אורח משפט רעה

המצוה דשופר עושה למלאכה א"כ השתא לא קשה מספק היכי תקעינן לדחות ד"ת דלפי מש"כ ניחא דממנ"פ אי בר חיובא הוא א"כ שפיר תקע דאתי עשה ודחי ל"ת ואי לאו בר חיובא הוא א"כ ליכא מלאכה כלל כיון דליכא מצוה המחשיבו למלאכה וכן לא קשה נמי מה שהקשה מההיא דשלש תקיעות ומההיא דהיו תוקעין לבטל העם ג"כ ניחא לפי דברינו כיון דאין חייב לתקיעות הללו אלא מד"ס א"כ ליכא איסור מה"ת בתקיעות הללו ויתישב לפ"ז שפיר קושיית הגאון בעפ"י שהק' בפסחים ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה פירש דש"י דאי השבתתו בכל דבר סגיא ליה נוקמיה ביו"ט ויבערנו בדבר אחר ויאכילנו לכלבים או ישליכנו לים ותמה הפ"י דרש"י גופא כתב לקמן (דף מ"ו) במשנה דכיצד מפרישין דכשם שאין שורפין קדשים טמאים ביו"ט כמו כן אסור להאכיל לכלבים דרחמנא אחשבי' כמש"כ רש"י בביצה (דף כ"ז ע"ב) עכ"ד. והנה כבר האריכו המפרשים בתירוצים שונים אבל לפי דברינו הנ"ל דרבא לית ליה סברת רש"י דאחשבי' ניחא שפיר דרבא לשיטתו שפיר קאמר ש"מ מדר"ע תלת לפי שיטתו דלית ליה בר"ה לסברת רש"י דאחשבי' דאי השבתתו בכל דבר סבירא ליה הא יכול לבער בדברים אחרים כיון דלית ליה סברא דאחשביה:

ובזה יתורץ מאי דקשה לי זה זמן רב על פירוש רש"י דביצה הנ"ל מהא דאיתא בשבת (דף ק"ו) דהמקלקל בהבערה חייב מדאסר רחמנא הבערת ב"כ א"כ לפי שיטת רש"י הנ"ל הא י"ל דשאני הבערת ב"כ דרחמנא אחשביה להבערתה דשריפת ב"כ דכתיב באש תשרף אבל לפי מה שפירשתי ניחא דאחשביה לא שייך אלא אשריפה עצמה דכתיב בה מצות דבאש תשרף ושייך אחשביה למצות שריפת ב"כ אבל על הבערת בישול פתילה דב"כ הא לא שייך אחשביה למצותה דאין בהבישול מצוה אלא מכשירין הוא למצות שריפת ב"כ ובעת בישול הפתילה לא מקיים עודנה לשריפת ב"כ (עיין בתוס' שם) ושוב מצאתי שכבר הקשה ותי' כן בנב"י מה"ק סי' ט"ו:

אבל על מילה יש להק' דמנ"ל למילף ממילה דמקלקל בחבורה חייב דילמא משום דרחמנא אחשביה לחבורתה למילה אבל יש לתרץ דהא קיי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל א"כ בשעת חבלה דחיתוך ליכא אז מצוה דנימא אחשביה רחמנא לחבירתה כיון דעדיין לא מקיים המצוה דמילה ושפיר יליף ממילה דמקלקל בחבורה חייב אבל לפי מש"כ בנמ"י בב"מ (דף ל') דמילה לא דמי להשבת אבידה דמילה כל מה שנעשה היא גוף המצוה ואם לא נעשית לא נעשית אלא חצי מצוה א"כ בחיתוך לחוד ג"כ איכא מצוה לדידי'. ולפי דברינו הנ"ל יש ליישב קושיית התוס' דשם בד"ה איצטריך וכו' וא"ת למה לי' למילף ממילה נילף כולה מילתא מהבערת ב"כ דלא דחי שבת דבהבערת ב"כ דלא דחי שבת דבהבערה איכא נטילת נשמה וכו' ובתוס' תי' כמו שכתבו בתוס' סנהדרין (דף ל"ה ע"א) דבשאר חייבי מיתות ב"ד אפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור הכא חשוב תיקון דיש לו כפרה ע"ש ודו"ק. אבל לפי דברינו הנ"ל ניחא דאין למילף מחבלה דב"כ די"ל שאני חבלת ב"כ דרחמנא אחשביה לחבורתה דבשעת עבירת הלאו דחבלה איכא אז מצוה המחשיב להחבלה למלאכה וד"ל. ולפ"ז נראה לי לישב מאי דקשה לי קצת אמאי לא יליף ר"ש דמקלקל בהבערה בעלמא חייב מדאסר רחמנא לשריפת קדשים (והנה יש לעיין כיון דאסור באכילה לא חשוב קלקול) אבל לפי הנ"ל ניחא דבשריפת קדשים דבעת שמבעיר לקדשים איכא אז מצוה דש"ק א"כ שפיר י"ל מטעם אחשביה למצותה דש"ק וד"ל:

ולפ"ז יש ליישב שפיר קושיית התוס' דשבת (דף כ"ד) דהקשו דהכא בשבת סבר רבא דיו"ט הוי ל"ת לחודא מדאיצטריך קרא דש"ק אינו דוחה יו"ט ואילו בביצה (דף ח ע"ב) משמע דסבר דיו"ט עשה ול"ת הוא ע"ש. אבל לפי דברינו הנ"ל ניחא ואקדים מה שכתב הריב"א בפסחים (דף ה' ע"ב) בד"ה לחלק וכו' דלמ"ד הבערה ללאו יצאת ליכא איסור הבערה ביו"ט ע"ש. א"כ לפ"ז דלמ"ד הבערה ללאו יצאת מותר לשרוף קדשים ביו"ט וכ"ת ה"נ אמאי לא אשתמיט לן אנא או אמורא או ראשון אחד דאומר לך הכי אלא דיש לומר לפי מש"כ רש"י בביצה הנ"ל דאחשבי' רחמנא להבערתן דש"ק א"כ לכך שפיר אסור גם לדידי' משום דרחמנא אחשבי' להבערתן דש"ק אבל לפי מה שפירשנו לרבא דלית ליה סברת רש"י דאחשבי' א"כ לדידיה יהא מותר לשרוף קדשים למ"ד הבערה ללאו יצאת א"כ מעתה שפיר יש לומר דרבא איצטריך קרא לאסור כדי שיהא ניחא גם למ"ד הבערה ללאו יצאת דליכא איסור הבערה ביו"ט א"כ הו"א דמותר לשרוף לרבא למ"ד הבערה ללאו יצאת קדשים ביו"ט ואי משום דאחשבי' הא רבא לית ליה סברא דאחשבי' לזה איצטריך למילף מקרא דגזה"כ הוא דאין שורפין קדשים טמאין ביו"ט וזה נכון על דרך הפלפול [ובדרך זה תי' אהא דקשה לי על סוגיא דשבת (דף כ"ד) הלז דלמה הוצרכו האמוראים שם להלימודים ורב אשי לטעם דיו"ט עשה ול"ת דלא דחי תיפוק ליה דלא הוה בעידנא דקיי"ל דלא דחי דהא בעת עבירת הלאו שמדליק העצים לא מקיים עשה דשריפת נותר ולא הוי בעידנא דמיעקר לאו דיו"ט מקיים לעשה דשריפת נוחר. והנה י"ל בפשיטות דאיצטריכו קראי להיכא שמדליק בלא"ה לצורך אוכל נפש וא"כ הוי בעידנא אבל לפי שיטת רש"י הנ"ל ניחא דלפי שיטת הריב"א הנ"ל דלמ"ד הבערה ללאו יצאת ליכא איסור הבערה ביו"ט א"כ מותר לשרוף קדשים ביו"ט. אבל לפי סברת רש"י דאחשבי' רחמנא להבערתן דש"ק הוי מלאכ' גם למ"ד הבערה ללאו יצאת אבל כל זה אינו אלא בשעת שריפה דאיכא מצוה דשייך אחשבי' והוי מלאכה בזה אבל מה שמדליק העצים דלא שייך עודנה אחשבי' דהא לא מקיים המצוה עודנה ומותר לשרוף ביו"ט ושפיר הוי בעידנא וד"ל]:

והנה לפי מה שהוכחנו דרבא לית ליה סברת רש"י דאחשבי' אין להק' מהא שהביא בהגהות מרדכי ראי' על מה שכתב לתרץ קושיית ר"ת על רבינו אליהו דמצריך לקושרן בכל יום מהא דאיתא בריש המוצא תפילין דמשמע דאסור לקשרן בשבת והוי קשר של קיימא ותי' ע"ז דאע"ג דלאו קשר הוא אסור לקושרן בשבת דרחמנא קרייה קשר ואחשבי' לקשירתו של תפילין ועל זה הביא ראי' לדבריו מפ"ק דסוכה א"ר יהודא כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל ופריך מהא דאמר גבי תינוקות העוסקים בפרה מביאין שורים שכריסן רחבה שחוצצין מפני קבר התהום ומשני רבא ע"ז שם. שאני שורים הואיל ועשוים להגין על בני מעים שלהם שנאמר עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידין תסוככני וכו' ע"ש. א"כ משמע מהכא אע"ג דלאו אהל הוא רחמנא קרייה אהל בזה דכתיב עור ובשר תלבישני א"כ יקשה לכאורה לפי מה שהוכחנו דרבא לית ליה סברא דאחשבי' דהא מהא דסיכה משמע להיפוך דאית ליה סברא דאחשבי' אבל אין כאן סתירה כלל מסוכה לרבא דהנה באמת סברת רש"י דאחשבי' כבר ביארנו לעיל דהפירוש דרחמנא אחשבי' למצותה דש"ק ואפי' ליתן לבהמה ולכלב דאין זה כלל בגדר מלאכה שאסור ביו"ט רק משום חשיבות המצוה דש"ק מחשיבו למלאכה וכן הוא הפירוש במצות תקיעת שופר דסבר רבא דמצות תקיעת שופר אינו בגדר מלאכה לחייב עלי' ביו"ט ורק חשיבות המצוה דשופר דכתב רחמנא זכרון תרועה יהי' לכם חשוב מלאכה בתקיעתו כש"ק כנ"ל ועל זה הוא דפליג רבא אר' לוי וסבר דאין חשיבות המצוה מחשיבו למלאכה אבל בהאי דסוכה רחמנא קרייה להדיא לאהל דשוורים דהוה בידים אהל דכתיב עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידין תסוככני וכו'. וכמו שכתבתי לעיל לחלק בין חשיבת אכילה לגידין לחשיבת המצות דש"ק. וביותר יש לחלק מסברת רש"י דאחשבי' דהא באמת אהל דבהמה נמי הוה בגדר אהל ודומה לאהל העשוי בידים אלא כיון דאינו עשוי בידים אין לנו לחדש מעצמנו דגם אהל העשוי בידי שמים חשיב אהל אבל השתא דגלי לן רחמנא דאהל דבהמה נמי חשיב אהל בזה דרחמנא