו חזקת חיוב ולא מחויב אלא מספק והדר קושייתו לדוכתא. ובאמת לפי החילוק הזה היה אפשר לומר דגם הרמב"ם יסבור דהיכא דאיכא חיוב המצוה מחויב הוא מה"ת כהרשב"א כדמביאין אשם תלוי היכא דאתחזק איסורא כנ"ל אף דיש לחלק חזקת חיוב מחזקת איקבע איסורא אבל מ"מ י"ל שפיר דעמדינן אחזקה כבכ"מ דעמדינן אחזקה ודוק. אך מהפר"ח לא משמע כן דלהרמב"ם לא הויא מחויב אלא מדרבנן. ושוב מצאתי סיוע לדברי בספר נחל איתן ברמב"ן בפ' שני להלכות ברכות ע"ש בזה ועיין כן כסברא זו שכתב כן בהלכות תפלה (פ"א הלכה א') ובתשובת הגאון רעק"א ז"ל בתשובה ו' מצאתי שהביא להפר"ח הנ"ל וכתב להיפך דבפשוטו י"ל דאף לאינך הפוסקים דספק דאורייתא מה"ת לחומרא מ"מ מחויב רק מגדר ספק וגם האריך שם בתשובה הנ"ל דאפילו להרמב"ם דספק דאורייתא מה"ת לקולא יכול להוציא בברכת המזון לאחר שלא בירך עיין שם בזה. ואמ"ל בזה:

יהודא ליב אנאליק בחרב הגאון אמתי הצ' ר' שמעון דובער זצלה"ה