אורח משפט רסט

בהחזרת הזכוכית. דאל"כ יהא אסור ליטול מהנר הדולק ביו"ט הזכוכית כיון דבהחזרת הזכוכית על הנר איכא משום מבעיר א"כ צריך להיות גם בנטילתה מהנר משום מכבה ומעולם לא שמענו שיהיה איסור בדבר זה ולא נזכר בשום מקום איזה רמז מזה. ופוק חוי מה עמא דבר שמסירין ביו"ט הזכוכית מהנר ואין מי מוחה בזה. וצ"ע. לדינא בזה:

ובמה שהקיל האיסור דהבערה בזה שעשה ע"י שנים דאינו אלא דרבנן (ולדברי התרומת הדשן (בתשובה נ"ח) בזמן הזה בנפל דליקה בשבת מותר לכבות מפני סכנת עכו"ם ויע"ש. ולא הי' ג"כ עכו"ם לעשות ע"י. הי' מותר להחזיר בעצמו לכתחלה. אבל יש לעיין אם בזמנינו איכא סכנת עכו"ם בזה. דכפי הנראה מהתשובה שם היה ממש סכנת נפשות שלא יקרה בזמן הזה) הנה לפענ"ד יש לי ספיקי טובא בזה אם טוב עשה להקל האיסור ע"י שנים. והוא דהנה באמת היה יכול לכבות דליכא ג"כ אלא איסור דרבנן דהו"ל מלאכה. שאצל"ג באינו צריך לפחמים. אבל לכאורה יש לומר דטפי עדיף לעבור על איסור דשנים שעשאוהו מלעבור על איסור כבוי דהא כתב הר"ן פרק חבית דלמה אין אומרים לנכרי כבה אף דהוא משאצל"ג והוי שבות דשבות במקום פסידא משום דגוף הכבוי במקום שצריך לגופו הוא דאורייתא וחמיר טפי ולא שרי בה רבנן. א"כ מעתה שפיר י"ל דיעבור טפי על איסור שנים שעשאוהו דבמלאכת שנים ליכא איסור דאורייתא אבל במעשה הכבוי דיכול להיות אותו הכבוי דאורייתא בעושה לצורך חמיר טפי. או די"ל דטפי יעבור על אסיר כבוי החמור מלעבור על איסור דשנים שעשאוהו הקלה ממנה משום דהא חוץ איסור דשנים שעשאוהו איכא עוד איסור בהחזרת הזכוכית על הנר איסור מוקצה. דהזכוכית הוי מוקצה מחמת איסור ובאמת במוקצה גופא יהי' תרי איסורים כיון דנעשה ע"י שנים א"כ שנים מטלטלין הזכוכית המוקצה דלגבי איסור דרבנן דמוקצה הא לא שייך שנים שעשאוהו ומהשתא י"ל דבזה הסברא נותנת להיפך דהתרי דרבנן דשנים שעשו ואיסור מוקצה חמיר מחד איסור כבוי דחמור וכמו"ש הר"ן בפיו"כ לענין חילה שיש בו סכנה דטפי עוברים משום פק"נ על איסור שבת דסקילה מלאכול נבלה דיעבור על כל כזית. א"כ ה"נ בלאוין דרבנן נאמר כן. וזה דוחק לומר דכיון דהטלטול החזרת הזכוכית יהי' ע"י שנים יהא חשיב זה הטלטול ע"י שנים כטלטול מוקצה לאח"י:

ובאמת בלא"ה נראה לי לפענ"ד דבאיסור דשנים שעשאוהו גופא יהיה חשיב תרי דרבנן וחמיר מאיסור כבוי דהא שנים עוברים על איסור דשנים עשאוהו וזה נ"ל דוחק לומר דכיון דעל מעשה אחד בא עבירת הלאוין דרבנן חשיב בין שניהם כעבירת חד איסור דרבנן דהא זה בודאי פשוט דכל אחד נלקה מכות מרדות ונפסל לעדות מדרבנן ככל עבירת הלאוין דרבנן ועל כל אחד מהשנים איכא האיסור דרבנן שלא לעשות המלאכה עם עוד איש והיאך נחלק להאי חצי איסור דרבנן ולהאי חצי איסור. א"כ בודאי הסברא הפשוטה היא דכל אחד עובר א"כ בודאי לא גרע בזה דשנים עוברין על איסור מאיש אחד עובר בהאי איסור עוד הפעם במעשה אחרת. ואדרבה בנעשה עבירת הלאוין דרבנן בתרי גופי יותר סברא לומר דחמיר לעבור מעבירת הלאוין הוא בחד גוף. (וכמוש"כ לעיל בסי' א' לחלק בזה), וגם אין לחלק בין תרי דרבנן דהוא משם אחד בין עבירת לאוין דרבנן כהכא בשנים שעשאוהו דהוא משם אחד דקילא הא הר"ן דפיו"כ הנ"ל דחשיב לי' חמירא תרי לאוי דנבילה מאיסור סקילה דחמירא טובא אף דהוא משם אחד א"כ בודאי אין נ"מ בזה. וגם אם נפשוט ספקינו זה דטפי עדיף שיעבור על איסור כבוי אף דחמיר מלעבור על איסור דרבנן דשנים שעשאוהו יש לספק עדיין היאך עדיף טפי אם יעשה הכבוי גופא ע"י שנים. כגון שיכסו שניהם הנר בבגד ויתכבה ע"י שניהם. ומה שהביאני לספק זה הוא דלפמש"כ התוספות בכתובות (דף ה' ע"ב) בד"ה אם וכו' דבאיכא תרי דרבנן מקלקל ואין מתכוין קילא טפי ומותר לכתחלה במקום מצוה. אם כן ה"נ אם יעשה ע"י שנים ויהי' ג"כ תרי דרבנן דמלאכה שאצל"ג ושנים שעשאוהו. א"כ קילא טפי משיעשה אחר הכבוי ובפרט במקום מצוה דסכנה דמותר לכתחלה להנ"ל א"כ י"ל דיעשה הכבוי ע"י שנים. או י"ל דכיון דלפמש"כ המשנה למלך בריש הלכות שבת דמקלקל שאני דקיל ולכך באין מתכוין שרי. אבל בשאר איסורי דרבנן כהכא לא אמרינן כן ואף בתרי דרבנן אסור ובלאו המשנה למלך הי' נראה לפענ"ד לומר דמש"כ התוס' דתרי דרבנן שרי שמקום מצוה לכתחלה הוא משום דתרי דרבנן חשיב כשבות דשבות דלא גזרו במקום מצוה. א"כ מעתה לפמש"כ הר"ן בפ' חבית הנ"ל דבאיסור כבוי לא שרינן ע"י עכו"ם אף במקום פסידא והוא הדין מצוה משום דאיסור כבוי חמיר טפי. א"כ ה"נ בתרי דרבנן דשרי אין להתיר באיסור כבוי דחמיר טפי וכהר"ן הנ"ל. והנה הגם שאסור אבל מ"מ הא חזינן דבהוי תרי דרבנן קולא יותר ועדיף שיעברו על הכבוי ע"י שנים. או מ"מ אף דקילא יותר י"ל דיעבור על איסור כבוי דאחד משיעברו שניהם על איסור הקל יותר ודו"ק:

סימן ז הרמב"ם (בפ"ג מה' מלוה ולוה ה"ד) כתב וז"ל עבר בע"ת ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכון בזרוע אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש וגו' עיי"ש. וכתב המל"מ וז"ל אני תמה בדין זה דאיך סתם וכתב דאינו לוקה משום דניתק לעשה דהא לא ניתק אלא לגבי העני וכו' אבל משכון עשיר אמאי אינו לוקה כיון דליכא בי' תורה. וסבור הייתי לומר כיון דלאו זה הוא כולל עני ועשיר ומקצת הלאו ניתק לעשה דהיינו היכא דמשכון לעני מקלש קליש לאו זה ואינו לוקה אף היכא דמשכן עשיר דליכא ניתק. ודחה זה מש"ס דתמורה עיי"ש. וכתב עוד עיין בתוס' חילין (דף פ"ב) ד"ה הזורק שכתבו דאין לוקין על כלאים משום לא תסיג גבול דדריש בשבת (דף פ"ה) משום דאתא נמי לאזהרה דמסיג גבול בקרקע דהוי ניתק להישבון גם אותו הלאו דקאי גבי כלאים הוי ניתק ולא לקי הרי מבואר כן מהתוס' דניתק במקצת ניתק לגמרי ע"כ תוכן דבריו. וכ"כ הט"ז בסימן זה לחלק כן דכיון דניתק במקצת הוי ניתק לגמרי אף דליתא במצות השבה עיי"ש בזה:

ובס' לימודי ד' (לימוד ר"ב) תמה על המל"מ הנ"ל מאונס שגירש דמבואר במכות (ד' ט"ו) דאם הוא ישראל מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר הא דמי למשכון כיון שהוא ניתק לישראל ניתק נמי לכהן ואמאי לוקה גם הכהן. ותירץ וז"ל והנראה אצלי לחלק בזה דשאני משכון דאע"ג דקרא דהשב תשיב בעני כתיב היינו משום דקפיד רחמנא במה ישכב. אמנם אמת הוא אם השב ישיב גם לעשיר לא לקי ונקרא מתקן משום דניתק להישבון הוא. אבל אונס לית' לכהן בתקנותיו משום דקאי לאפי' איסור גרושה ולכן לוקה, ואם ישראל הוא אינו לוקה דלדידי' ניתק גמור הוא והא כדאיתא וכו' עיי"ש:

ושוב הקשה מהתוס' דחולין (דף פ"ב) הנ"ל דלא לקי בכלאים משום לאו דלא תסיג גבול מכלאים דניתק בקרקע ניתק לגמרי הרי מבואר אף דלא יקיים השבה דבכלאים הא לא שייך בזה השבה. א"כ קשה להתוס' מאונס עיי"ש:

הוספתי לתמוה על החילוק הנ"ל דכיון דהלאו ניתק במקצת הוי ניתק לגמרי מהא דמכות (דף ט"ז) משכון דאמר רחמנא לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו כו' והא איכא משכונו של גר ומת הגר עיי"ש. וקשה הא להנ"ל ה"נ נימא כיון דהלאו ניתק למשכון ישראל ניתק נמי למשכון של גר ולא ילקה:

וגדול אחד השיב לי בכתב ע"ז וז"ל אלי. קושייתו מסוגיא דמכות הנ"ל לא על המל"מ היא כי אם על הרמב"ם. ולאו דוקא מהא דציין אלא מכל הסוגיא מראשה לסופה. וזה מן תחילת המאמר דר"י דאין לנו אלא זאת ועוד אחרת ודליכא