אורח משפט רעד

ע"ב) דר' שמעון דסבר כל שהוא למלקות חייב אפי' שלא כד"א א"כ אין ראיה מכאן דהא כתבו בתוס' שם דהסוגיא אזלא אליבא דר"ש וביותר מבואר בתוס' פסחים (דף כ"ו) דתקרובת עכו"ם אסור אפי' בכל שהוא א"כ לא שייך לומר דתיקנו מידי אמה"ח לישראל שיכול לאכול שלא כדרך הנאתן הא הכא אסור שלא בדרך הנאתן בלא איסור אמה"ח:

והנה אי אמרינן דעל אמה"ח לוקין אפי' שלא כדרך הנאתן יתישב בפשיטות קושיית העולם שמקשים על סוגיא דבכורות (דף ז' ע"ב) אהא דקאמר שם דאין בחלב משום אמה"ח אילימא מדאסר רחמנא בב"ח הא לחודיה שרי. והקשו על זה המפרשים הא לאסור בב"ח שפיר איצטריך לאסור שלא כד"א. אבל השתא דאם אמרינן דאף על אמה"ח לוקין אפי' שלא כד"א א"כ לא קשה כלל ושפיר דייק שם הש"ס חלב מותר מדאיצטריך לאסור בב"ח. ועוד נראה לי להביא ראי' לסברתי הנ"ל דכיון דרחמנא אחשביה לאכילת גיד בזה דכתיב על כן לא יאכלו חשיב דרך אכילה אף דלבני אדם לא חשיב אכילת גיד אכילה מהא דבעי רב אשי בשבועות (דף כ"ג ע"ב) נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן, בכמה דכיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהתירא קא משתבע ודעתו אכזית וכתבו התוס' דלר' יוחנן דחצי שיעור אסיר מה"ת אהתירא קא משתבע כגון להנות שלא כדרך הנאתן. וקשה לי להתוס' דלר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת אהתירא קא משתבע לאכול שלא כד"א הא מהאבעיא דלעיל מיניה דבעי שם רבא דחרצן הוה שלא כדרך אכילה לאדם ואפי"ה אסרה התורה א"כ יהא חייב אפי שלא כד"א על אכילת חרצן אבל לפי סברתינו הנ"ל ניחא דה"נ שפיר יש לומר כן דאף דאין אכילת חרצן גופא הוי אכילה לבני אדם מ"מ השתא דרחמנא קרי' אכילה לאכילת חרצן חשיב אכילה לחייב עליו ודוקא כדרך אכילתן ולא באכלן שלא כדרך אכילתן כגון דעירב דבר מר דעל זה כתיב ביה אכילה דאמרינן בפסחים דהיכא דכתיב אכילה בעינן דוקא כדרך אכילה כמובן ודו"ק היטב. וכן משמע מרש"י דפסחים (דף מ"ז ע"ב) בד"ה והכינו כסברתינו הנ"ל. ולפ"ז נראה לי ליישב מאי דקשה לי בהא דאמרינן בביצה (דף ז') גבי פלוגתא דב"ש וב"ה דאכילת שאור חשיב ראוי' לאכילה ל דם א"כ לחייב אפילו שלא כדרך הנאתן כיון דבלא"ה חשיב אכילת שאור שלא כד"ה לאדם. והנה לאח"ז מצאתי שוב קושיא זו בחי' הר"ן ז"ל אבל לפי דברינו ניחא דאע"ג דאכילת שאור חשיב אינה ראוי' לאכילה לאדם אבל מ"מ השתא דאחשבי' רחמנא לחייב על אכילתה דשאור חשיב שפיר בזה להאוכל כדרך אכילה ואינו חייב רק דוקא כדרך הנאתן. ושוב ראיתי שהמקור חיים (בסי' תמ"ב ס"ק ד') בביאורים הקשה שם קושיית הר"ן ז"ל שהקשינו וכתב אבל הא תמוה מפסחים (דף כ"ד) מדלא חשיב אביי הכל מודים בחמץ. וכתב אבל הא יקשה ג"כ לפי תי' של הר"ן דשם ע"ש. (אבל לפי סברתינו הנ"ל לא קשה מפסחים כלל דכיון דרחמנא אחשבי' לאכילת שאור לחייב אף שהוא שלא כד"א לאדם חשיב זה שפיר כדרך אכילה). ותי' דלכך לא קאמר אביי הכל מודים בחמץ היינו משום דאין בו מלקות דאינו לוקה משום לאו דאכילת חמץ כשהוא שלא כד"ה רק משום עשה דתשביתו הוא דעובר וכו'. והוא תמוה לפענ"ד מתוס' פסחים (דף כ"ה) בד"ה מהו וכו' דמבואר שם להדיא דשלא כד"ה מותר ע"ש. וכן מבואר בתוס' פסחים (דף כ"ח ע"א) בד"ה תנן וכו' וכן משמע מתוס' פסחים (דף כ"ט ע"א) בד"ה אין פודין וכו' ע"ש בזה ואין להק' על תוס' דב"ק (דף ק"א) מסוגיא דפסחים הנ"ל דכתבו דאצטריך קרא לאסור צביעה והדלקה שלא כד"ה א"כ אמאי לא חשיב אביי ערלה כנ"ל אבל לא קשה כלל דזה לא איצטריך אביי לאשמעינן דלוקין אפילו שלא כד"ה כיון דרחמנא כתב בפירוש דאף שלא כד"ה אסור ואביי לא אתי אלא לאשמועינן דהיכא דלא כתב אכילה חייב אפי' שלא כד"א והנה לפי מש"כ בנב"י באו"ח (סי' ט"ו) ובספר אור חדש דלאו כולי עלמא אית להו לסברת רש"י דאחשביה נראה לי דהכא גם לדידהו אין לוקין על אכילת גיד אלא כדרך הנאתן דהנה באמת לכאורה יש להביא ראי' לסברת רש"י דאחשבי' מהא דאמרינן (בב"ק ל"ב) גבי אבעיא דבעא מניה רבה בר נחמן מרב הונא דהכא איהו קא עביד מעשה והיא לא והכתיב ונכרתו הנפשות העושות וכו'. הנאה לתרווייהו אית להו איהו קא עביד מעשה וכתבו בתוס' שם בד"ה איהו וכו' ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשביה להנאה מעשה א"כ הרי מוכח להדיא מהכא כסברת רש"י דאע"ג דלא חשיב הנאה מעשה לחייב עלי' אלא כיון דרחמנא קרי' להנאה מעשה אחשבי' להנאה והוי מעשה, אבל אין זה ראי' כלל לסברת רש"י דאחשביה דהכא שאני דרחמנא קרי' בפירוש להנאה מעשה דכתיב ונכרתו הנפשות העושות וכו' אבל סברת רש"י דהחייביה הוי מטעם דרחמנא אחשביה למצותה חשיב מעשה ודו"ק. ומהשתא יש לומר אפילו להחולקים על סברת רש"י דאחשבי' אבל הכא גבי גיד כולי עלמא סברי לסברא דאחשבי' דגבי גיד כתב רחמנא דחשיב אכילה על כן לא יאכלו וכו' א"כ בזה י"ל דכולי עלמא יסברו סברא דאחשבי' כנ"ל וזה פשוט וברור לפענ"ד:

ולפ"ז נראה לי לישב שלש קושיות עצומות שהקשה בטורי אבן בר"ה (דף כ"ט) והניחם בצ"ע דהקשה אהא דאמר ר' לוי שם טעם אמתניתין דיו"ט שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משום דכתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה יהיה לכם וכתוב אחד אומר יום תרועה יהי' לכם לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות בחול ורבא דחה לר' לוי אי מדאורי' היא במקדש היכי תוקעין ועוד הא לאו מלאכה גמורה הוא א"כ משמע דר' לוי סבר דתקיעת שופר הוי מלאכה גמורה. והקשה על ר' לוי שלש קושיות חדא מהא דאיתא בחולין (דף פ"ד) גבי תקיעת שופר דר"ה דאין ודאי דוחה שבת וספיקו דותה יו"ט ומפ' בגמ' מאי ספיקא אשה כגון טומטום. ומדקאמר ספיקו דוחה יו"ט בע"כ בתוקע, לעצמו או אחר לצורכו דאי באחר התוקע לעצמו והוא שומע אין כאן שום איסור ואי תקיעה שלא במקום מצוה ביו"ט אסור מה"ת איך ספק דוחה יו"ט אלא ש"מ דאין איסור אלא מדרבנן ודחי דרבנן קאמר התם ע"ש ע"כ. ועוד הק' מהא דאמרינן לקמן ושלשה תקיעות נאמרו בר"ה ב' מד"ת וא' מד"ס ואי תקיעה שלא במקום מצוה אסור מה"ת וכי ב"ד מתנין לעבור ד"ת בקום ועשה. ועוד הק' מהא דתנן בספ"ק דחולין (דף כ"ו) יו"ט שחל בע"ש תוקעין פי' לבטל העם ממלאכה להבדיל בין קודש לחול והא חיוב התקיעות הללו אינן אלא מד"ס ואי תקיעה ביו"ט אסור מה"ת א"א לתקיעות הללו לדחות יו"ט ע"כ לשון הטורי אבן ע"ש. אבל לפי סברת רש"י הנ"ל ניחא דה"נ נראה לי לומר דמה דקאמר ר' לוי דתקיעת שופר הוי מלאכה ורבא פליג עליו פליגי בסברת רש"י דאחשבי' דלוי אית ליה סברת רש"י דאחשביה רחמנא להבערתן דשריפת קדשים אף ליתן לכלב ולבהמה דאינה בגדר מלאכה כלל אלא כיון דרחמנא אחשבי' להבערתן דש"ק חשיב מלאכה ושפיר סבר ה"נ ר' לוי דתקיעת שופר הוי מלאכה משום דרחמ' אחשבי' למלאכתה דמצות תקיעת שופר והויא מלאכה בזה ודו"ק. ולפענ"ד זה סברא אמתית שבזה תליא פלוגתייהו דר' לוי ורבא דר' לוי סבר לסברת רש"י דאחשבי' ורבא לית ליה לסברת רש"י דאחשבי'. והשתא יתישב שפיר כל הקושיות של הטו"א הנ"ל בחדא מחתא דכיון דכל חשיבות המלאכה דתקיעת שופר הוא משום דחשיבה