אורח משפט רעב

עוד יבטל העשה. אבל לפ"ז יקשה בלא"ה הא משכחת לה ביטלו ולא ביטלו בשרף ע"י עכו"ם דלא מקיים העשה וביטל העשה בזה:

אבל יש לומר זה בפשיטות כיין דהטעם דשריפת החמץ ע"י עכו"ם לא מקיים המצוה הוא משום דבעינן שיעשה בעצמו המצוה א"כ אם יעשה העכו"ם ואין שליחות לעכו"ם לשרוף החמץ לאו הוא עושה המצוה אלא העכו"ם א"כ בזה י"ל ה"נ לענין ביטול העשה דבזה שמצוה לעכו"ם לשרוף החמץ כיון דלא נעשה שלוחו דאין שליחות לעכו"ם לא ביטל העשה בזה והוי כאילו שרף העכו"ם מעצמו ולאו הוא ביטול העשה בזה שאמר לעכו"ם לשרוף ולא הוי אלא גורם למעשה הביטול העשה ועיקר המעשה דביטול חשיב כאילו העכו"ם עשה מעצמו דודאי גם בביטול העשה בעינן שיהי' מעשה כבקיום העשה ודו"ק היטב:

שוב ראיתי בספר שמחת יו"ט בביצה (דף ז') שכתב לסתור מה שהביא המל"מ (בפ"א מהלכות חו"מ) בשם מהר"ש אבוהב לתרץ הרמב"ם שפסק דיש מלקות בב"י דאיירי בשביעי של פסח שחל בשבת דאין יכול לשורפו ע"ש. והקשה ע"ז דא"כ איך אמר במכות (דף ט"ז) דלא משכחת לה ביטלו ולא ביטלו הא משכחת בקנה חמץ בשבת שאין יכול לשורפו ולקיים העשה הרי ביטלו בידים. וע"כ לומר דגם בכה"ג לא חשיב ביטלו בידים דאפשר לשורפו ע"י עכו"ם ולא מקרי ביטלו ע"ש. אבל לפמש"כ דע"י העכו"ם לא יקיים המצוה א"כ יקשה קושיית השמחת יו"ט הנ"ל. הא משכחת ביטלו ולא ביטלו בקנה חמץ בפסח בשביעי שחל בשבת:

אמנם לפענ"ד י"ל דהא דקאמר ר' יוחנן אין לנו אלא זאת ועוד אחרת קא אהא דלעיל דפליג עם ר"ל בקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו דר"ל קאמר אפילו בלא קיימו לוקה ור"י קאמר דוקא בביטלו וקאמר ר"י דמשכחת דינו דביטלו אפילו בלא קיימו. אבל היכא דביטל תיכף העשה לא שייך כלל מחלוקת דביטלו וקיימו בזה. וכן משמע להדיא מרש"י שם דקאי על ההיא מחלוקת דקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו ע"ש בזה. א"כ מעתה לא קשה קושיית שמחת יו"ט הנ"ל דבקנה חמץ בפסח בשביעי שחל בשבת ביטל העשה תיכף ולא שייך בזה הפלוגתא דקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו לכך שפיר לא חשיב ר"י לחמץ:

ובהגהות הגאון רד"ל במכות שם מצאתי שהקשה ג"כ כקושיית השמחת יו"ט הא משכחת ביטלו ולא ביטלו בחמץ וכתב ויש לחלק בדוחק דלא דמי לשלוח הקן דבעת עבירת הלאו הי' בידו לקיים העשה משא"כ בחמץ עיי"ש. אבל לפי סברתינו הנ"ל מיושב שפיר. והנה המגיה במל"מ כתב שם הא דקאמר המהר"ש דוקא בשביעי שחל בשבת הא גם ביו"ט שחל בחול כתב הה"מ (בפ"ג ה"ח) דגם לפרר אסור ביו"ט ותירץ משום דביו"ט ליכא אלא איסור דרבנן [דהותרה מטעם מתוך] וכיון דליכא אלא איסור דרבנן לא קרינן בי' שביטל העשה דבזה אנוס הוא שאסרו חכמים את הדבר לכך קאמר דדוקא בשבת דבשבת איכא איסור דאורייתא דשיטת הרמב"ם דבהפירור איכא תולדה דטוחן עיי"ש. וסברתו דאנוס הוא בתקנתא דרבנן לא חשיב ביטל מבואר כן בתוס' שבח (דף ד' ע"א) גבי הדביק פת בתנור דאף דחכמים לא שבקו לי' לרדות את הפת אפי"ה לא יבוא עי"ז לאיסור סקילה דאנוס הוא בתקנתא דרבנן ע"ש. וגדולה מזו ראיתי בהר"מ (בפ"ג ה"ח) שכתב על קושיית הגה' מיימוני דאמאי אם מצאו ביו"ט כופה עליו כלי יבערנו במקומו והא אית לי' לר' יהודה מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי לא לצורך. והביא הכס"מ בשם התוס' דפ"ק דכתובות דתי' דלכך לא שרינן משום מתוך היינו טעמא משום דאסור לשורפו מדרבנן והק' וכי משום איסור דרבנן שרינן לי' להשהותו ולעבור על ב"י ובי"מ ותירץ שאין עובר על ב"י ובי"מ כיון שרצונו הי' לבער אלא שחכמים אסרוהו ולא אסרה תורה בב"י ובי"מ אלא כשהי' ברשותו לבערו ואינו מבער אבל, אם הוא אנוס לא וזה אנוס הוא עכת"ד:

ומעתה לפ"ז הי' נראה לומר בישוב קושיית הרד"ד הנ"ל דאף אם נאמר דאם ישרוף החמץ ע"י עכו"ם לא קיים עשה דתשביתו אבל הא יכול לומר לעכו"ם למחוק השם לבד ובחוה"מ ישרוף בעצמו החמץ. אלא דהא פסק הרמב"ם (בסוף ה' שכירות ה"ג) דישראל שאמר לעכו"ם חסום פרה ודש בה אסור ואינו לוקה וכתב גם הה"מ שם ופסק רבינו אסור וכן דעת הרמב"ן ז"ל דבכולהו מצות איכא שבות באמירה לעכו"ם עיי"ש. ואין לומר דעשה דחשביתו ידחה לשבות דאמירה לעכו"ם הא לא הוי בעידנא דבעת שעובר על אמירה דמחיקה לא מקיים עשה דשריפה כמוש"כ המג"א בכה"ג (בסימן תמ"ו) ע"ש. אבל להנ"ל דהיכא דהוי אנוס באיסור דרבנן לא ביטל העשה בזה. ה"נ כיון דמדאורייתא יכול לתקן הלאו אלא דאנוס הוא בתקנתא דרבנן דאמירה לעכו"ם שבות ולא ביטל העשה בזה וכנ"ל. והנה באמת בלא"ה יש לעיין כיון דקי"ל דמחיקת השם גרמא מותר א"כ י"ל דלא שייך שבות דאמירה לעכו"ם במחיקת השם דאף דבאמירה לעכו"ם יש לומר דחשיב כגרמא בעלמא דמותר במחיקת השם:

והנה כסברתינו הנ"ל מצאתי להדיא בהגהות הגרע"א זצ"ל (באו"ח סימן תמ"ו) שכתב אהא דהביא המג"א שם דהשל"ה כתב דיוציא החמץ ע"י עכו"ם דאתי עשה דתשביתו ודחי ל"ת דרבנן דאמירה לעכו"ם כתב ע"ז הגרע"א וז"ל יש לפקפק די"ל דלא מקיים בזה עשה דתשביתו כיון דמבערו ע"י נכרי ואין שליחות לנכרי והוי' כנעשה הביעור מעצמו דלא קיים עשה דתשביתו עכ"ד. הרי להדיא כסברתינו. וכן יקשה קושייתו על מש"כ המג"א שם וז"ל ונ"ל דשרי להטיל לים ע"י עכו"ם דהו"ל שבות דשבות דשרי במקום מצוה הא לא יקיים המצוה כנ"ל. והנה בספר אמרי בינה ראיתי שכתב על הגרע"א הנ"ל וז"ל ולפענ"ד הא דפשיטא להו דלא נתקיים העשה בזה מיבעיא טובא כו' וא"כ ה"נ דכוותי' המ"ע דתשביתו הוא שיהי' החמץ מושבת מביתו ואם נשרף ממילא מי יימר דלא נתקיים בזה העשה דתשביתו. ואף בכל לאו הנל"ע דקיי"ל קיימו ולא קיימו אם נתקיים העשה ממילא כפי הנראה הוי ג"כ נל"ע ואינו לוקה דאל"כ הי' משכחת מלקות על גניבה וגזילה אף דהוי לאו הנל"ע ואף אם שרפו חייב בדמים כמבואר במכות (דף ט"ז) וא"כ איך יעלה על הדעת דאם חטף הנגזל מהגזלן בהחזרה דיהי' חייב מלקות כיון דלא ניתק בעצמו ולא דמי לשילוח הקן שכתב הרמב"ם דצריך לשלח בעצמו משום דשם כתיב כפול לשון שלח תשלח. וכן במ"ע דתשביתו אף דכתיב בלשון עשי'. י"ל כיון דעיקר תכלית העשה הוא שלא ימצא החמץ בביתו אם נשרף מאליו ג"כ נתקיים העשה וכו' עכת"ד:

אבל לפענ"ד נראה כסברת הגרע"א וצ"ל ובלאו הנל"ע בודאי בעינן שיתקיים בעצמו המצוה ואם יעשה ממילא כגון ע"י עכו"ם לא יקיים המצוה ואדרבא תמוה לי להיפך איך יעלה עה"ד לומר דבלאו הנל"ע לא בעינן שיעשה בעצמו המעשה דהא עיקר העשה אינו בא אלא לתיקון ולכפרת הלאו כמו שמבואר ברש"י מכות (דף ד' ע"ב) בד"ה לומר שאין לוקין כו' שהעשה האמור אחריו תקנתו וכפרתו על עבירת הלאו וביותר מבואר בשבועות (דף ד') ברש"י שם בז"ה אחר אם תותיר ועברת על לאו באש תשרפנו נתקו הכתוב בעשה זה מעונשין של שאר לאוין לומר זה עונשו ותקנת עבירתו שישרפנו ע"כ. הרי מבואר להדיא דלאו הנל"ע בא העשה לכפרת הלאו בזה שעושה מעשה וחוזר מעבירתו וכמו בנותר שעבירתו הי' שהותיר נתן לו התורה תיקון כפרה לבער מה שהותיר כמובן. א"כ איך יעלה על הדעת לומר דאם יבוא אחר וישרוף הנותר וכן תשביתו דבא לתיקון הלאו דב"י ובי"מ יהא נתכפר במעשה תיקון העשה דאחר והוא לא יעשה כלל: